מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

"עירום בין זאבים" –

הסיפור האמיתי של ילד-בוכנוואלד

 

            בשנת 1958, פרסם הסוֹפר ברונו אפיץ (Bruno Apitz, 1900-1979) בעיר האלה (Halle) רומאן בגרמנית בשם "עירום בין זאבים" (Nackt unter Wölfen).

אפיץ, יליד העיר לייפציג שבגרמניה [אז הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (Deutsche – 1949-1990 Demokratische Republik)] וקומוניסט משחר נעוריו, היה משך שמונה שנים אסיר במחנה הריכוז הנאצי בוכנוואלד (Buchenwald). ספרו תיאר את החיים והמוות במחנה באביב 1945 בימים בהם מנהיגי האסירים הפוליטיים התארגנו  לקראת שחרורם הקרוב. ואולם אירוע בלתי צפוי כאילו שיבש את תוכניותיהם: אסיר פולני יהודי, זכריה ינקובסקי,  שהגיע למחנה באחד המשלוחים האחרונים, נכנס למחנה ובידיו מזוודה עליה הוא שמר כבבת עינו. המזוודה, בעיקר תוכנה המסתורי, עוררה את סקרנותם. נחושים בדעתם לגלות מה היה בתוכה, הם שמו את ידם עליה וכשפתחו אותה הם גילו לתדהמתם בתוכה ילד קטן מכורבל, סטפן ציליאק. מרגע זה ואילך, כל מעיינותיהם  היו נתונים למטרה אחת: להציל בכל מחיר את הילד.

 

הרומאן "עירום בין זאבים", עיבוד אמנותי של סיפור אמיתי, עורר בזמנו הדים נרחבים באירופה, ובמהרה תורגם לשפות רבות. בשנת 1962, הופק ממנו בגרמניה סרט תחת אותו שם, תחילה כסרט טלוויזיה ובהמשך כסרט קולנוע. מבקרים רבים ציינו אז שזהו הסרט הגרמני הראשון המטפל בחיים ובמוות במחנה ריכוז נאצי. את הסרט ביים פראנק בייר (Frank Beyer, 1932-2006).

 

       הספר 

             

     הסרט

 

בשנת 1963, הוקרן הסרט בפסטיבל הסרטים במוסקבה. אחד האזרחים הסובייטים זיהה בעלילת הסרט את הסיפור האמיתי של אחיו ובנו הפעוט. לדבריו, האיש עם המזוודה ובנו הם אחִיו ואחיינו שחייהם ניצלו  בידי הנהגת מחנה בוכנוואלד. השניים חיים בישראל, אך כתובתם המדויקת לא היתה ברשותו.

מכאן ואילך התגלגל הסיפור כמעט כמו באגדות, או אם תרצו, כמו סיפור מתח בלשי. לאחר אימות הפרטים שמסר האיש במוסקבה, יצאה לישראל שליחה מיוחדת שהצליחה לאתר את האיש עם המזוודה, ד"ר זכריה צוויג, שחי  בתל-אביב ועובד במשרד האוצר, ובנו, סטפאן-ירז'י, שבמשך הזמן שינה את שמו לאיתן,  שחקן קבוצת הכדורסל הפועל חולון ונבחרת ישראל. באותם הימים שהה איתן בעיר ליון בצרפת בה למד במכללה הטכנית.

 

כשנודע לסופר ברונו אפיץ דבר הימצאו של הילד מבוכנוואלד, בראיון שהעניק לאחד העיתונים, הוא אמר:

"תחילה הזדעזעתי עמוקות. אי-השקט, שרדף אחרי מאז הופעת ספרי בגלל גורלו של ילד-בוכנוואלד, היה לשמחה עמוקה. לא אני בלבד, אנשים רבים-רבים הציגו לעצמם את השאלה: מה עלה בגורלו של הילד ? מזה שנים קיבלתי מכתבים מכל העולם. נשים ואמהות שאלו אותי, כיתות-תלמידים פנו אלי. המכתב האחרון הגיע לפני שלושה ימים בלבד. תמיד היה עלי להשיב : אינני יודע דבר. ודאי תבינו, שלאחר שנות-חרדה אלו נשמתי לרווחה – כאילו מצאתי בתום 19 שנים את בני-שלי".  

 

וב-10 בינואר 1964 כתב סטפאן-איתן לברונו אפיץ את המכתב הבא:

"במשך זמן רב חשבתי, כי עברנו במחנה-בוכנוואלד נשכח. ספרך, 'עירום בין זאבים' היה התשובה המאלפת ביותר ששכנעה אותי, כי אכן טעיתי. זמן רב עבר, אך הזיכרונות נשארים תמיד כעין אזהרה בשבילנו. הכבוד הוא לכם, אסירי המחנה, שכן שנים רבות הייתם גיבורים אלמונים.

"מצידי אעשה הכל, כדי לפגוש אותך, כי רב המשותף בינינו.

"אני מאחל לך שנה טובה ומבקשך למסור את איחולי לבני משפחתך.

"אני מברך אותך.

"סטפאן-ירז'י צוויג". 

     

הסיפור בתקשורת

            עד כמה שידיעתי מגעת, את הכתבה המורחבת הראשונה שהתפרסמה בישראל על הסיפור כולו פרסם בזמנו כתב סוכנות הידיעות עתי"ם בארץ, צבי ציפר. הכתבה תחת הכותרת, "צעיר ישראלי – גיבורם האמיתי של ספר וסרט על בוכנוואלד" התפרסמה גם ב-קול העם (6.2.1964). בפתיחת הכתבה צוין שאיתן-סטפאן צוויג חגג את יום הולדתו ה-23 בעיר שטוטגרט במערב-גרמניה אצל וילי בלייכר מי שהיה אסיר פוליטי במחנה בוכנוואלד ופעל שם במחתרת להצלתו של הפעוט סטפאן-ירז'י. לפי כל הסימנים, ברומאן של אפיץ,  בלייכר מגולם בדמותו של הופל. באמצע חודש פברואר 1964 ביקר סטפאן-איתן צוויג בחברת מצילו וילי בלייכר באתר מחנה בוכנוואלד. בעיר ויימאר נפגש איתן-סטפאן עם הסופר ברונו אפיץ (מצורף צילום המיפגש בין השניים).

 

 

בגוף הכתבה גולל העיתונאי צבי ציפר את הסיפור תוך שציטט את האב ד"ר זכריה צוויג -

"סטפאן (איתן) נולד בקרקוב, ובהיותו בן חודש עברנו לגטו – סיפר האב. "כאשר החלו הגירושים הכינונו תרמיל-גב ובתוכו נשאתי את הילד על גבי. רופאת הגטו נתנה לו כדור-שינה, כדי שלא יסכן אותנו בבכיו, וכך עברנו כל המשפחה למחנה בבירז'אנוב. משם עברנו ממחנה אחד למשנהו. במחנות אשר שם היו ילדים, היה הילד עם כולם, ואילו במקומות אחרים הסתרנו אותו. לפעמים נשאתי אותו מתחת למעיל-הגשם, כשהוא קשור לחזי".

ד"ר צוויג סיפר בהתרגשות רבה על נסיעה ברכבת במשך 5 ימים ולילות עם הילד בכיוון לגרמניה. באחד הלילות התעורר ונוכח לדעת כי הילד, שנרדם כשהוא שוכב על חזהו, נעלם. בחושך, בין מאות האנשים שישנו באותו קרון, החל לחפש את התינוק עד שמצאו מתגולל על הרצפה. "לא היו מים משך 5 הימים האלה, ואינני יודע עד היום כיצד נשארנו בחיים. בהגיענו ללייפציג הפרידו בין הנשים והגברים ואשתי ובתי נלקחו למחנה-השמדה, משם לא חזרו עוד. אני החלטתי לקשור את גורלי בגורלו של הילד – ויהיה אשר יהיה".

"הובילו אותנו לבוכנוואלד, שם ישבו בעיקר אסירים פוליטיים, ביניהם אסירים פוליטיים גרמניים רבים. בין אלפי הגברים היה תינוק יחיד זה כעין סמל של תקווה. האסירים החליטו כי ילד זה יישאר בחיים ויהי מה, ואחד מראשי המחתרת, אשר נטל על עצמו את הטיפול בתינוק, מר וילי בלייכר, אמר אז : 'ילד זה הוא בשבילנו סמל ההתגוננות, הרי גם הוא נאבק על קיומו ואנו נעזור לו לנצח'".

"הוחלט להסתיר את הילד במחסן חפצי-הערך אשר נלקחו מן האסירים. במחסן זה לא היו הנאצים מבקרים מכיוון ששם עברו האסירים החדשים את החיטוי הראשון והנאצים פחדו מן הפשפשים נושאי-המחלות. באותו מקום, מאחורי וילון, הותקנה לתינוק מיטה עם סדין ממש, והוא נהנה מכל טוב. גם שוקולדה היו מביאים לו מחבילות הצלב האדום, שהגיעו לאסירים שבדיים ודניים במקום, ובפעם הראשונה משך שנים ארוכות היו לו נעלים לרגליו".

האב סודר בעבודה במחנה וניתן לו לראות את הילד פעם בשבוע. היה הכרח להרגיל את הפעוט לחיות בנפרד מאביו לצורכי בטחון. בפעם הראשונה כשביקר אצלו אמר הילד בגרמנית: "שלום אדון, מה אתה עושה פה ?" ד"ר צוויג השיב : הרי אני אביך", ועל כך אמר סטפאן : שלום אדון אבי".

"בהתקרב חזית הקרבות לאזור המחנה, החלו הנאצים שולחים את האסירים להשמדה במשלוחים גדלים והולכים, ויום אחד הודיעו כי עלינו להתייצב למשלוח על-פי המספר הסידורי שלנו".

כאן הציג ד"ר צוויג את כרטיס האסיר הפוליטי : סטפאן צוויג, בן 3, מחנה בוכנוואלד..." (מצורף צילום הכרטיס.)

 

"חשבנו שזה יהיה הסוף", המשיך ד"ר צוויג, "אולם אנשי המחתרת לא אמרו נואש. עד היום אינני יודע כיצד הצליחו בכך, אבל באותו יום נתקבל הילד כחולה לטיפול בבית-החולים של המחנה וכך ניצל מן המשלוח". ד"ר צוויג עצמו הוסתר בבלוק של אסירים גרמניים.

 

ימים אחדים אחרי כן, העניק ד"ר צוויג בביתו בתל אביב ראיון לכתב קול העם,העיתונאי יהודה להב,  שהתפרסם ב-14.2.1964. בהתייחסו לספר "עירום בין זאבים", אמר האב צוויג: "כמובן זהו עיבוד אמנותי של הנושא, אך ביסודו של דבר הוא נאמן לעובדות ולמציאות בבוכנוואלד. יתר על כן, נדמה לי, כי אין בו, בספר, כדי למצות את פעולתו המופלאה של ארגון המחתרת במחנה. בבוכנוואלד היו אסירים פוליטיים רבים מאוד, גרמנים, גם צ'כים, פולנים, צרפתים, אך במיוחד אסירים גרמניים, והם חוללו פלאים. במחנה לא היו ילדים, אך פעם הגיע לבוכנוואלד משלוח של נערים בגיל 16-8. המחתרת מייד החלה מטפלת בהם וכאשר הגיעה הוראה מפורשת מהימלר להשמיד את כל הילדים – לפתע, ביום אחד, חלו שינויים בכרטיסיית המחנה וכל הילדים נעלמו ממנה... היהודים והרוסים היו במצב קשה במיוחד, קשה יותר מאשר האסירים בני העמים האחרים. המחתרת הצליחה לסדר יהודים רבים לקבוצות-הבנייה, כדי שבתור מומחים חיוניים אפשר יהיה לשמור עליהם מפני המשלוחים למחנות-ההשמדה. אני מספר לך כל זה, כדי להמחיש את כוח-השפעתה של המחתרת".

בהמשך הראיון צוין כי אחרי שחרור המחנה, "צוויג ובלייכר מסרו זה לזה את כתובותיהם המשוערות, אך בתמורות העתים נעלמו זה מעיני זה וכל חיפושיהם עלו בתוהו. בילד טיפלו רופאים בפולין, אחר-כך שהה שלוש שנים במוסד מיוחד בצרפת וב-1949 עלו האב ובנו ארצה".   

  לצד הכתבה הופיעו צילומים של סטפאן הקטן, של איתן-סטפאן הבוגר, ושל תעודה האסיר שלו בה צוין כי נולד ב-18.1.1941.

בסוף הראיון פנה ד"ר צוויג ללהב בשאלה, "מדוע לא יצא-לאור ספר זה בעברית ? מאז השחרור ועד היום אני חוזר ואומר, כי צריך לחלוק כבוד לגיבורים הללו, צריך להראות לנוער, שגם ביניהם היו בני-אדם אמיצים וטובים, הרי בבוכנוואלד  היו אסירים פוליטיים גרמניים לרוב. מדוע אין מזמינים אותם לבקר בארץ, מדוע אין מתרגמים ספר כזה, מדוע אין מביאים הנה את הסרט הזה?"

השאלה, סיכם העיתונאי, היא שאלה – מי ישיב עליה ?

 

עד היום, אחרי למעלה מ-45 שנים לא תורגם הספר לעברית והסרט לא הוקרן בבתי הקולנוע ולא באחת מרשתות הטלוויזיה בישראל. הסרט כן הוקרן פעם אחת במסגרת של הקרנה פרטים בקולנוע "שדרות" בתל אביב שאורגנה בידי ארגון הלוחמים האנטי-נאצים בישראל ומי שעמד בראשו, ד"ר אברהם (אדולף) ברמן (1978-1909) שנימנה בזמן מלחמת העולם השנייה עם ראשי המחתרת היהודית האנטי-נאצית בגיטו וארשה.  

בזמנו, אחרי שצפיתי בסרט, קראתי גם את הספר בתרגום צרפתי. בחושבי על האב ועל מעשהו נזכרתי בשיר שכתב המשורר הצרפתי אלפרד דה מיסה (Alfred de Musset) על השקנאי ששב לקן אפרוחיו ללא מזון, פילח במקורו את חזהו והזין את אפרוחיו בקרביים שלו. י.א.

 

*

קטע מהרומאן "עירום בן זאבים" *

            (הקדמה לקטע המתורגם: הבאתו של הילד לבוכנוואלד והסתרתו העמידה את הארגון המחתרתי במחנה בפני הכרעה קשה ביותר : גילויו של הילד ע"י הנאצים היה עלול לחשוף את כל ארגון-המחתרת וראשיו ולסכן חיי אלפי אנשים. תחילה הוחלט להעביר את הילד מן המחנה עם המשלוח הראשון והקטע המובא להלן מתאר, כיצד בוטלה החלטה זו.)

            למחרת היום לפני-הצהרים הביא פיפיג מן המשרד את רשימת-המשלוח. בפנים דאוגות מסרה להופל. הלה נטל אותה חרש. מאז הסתירו את הילד במחסן, נוצרה ביניהם מעין זרות. יחסיהם הטובים התערערו.

            הופל שהוסיף להיות ידידותי, החל מקמץ בדיבורו, במיוחד, כאשר דובר בילד: הוא נשאר קשוח כלפי כל ניסיונות-השכנוע של פיפיג להשאיר אצלם את הפעוט. במקרה של חילוקי דעות לא נהגו לחפש אחרי סיבתם.  זה או זה נכנע תמיד לאמיתו של הזולת. אך הפעם לא היה פיפיג מסוגל להבין לרוחו של ידידו בעניין הילד, הוא לא ראה את הדבר כמסובך כל-כך. החזיתות הלכו וקרבו את המחנה. כל העניין לא יוכל עוד להימשך זמן רב. בקרוב יהיו כולם חופשיים  - או מתים. יכלו לקחת בחשבון שתי אפשריות אלו, שלישית לא היתה בנמצא.

            מה יהיה פשוט יותר מאשר להחזיק את הילד אצלם, עד שכפות תיטנה לכאן או לכאן ? יחד אתם יוכל הילד לעבור את סף החרות, או את סף המוות המשותף.

            על יסוד מסקנה פשוטה זו לא רצה פיפיג להבין, מדוע עומד הופל על הרחקתו של הילד. כלום מפחד הוא ?

            הופל זרק את הרשימה על השולחן הארוך.

            "הכן את החפצים האישיים. כאשר נוציא אותם בצהרים, תביא הנה את הפולני ותחזיר לו את מזוודתו" – פסק קצרות. פיפיג תחב ידו לכיס מכנסיו והקדיר פניו.

            "ריקה כמובן ?" התקפה היתה חבויה בשאלתו.

            הופל הישיר מבטו בתקיפות לעבר האדם הקטן.

            "לא !" – פסק נמרצות וביקש ללכת. פיפיג אחז בזרועו.

            "הילד יישאר כאן!"

הופל החזיר פניו אליו:

"לא אתה הוא שיכריע בכך".

"אך גם לא אתה ! השיב פיפיג.

הם הביטו זה בזה בנוקשות והתרגשות שניהם גברה.

"הנך מפחד ?" – שאל פיפיג בנימה פייסנית.

הופל פנה לו עורף בבוז.

"אל תדבר שטויות !"

פיפיג שוב אחז בזרועו וביקשו:

"הנח כאן אתי הפעוט, אנדרה. לא תצטרך לדאוג לו, אני נוטל על עצמי את כל האחריות".

הופל צחקק יבשות.

"אחריות ? ואם יתברר הדבר, מי יספוג מכות ? אתה או אני ? אני, ה'קאפו'. אין מה לדבר : הילד יילך עם הפולני". נטש את פיפיג ונכנס למשרד.

פיפיג הסתכל עליו מזועזע. עתה כבר היה בטוח : הופל מפחד ! גל הבוז שגאה בנפשו של פיפיג נמהל בעוגמת-נפש. "בסדר. אם הוא חושש ואינו מעז לסכן דבר, אני אדאג להעביר את הילד למקום מבטחים. הילד חייב להיעלם מייד מן המחסן. הופל לא יכול לדרוש אלא שהילד יוסתר במקום אחר". פיפיג נשם בכבדות.

"היכן אשים את הילד ?" הוא טרם ידע תשובה על שאלה זו, אך דבר זה לא השפיע על החלטתו.

הוא ביקש לשוחח על הדבר עם קרופינסקי. יחד ימצאו פתרון כלשהו.

גם להופל לא היה קל לנהוג בתקיפות כזו בפיפיג טוב-הלב והוא היטיב לדעת, מה חושב עליו הלה.

מלה יחידה, ופיפיג היה מבין הכל. אך אסור לו להשמיע את המלה ההיא.

כעבור זמן-מה בא קרמר. הוא התרחק עם הופל לפינת המחסן.

"אחר הצהרים יוצא המשלוח".

הופל נענע בראשו.

"הרשימה אצלי".

"מה חדש" – שאל קרמר.

הופל הסתכל מעל ראשו של קרמר לעבר החלון.

"מה יכול להיות חדש ?" – השיב בנענוע-כתף. "הילד ילך אתם, כמובן מאליו".

קרמר הבחין בכאב המשתמע מתשובתו של הופל והיה רוצה לומר לו מלה טובה.

"אין אני מפלצת, אנדרה, אך אתה חייב להבין..."

"כלום אין אני מבין ?" קולו של הופל נשמע כמעט עוין. קרמר לא רצה שהעניינים יידרדרו לריב, היה עליו להקשיח עצמו, דבר שהכאיב לו מאוד. על כן נענע חרש בראשו ובהושיטו את ידו בפייסנות לעבר הופל, אמר :

"אין אני עוסק עוד בעניין זה, דע לך. עכשיו זה כבר עניינך". הוא יצא.

הופל הביט אחריו במבט אפל. הכל הוא עניינו-שלו. עייף פנה אחורה, אל פינת הפעוט.

הלה ישב על מקום-משכבו ושיחק בתמונות צבעוניות – באותם קלפים ישנים שקרופינסקי הביא לו.

קרופינסקי ישב ליד הילד ובמבט אסיר-תודה לעבר הופל, שהסב את כובעו על עורפו ובכף-ידו החליק על מצחו.

הילד רק הכיר אותו וחייך אליו. אך הופל נשאר עתה רציני למדי. מבטו החליק על הפעוט ובצליל נוקשה בקולו, שהיה זר אף לו-עצמו אמר לקרופינסקי:

"עליך להחזיר את הילד לפולני".

  קרופינסקי כאילו לא הבין במלואה את משמעות הדברים שנאמרו לו. הופל הוסיף בקשיחות :

"היום הוא ייצא עם המשלוח".

"ים המשלוח ?"

הופל היה בלתי-סבלני, רצה שכל העניין יגיע כבר לסיומו. לפתע צווח על קרופינסקי :

"מה מוזר בכך ?"

קרופינסקי נענע ראשו מוכנית. המשלוח לא היה דבר מוזר. אך מדוע כועס עליו הופל כל-כך ?

"משלוח ? לאן ? – שאל קרופינסקי.

פני הופל קדרו עוד יותר והוא השיב בגסות ף

"מאין לי לדעת ! עשה את אשר אמרתי לך".

מתוך חשש שגבר לפתע התבונן בו קרופינסקי בעיניים פעורות. פיו נטה להיפתח להשמעת מחאה, ובכל זאת החריש. הוא התבונן בפני הקודרות של הופל במבט ריק, פטליסטי. הלה פחד שכוח-התנגדותו לא יעמוד לו עוד וצוות על קרופינסקי :

"קח את הילד בטרם יבואו צווייטינג ו... ו..."

קרופינסקי התכופף, בזהירות נטל את התמונות הצבעוניות מן הידיים הזעירות, בשקידה סידר את הקלפים ונטל את הילד בזרעותיו.

כאשר ביקש ללכת, ליטף הופל את שערותיו של הפעוט החלקות כמשי.

תקווה האירה את פני קרופינסקי, נענע לעבר הופל בתנועה משדלת וקולו היה כולו תחנונים.

"אתה צריך טוב מביט בילד" – אמר ברכות – יש לו עיניים יפות, אוזניים קטנות, אף קטן, ידיים קטנות... הכל כל-כך קטן עוד..."

חזהו של הופל נמחץ כאילו מחמת החום שנתהווה בתוכו, ידו החליקה בעדינות, כאילו ביקש להסתיר את פני הילד :

"ודאי, ודאי, ילד יהודי קטן מפולין..."

קרופינסקי נענע ראשו בערנות :

"מה זה אומר ילד פולני ! ילדים יש בכל העולם. ילדים צריך לאהוב, צריך להגן עליהם".

הופל המתייסר החל מקלל.

"לכל הרוחות ! אני לא יכול לנהוג אחרת ! קרמר... תובע, שהילד..."

קרופינסקי נחפז לשסע את דבריו, עינויו נוצצו :

"אתה לא להקשיב לקרמר. קרמר אדם קשה. אתה להסתכל לצבא האדום. מתקרבים, כל הזמן מתקרבים, גם האמריקאים. כל הזמן מתקרבים. עוד כמה שבועות והפשיסטים כולם לברוח ואנו חופשיים... גם הילד הקטן".

הופל הידק את שפתיו בחוזקה כזו עד שהן החווירו. עיניו תרו ללא מטרה, כאילו מחשבותיו ירדו מן הפסים. לבסוף התאושש ועשה תנועה דוחה, כאילו ביקש לגרש את מחשבותיו המתגוששות.

"חזרתי בי"  אמר  לבסוף,  כולו שונה – "אתה לא יכול לקחת את היחד לפולני.  מה הוא יעשה בו ? בזמן משלוח עומד הכל על ראשו. חכה עד אחרי-הצהרים".

קרופינסקי נשם לרווחה.

----------------

* תורגם לעברית בידי י.ל. ופורסם ב-קול העם (14.2.1964).

 

                         

             

  

 

11/17/2009