מבקר מוזיקה שכותב גם להדיוטות

 בעקבות ספרו של נעם בן זאב, "מנגינה ישראלית"

גילוי נאות: אני חסר כל השכלה מוזיקלית. אך מה לעשות, אני אוהב לשמוע מוזיקה. מוזיקה מסעירה אותי, ובמקרים אחרים מרגיעה אותי. אני מרבה לשמוע מוזיקה, בעיקר  ברדיו ובטלוויזיה ולאו דווקא באולמות הקונצרטים בגלל המחירים מרקיעי השחקים של כרטיסי הכניסה אליהם. נעם בן הזאב הוא מבקר המוזיקה הראשון שאת כתבותיו קראתי. אני ממשיך לקרוא אותו בקביעות, בעניין ובהנאה. בן זאב הוא גם נגן טרומבון ומורה למוזיקה. למרות האכסניה המשותפת, עיתון הארץ, מעולם לא פגשתי אותו, בקושי החלפנו מיילים אחדים.

לטעמי, מה שמייחד  את נעם בן זאב היא  העובדה שביקורת המוזיקה שלו פונה לא רק למומחים וליודעי חן, אלא שהיא גם מצליחה לפנות גם להדיוטות כמוני. ביקורת המזיקה שלו  נטועה  במציאות הישראלית ואוזניה קרויות למוזיקה המתנגנת במרחב  הפלסטיני השכן. תשומת לב מיוחדת הקדיש למפעל התרבותי-מוזיקלי המשותף  של המנוח אדוארד סעיד ודניאל בארנבוים.

בלפני הקדמה לספרו של נעם בן זאב, בצטטה מתוך המסה "למה אני כותב?" מאת ג'ורג' אורוול על ארבעה טעמים לכתיבה, התעכבה נכון ארנה קזין בטעם הרביעי, העניין הפוליטי אליו חותר גם בן זאב. "אני משתמש במילה 'פוליטי'" – כתב אורוול - במובנה הרחב ביותר: זהו הרצון לדחוף את העולם בכיוון מסוים; לשנות את דעתם של אחרים על אודות טיב החברה שאותה הם מבקשים להשיג".

מאחר והתענגתי לקרוא את ספרו של נעם בן זאב, "מנגינה ישראלית, מסע של עיתונאי בעקבות צליליה של חברה משתנה" - אני מציע גם לכם לקרוא את הספר שראה אור בסדרה "כעת" לספרות עיתונאית, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. באדיבותה של ההוצאה מובא כאן פרק אחד מתוך הספר.

יוסף אלגזי   

 ילדי הכינורות בג'נין

חיפוש אחר כתובת במחנה הפליטים ג'נין יכול להיות משימה די מסובכת. בתוך המונית הלבנה שלנו, שלוחית הזיהוי שלה ישראלית-צהובה, אנחנו מסתובבים ברחובות, מבקשים אחר ביתו של עלי, ילד מילדי המחנה. ריח מריר של גז מדמיע עומד באוויר; ומייד אחרי פנייה ימינה, הרחק וגבוה במעלה הרחוב – כציפור משחרת לטרף - ניצב קומנדקר צבאי באורות גבוהים דלוקים, נועצים בנו מבטים מסנוורים אפילו בשעת צהריים זו. אנחנו נסוגים במהירות אחורנית, וממשיכים בתעייה - והנה שוב: במורד רחוב צר, בקצהו, עוד קומנדקר צבאי, גם הוא אורותיו דלוקים, חוסם את המעבר והפעם לוטש את פנסיו כלפי מעלה. נסיגה מהירה ובחירה ברחוב ארוך ורחב מעט יותר מגלה בקצהו קומנדקר שלישי - אבל הוא כבר לא ניצב על עומדו אלא מתקדם לעברנו. לידי, צמוד לדלת המכונית, אני מרגיש ברעד: זהו ואסים, חבר של עלי, שהצטרף אלינו לנסיעה ומדריך אותנו בסבך הסמטאות לביתו של חברו. "מפחד?" אני שואל אותו, והוא נד בראשו לשלילה, שיניו חשוקות, "אין צורך לפחד, שטויות", אני מנסה להרגיע אותו; וכבר הקומנדקר מסמן לנו לעצור. "מי אתם", שואל הנהג מבעד לדלת הקרועה ברכבו, בלי לחייך, עיתונאים, אני עונה, יש לנו אישור. "תביא תעודות". ביד אחת אני רוכן מבעד לחלון ומוסר לו את המסמכים, שמסתכמים בתעודת העיתונאי שלי והעתק פקס ששלחתי מבעוד מועד למשרד הצבאי המתאם את ביקורי העיתונאים בפלסטין, ביד השנייה אני לא מרפה מכף ידו של ואסים. החיילים משוחחים במכשיר הקשר הצווחני עם מישהו. מבט קצר על ואסים בן ה-14 מגלה גברבר צעיר שמנהל קרב נואש כנגד הפחד. הגאווה לא מאפשרת לו לתת לרגש הזה להשתלט עליו - הדבר יהיה כהודאה בקיומם של החיילים השנואים וככניעה להם; אבל הטראומות שנטבעו בו כתוצאה מהיתקלויות עם חיילים כאלה, ההרג של אחד מחבריו לכיתה, ההתעמרות, הביזוי - הוא יודע שזה עלול לקרות גם לו, ועם מוראות כאלה קשה להתמודד.

יד נשלחת מחלון הקומנדקר, מחזירה לי את ניירותיי ומאותתת "סע, סע"; ואנחנו,ממשיכים, והנה מגיעים לביתו של עלי. שביל קצר, לא סלול, מוביל מהסמטא שאליה נדחקה המונית שלנו, לביתו - דירה בת שני חדרים, קומת קרקע, מרפסת ובתוכה כביסה תלויה לייבוש, וחדר האורחים שופע הדרת כבוד ברהיטיו הפשוטים, המעטים. הדבר הראשון שעלי מראה לנו הוא כמובן הכינור שלו: הלוא לשם כך באנו, כדי לאסוף אותו לשיעור הנגינה השבועי בכפר עארה שממערב לקו הירוק. עלי, נער שחור שיער בן 15 וגבוה לגילו, רציני, כמעט בלי חיוך על פניו, מנגן במרפסת ביתו פסוק משיר ערבי שאותו למד, היצירה הראשונה שלו; ואמו עומדת לידו, מודאגת. סביב שולחן התה בחדר האורחים הקטן היא פוכרת את ידיה: עכשיו תקופת בחינות, היא אומרת, ואני לא בטוחה שאני שמחה על לימודי המוזיקה האלה. על ראשה גם פרנסת המשפחה, מאז האסון הגדול שפקד את המחנה בפלישת "חומת מגן" וההרג וההרס העצומים שהותיר אחריו צה"ל: בין היתר לא חודש האישור של בעלה לעבוד באחד המוסכים בקריות, ומאז חלק גדול מהכנסתה בא מנדבות.

עלי אורז את הכינור - קדימה, נוסעים. לפני היציאה מהחצר אל הרחוב הוא רומז לי על בית ממול, שחלונותיו מכוסים בווילונות מאולתרים: "שם יש חיילים, צבא", הוא אומר. מפחד? "מה פתאום!" בשבוע הקודם הוא בא לשיעור בלי כינור: החיילים, היושבים בבית ההוא כנראה מתוקף "נוהל אלמנת קש" בעגה שלהם, נוהל המאפשר להם להשתלט על דירה בעוד דייריה מתגוררים בתוכה, אסרו עליו לצאת מחצר ביתו עם התיבה החומה בידו. אנחנו מצטופפים במונית בדרך אל מחוץ למחנה, ואחרי הפנייה אל מרכז הרחוב מבחינים בשתי קבוצות, בשני קצות הרחוב, עומדות זו מול זו כבסצנה גרוטסקית במערבון הוליוודי. האחת - שבאב, חבר'ה, למרגלותיהם גלי אבנים, והם מתגודדים ומסתודדים ומשקיפים אל העבר האחר. שם ניצב מיודענו הקומנדקר, ובתוכו הקבוצה השנייה: חיילים צעירים, בני גילם, ובידיהם רובים. כולם מוכנים לסיבוב הבא של המשחק: החיילים מתגרים בנסיעה מאיימת לכיוון השבאב, נענים ביידוי אבנים, ובתשובה ממטירים גז מדמיע - במקרה הטוב. האדים מהירי הקודם עדיין צורבים את הנשימה.

על גג ביתו של ואסים, במרכז העיר, כבר מחכים לנו שאר חבריו לשיעורי הנגינה: בהאא, אוסאמה, סעיד, עבד. בני 14 עד 16, כינורות בידיהם, עיניהם נוצצות, הם מפטפטים זה עם זה וצוחקים ולא מפסיקים להניע את הקשת על המיתרים. גם אתם השלכתם אבנים על חיילים? אני שואל אותם,"כן" הם עונים כמעט במקהלה. "אבל רק על חיילים", מסייג סעיד, השובב, ומתקן: "אחרי שהתחלנו ללמוד כינור כבר לא זורקים אבנים על איש".

הרוח נושאת את צלילי הבוסר של הכינורות ואני מתקרב למעקה הגג ומתבונן סביבי: מבט מערבה מגלה את הים, קרוב מכפי שאפשר היה לדמיין; וצפונה, כמעט להושיט יד ולגעת בו - חבל ארץ שטוח, משתרע עד האופק: "זהו מרג' אבן-עאמר", אומר לי אביו של ואסים, אמג'ד, שמצטרף אלי ועוקב אחר מבטי, "אתם קוראים לו 'עמק יזרעאל'". העמק לובש דמות חדשה לגמרי, ומעורר תחושות ומחשבות מסוג שאיני מורגל בו, מנקודת המבט הדרומית הזאת, מעל גגותיה של העיר ג'נין. אני מתפתה לקופסת המרלבורו לייט שמושיט לעברי אמג'ד, ושנינו משעינים מרפקינו על המעקה, מעשנים בשקט, ומתבוננים חליפות לכיוון הים והעמק, העמק והים. לרגע מבטינו נפגשים ואנחנו פורצים בבת אחת בצחוק.

למטה, במכונית, בדרך לישראל, עוברים ברחובותיה של ג'נין. בקלות אפשר לדמיין איך העיר המוזנחת, על כיכרותיה העגולים, הופכת לפאר האורבניות המזרח-תיכונית הערבית אחרי שנתיים-שלוש של שיפוצים. ושוב עולה סערת הרגשות נוכח העירוב בין יופי ועזובה, עושר תרבותי ועוני פיסי מחפיר, וייאושם של בני האדם הלכודים כאן בעל כורחם.

המעבר במחסום לתוך ישראל חלק - המורה לכינור, ופאא יונס, תושבת הכפר הפלסטיני-ישראלי עארה ("ערה", בתעתיק העברי המקובל, שעל שמו נקרא ואדי ערה), עשתה את הלא-ייאמן, והשיגה אישורים לילדי ג'נין כדי ללמוד אצלה; והחיילים כבר מכירים את הכנרים הצעירים שחוצים את הגבול לישראל דרך המחסום הזה פעם בשבוע ולא טורחים אפילו לחטט בתיבות הכינורות שלהם. משם גולשים במורד ההר אל הוואדי דרך היישוב ברטעה, ממשיכים בנסיעה קצרה במעלה כביש הכניסה הצר והמשובש המוביל אל תוך היישוב עארה, שם חוצים כיכר קטנה, אחריה חולפים על פני עמוד חשמל עצום ממדים, ואחריו כבר נשמעים צלילי כינור רפים, שהולכים ומתגברים; פנייה שמאלה לדרך עפר ללא מוצא מובילה אל הבניין החד-קומתי שממנו הם בוקעים, עתה כבר בקול רם, כצלילי תזמורת ערבית קלאסית. הצצה מבעד לדלת הפתוחה בדרך כלל, מגלה את מקורם: שישה ילדים כבר מנגנים בחדר רחב ידיים, מחכים למורה הנמרצת שלהם ופאא, לניצוחה מלא המרץ ולקולה הרועם, המתגלגל.

המרכז של ופאא יונס בעארה נפתח כנגד כל הסיכויים. בעבר ניהלה יונס, מורה למוזיקה בבתי הספר בסביבה במשך שלושים שנה, מרכז דומה בחסות משרד התרבות והמועצה המקומית. אלה היו זמנים טובים יותר: גם ילדים יהודים באו מישובי הסביבה, כמו קציר וכרכור, ויונס אף הקימה תזמורת שניגנה במשותף עם תזמורת הנוער בחדרה. אבל התקציבים הידלדלו, יונס נקלעה לגלגלי הבירוקרטיה השוחקים, ופרוץ האינתיפאדה השנייה סתם את הגולל על המרכז שלה. עתה, עם יציאתה לפנסיה מוקדמת ממשרד החינוך, היא החליטה לחדשו – הפעם במסגרת עמותה משלה, ובלי התערבות הממסד. חברים סייעו, מודעות בעיתון "הארץ" פורסמו למענה בלי תשלום, ובעקבותיהן החלו לזרום תרומות: כלי נגינה ובהם כינורות, עוּד, אורגן ואקורדיאון ופסנתר, רהיטים, מערכת סטריאו, טלוויזיה, קצת כסף. במבנה ששכרה ניצבים החפצים שנתרמו, ומעל כל אחד מהם פתק תודה קטן לתורמו, בכתב יד.

"עכשיו אני מחכה לצ'לו וקונטרבס", היא אומרת בחיוך.

 כעבור חודשים אחדים, בראשית 2008, למרות האיסור על ישראלים להיכנס לשטח A הפלסטיני, סגרה ופאא את המרכז בעארה והעתיקה את קורס הכינור שלה לג'נין עצמה. היא ממשיכה להכניס לישראל את תלמידיה לפרויקטים מיוחדים, אבל רוב הפעילות מתרחשת אצלם, בקרבם.  עוד ילדים הצטרפו, ועכשיו העיר תוססת תרבות - עם "תיאטרון החופש" של השחקן ג'וליאנו מר הפועל בה מ-2006[1] עם ילדי הכינור של ופאא, ועם הקורסים במוזיקה שמנהלת שלוחה של "אל כמנג'אתי" מרמאללה יחד עם מורים-שותפים מקרן בארנבוים סעיד.

  איך נכנסה יונס לג'נין, למרות האיסור?

   "זה נכון", היא אומרת, "ממשלת ישראל אוסרת על אזרחיה להיכנס לשטחים ולהיפך. בעיניי זה פשע תרבותי. כתבתי מכתב לראש הממשלה והבעתי התנגדות לכך: איך תעשו שלום כשאתם מונעים מפגשים, מרחיקים את שני העמים זה מזה, שאלתי אותו. אני בתור מוזיקאית אומרת לממשלה: תתביישי לך. האיסור הזה הוא עוול. מי שרוצה לעשות שלום חייב לעבור את המחסום, ולהתייצב נגד החלטת הממשלה על ההפרדה הזו. ואני הצלחתי: פתחתי דף חדש. ולא רחוק היום שילדים ישראלים יגיעו לשם. הילדים מתקדמים יפה. מנגנים אום כלתום, דבקה פלסטינית, ושירי הכלה הפלסטינית. הנגינה חשובה להם, המגע עם הכלי, הפקת הצלילים - וכמובן גם הביקורים בישראל, שמאפשרים להם ללכת לשפת הים, לשחק במחשבים, ולנסוע ברכבת לתל אביב: איזה ילד בג'נין, שהפחד והמוות הם חלק משגרת יומו, יכול לחלום על דברים כאלה?"

--------------

1) "תיאטרון החופש" נוסד במחנה הפליטים ג'נין על-ידי השחקן ג'וליאנו מר-חמיס, שאימו ארנה הגיעה למקום ב-1987 והקימה בו מרכז לדרמה, תיאטרון ופעילויות אחרות לילדי המחנה. מר-חמיס ביים סרט תיעודי על המרכז, בעוקבו אחר הפעילות עד מותה של אימו מסרטן, ב-1995. בין הילדים שמופיעים בסרט כמה שהתפרסמו בבגרותם כלוחמים ומחבלים מתאבדים, ובראשם זכרייה זביידה. בסרט חזר מר-חמיס לבחורים אלה בבגרותם וצילם אותם, בין היתר באירועים מבצעיים נגד צה"ל. עשר שנים אחר-כך החליט ג'וליאנו מר להקים מחדש את התיאטרון, ועתה הוא פועל שם באופן קבוע. ר' "מר מרים מסך – זביידה מתרגש", מאת ורד לי, הארץ 12.2.2006.