ספר חדש בערבית :

יהודי לבנון, פרק שכמעט נשכח

בתולדות מדינת הארזים

לאחרונה הוציא בית ההוצאה "אלנהאר" בביירות ספר חדש, "ואדי אבו ג'מיל, סיפורים על יהודי ביירות" מאת נדה עבד אלצמד (ندي عبد الصمد, وادي أبوجميل, قصص عن يهود بيروت). הספר זוכה לתהודה בלבנון ומחוץ לה. במדור שפות באתר מתפרסם מאמר שראה אור בעיתון אלאח'באר (18.12.2009) בבירה הלבנונית, ובהמשך מתפרסם כאן מאמר שכתבה העיתונאית סועאד בלחדאד על הספר באתר האינטרנט בצרפתית www.rue89.com :  

לפני 1948, הקהילה היהודית בלבנון מנתה כ-20,000 אנשים. כיום, הם בקושי מונים שלושים אנשים. עדויות שליקטה העיתונאית הלבנונית נדה אלצמאד לספרה יצאה לאור לאחרונה בביירות. זהו צעד נדיר במדינה ערבית כלשהי.

נדה עבד אלצמאד, עיתונאית פוליטית שיצאו לה המוניטין כבעלת מקצוע טובה, מכסה מזה כעשרים שנה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כבר במהלך מלחמת האזרחים שפרצה בלבנון, התגייסה עבד אלצמד מבחינה מקצועית לטובת לבנון המכבדת את כל האמונות בתוכה.

בעברה, עבד אלצמד, היתה העורכת הראשית של רשת הטלוויזיה NEW TV. בהמשך, בתור כתבת ה-BBC, היא סיקרה את כל הסכסוכים שהתחוללו באזור. בשנת 2000 היא סיקרה את שחרור דרום-לבנון אחרי 22 שנות כיבוש ישראלי.

עבד אלצמאד לא התעניינה מעולם בנושא היהודים הלבנונים אשר במהלך 30 שנה התמעט מספרם מ-20,000 ל-20 עד 30 היום. "לדידי", היא גילתה, "הם היו שייכים לעולם הדמיון. תמיד שמעתי עליהם, אך מעולם לא פגשתי אותם. אני אפילו חשבתי שהם לא גילו כל נאמנות כלפי לבנון. כל אימת שמישהו דיבר על ידידותו ליהודים הלבנונים, סיפורם הסתכם בערך כך: מהיום למחר הם עזבו בבמפגיע את לבנון, בחשאי, ומבלי שיידעו אפילו את הקרובים אליהם ביותר. אחרי כן, אף אחד מהם לא יצר קשר כלשהו. ההנחה היתה שהם נסעו לישראל".

תוך כדי עריכת תוכנית רדיו עבור ה-BBC על הקהילות השונות בארצה, פינתה החשדנות  את מקומה להשתוממות. הקושי הראשון היה: לראיין יהודים לבנונים. היא לא הכירה אף אחד: "לכן, התחלתי לחקור את העניין בטלפון בקנדה. זו היתה הפעם הראשונה שדיברתי עם יהודים לבנונים. התרגשתי מאוד בגלל רגשי האהבה שהם ביטאו כלפי לבנון ועל רצונם לשוב אליה כדי לחיות כשיצאו לגמלאות ואם זה יתאפשר להם. הגילוי הזה ערער את השקפת המוצא שלי. עד עתה, סברתי שיהודי קשור רק למקום אחד והוא מדינת ישראל".

הם דיברו איתה על גן עדן שאבד בגלל שני אירועים היסטוריים "שנגמרו ברע": 1948 ו-1967. האקסודוס ב-1948 של מרבית הפלסטינים  שגורשו מאדמת מולדתם בעקבות המלחמה הישראלית-פלסטינית, ו-מלחמת יוני 1967 שבמהלכה כבשה ישראל שטחים בסיני, הגולן, הגדה המערבית, עזה ומזרח-ירושלים.

נדה עבד אלצמאד גבתה גם עדויות של לבנונים בביירות שחיו ברובע ואדי אבו ג'מיל, הרובע היהודי בעיר. רובם ביקשו לשמור על עילום שם. בהקלטות של דבריהם הם ביטאו געגועים חזקים לידידיהם היהודים מהעבר.

העיתונאית החליטה להפוך את העדויות שאספה לספר: "הסיפורים של יהודי ביירות" שהופיע לאחרונה  בהוצאת "אלנהאר". אלו הם סיפורי-חיים מרגשים. המציאות המשתקפת מכמה בתוכם חורגת מכל דמיון. אלו הם סיפורים על השכנים-לשעבר, על קרובים-לשעבר, על אהובים-לשעבר שהקונטכסט הגיאו-פוליטי התיימר להפוך אותם לאויבים. הסיפורים שינו את ההשקפה של נדה עבד אלצמאד: "קלטתי שהם היו אזרחים לבנונים בדיוק כמוני ועם אותם הזכויות".

זוהי עמדה נדירה בעולם הערבי, ודווקא בלבנון שחוותה כמה מלחמות עם המדינה העברית. בנוסף, ציינה עבד אלצמאד: "מדובר בביירות – בירת המדינה השנייה אחרי פלסטין – שהיתה תחת מצור ישראלי ב-1982. אנחנו סבלנו את תוצאות כל הסכסוכים של ישראל עם הארצות הערביות וחיינו את סבלם של העקורים הפלסטינים. הזיכרון של יהודי לבנון לא תפס מקום חשוב בסולם העדיפות של לבנון. אך הגיעה העת לשלב אותם בהיסטוריה הלאומית של לבנון".

מבין הסיפורים על יהודי לבנון, סיפורו של מרקו מזרחי הטביע חותמו על זקני הרובע ואדי אבו ג'מיל, היום אחד הרבעים המפוארים של ביירות, אף שלא נותרו בו כל עקבות מעברו. מרקו מזרחי היה ילד כאשר אחרי 1967 החליטה משפחתו להגר לישראל. באוזני ידידו הטוב ביותר הוא התוודה בזמנו שהם לא יתראו עוד לעולם.

ב-1982, בעת הפלישה הישראלית לביירות, מזרחי חזר אליה... הפעם כחייל רכוב על טנק. הוא נשא עימו רשימת כל המכרים של הוריו בעיר. הוא פנה לרובע ואדי אבו ג'מיל כדי לדעת מה מצבם ומה עלה בגורלו של חבר ילדותו. השכנים גילו לו שחבר ילדותו היגר לאחת ממדינות המפרץ.

נדה עבד אלצמאד הסבירה: "הביקור של מזרחי עמד במרכז כל השיחות ברובע במשך חודשים. מרקו נימנה עם צבא הפולשים לביירות, ויחד עם זה הוא חזר כדי לדעת מה עלה בגורלו של חברו!"

הספר זכה עד כה לתגובות חיוביות והוא נמכר היטב: "כמה אנשים תוהים", 'מדוע הוא נכתב? האם את אוהדת את עניינם?' אני משערת שהם ישנו את דעתם אחרי שיקראו את הספר. הספר לא נועד להעביר מסר אידיאולוגי אלא להביע התייחסות לעבר שהיה קיים ושאי אפשר למחוק אותו על ידי התכחשות אליו. אני מבקשת להדגיש, נושא העבודה שלי קשור לזיכרון הקולקטיווי של לבנון ואינו מהווה נקיטת עמדה פוליטית. מכל מקום, היו מי שעודדו אותי".

האם יהיה המשך לספר? נדה עבד אלצמאד היתה רוצה לפגוש את האנשים המוזכרים בספרה. ולשמוע מפיהם את הסיפור שלהם. כדי שהדמיוני יהפוך למציאות.