"ג'נין - אינתיפאדת התרבות"

סרטו של אורי גולדשטיין (ערוץ 1, מבט שני)

טוב עשה הערוץ 1 כשהקרין את סרטו של אורי גולדשטיין, "אינתיפאדת התרבות" [בג'נין]. ואולם, חבל מאוד שלצורך האיזון הקדוש שיתף בדיון במסגרת התוכנית "מבט שני" רק שני אנשים, נציג של המתנחלים, דני דיין, ונציג של הכיבוש הישראלי, המושל הצבאי לשעבר של ג'נין, אל"מ (מיל.) משה אלעד.

אני מאוד ממליץ לכל מי שלא צפו עדיין בסרט לצפות בו. לבד מהדמויות הפלסטיניות בסרט מקרב תושבי ג'נין מופיע גם השחקן ג'וליאנו מר הממשיך במסירות רבה את המפעל התרבותי-חינוכי של אמו ארנה מר-ח'מיס בעזה תחילה ובהמשך בג'נין. לזכרה של ארנה (1995-1928), מתפרסם כאן מאמר שכתבתי בהארץ לפני 16 שנים  בעקבות זכייתה בזמנו בפרס נובל האלרטרניווי:

חג'ה ארנה מג'נין

ב-9 בדצמבר 1993, יום לפני חלוקת פרסי נובל השנה, יתקיים בפרלמנט השוודי בשטוקהולם טקס חלוקת "פרס נובל האלטרנטיווי", שמחלקת מדי שנה, זה 14 שנים, הקרן "הזכות לחיים" (Right Livehood Award Foundation). הפרס ניתן, על-י הגדרת הארגון, כ"ביטוי של הוקרה ושל תמיכה לאנשים המתמודדים עם האתגרים הקשים ביותר של זמננו". הפרס, ששוויו 200,000 דולר, יחולק השנה בין ארבע נשים – מזימבבווה, מהודו, מארצות הברית ומישראל. כלת הפרס הישראלית היא אָרְנָה מֶר-חָ'מיס מחיפה, שנמצאה ראויה לו בשל "מעורבותה הנלהבת (Passionate) בהגנה על ילדים פלסטינים קורבנות הכיבוש הצבאי", כלשון חבר השופטים.

בתחילת אוקטובר הפיצה קרן "הזכות לחיים" הודעה לעיתונות ברוח זו ברחבי העולם. אמצעי תקשורת בארצות-הברית פרסמו את ההודעה, וחלקם ראיינו את כלות הפרס. בישראל מצאה ההודעה את דרכה אל סלי האשפה. בארץ ארנה מר-ח'מיס אינה דמות אנונימית; בעבר הזכירה העיתונות תדיר את שמה, בדרך כלל בעקבות אחד ממעצריה הרבים בשל פעילותה הפוליטית ההפגנתית. הפעם נמצאה הידיעה, על היותה אחת מכלות פרס בינלאומי חשוב, ראויה לפרסום.

ארנה מר נולדה לפני 64 שנים בראש פינה שבגליל העליון. אביה, פרופסור גדעון הרונימוס מר, שנודע בכינוי ""ד"ר בָּלאש"' כלומר רופא בחינם, התפרסם במלחמתו הבלתי נלאית במלריה. כשסיימה את בית הספר היסודי "מזרחי" בראש פינה למדה ארנה מר בבית הספר התיכון הריאלי בטבריה, וממנו עברה לבית הספר החקלאי בבן שמן. מגיל 12 היתה חברה ב"הגנה", ובגיל 18 הצטרפה ל"פלמ"ח". כשהשתחררה מצה"ל, למדה בסמינר למורים בבית הכרם בירושלים. עם סיום הלימודים, יחד עם קבוצת בוגרים מבן שמן שלמדו בסמינר, השתתפה בהקמת המוסד החינוכי לילדים קשי-חינוך בקרית יערים, שקלט בעיקר בני נוער שחוו באירופה את מוראות המלחמה והשואה.

עוד בימי שירותה בפלמ"ח הצטרפה לנוער הקומוניסטי. "כחניכת השומר הצעיר הצעד הזה נראה לי טבעי. אמא, סבתא, אבא ואני, כמעט כל בני המשפחה, ראינו את עצמנו קומוניסטים", אמרה השבוע בביתה שבחיפה. באותם ימים ארגנה מפגשים של נערים יהודים וערבים שנקראו "ועדי שלום". בסוף שנת הלימודים ב-1952 פוטרה מעבודתה כמורה, ועד 1975 נמנע ממנה לעסוק בהוראה.

ב-1953, במסגרת אחד הקורסים הרעיוניים שארגנה המפלגה הקומוניסטית, הכירה את מי שעתיד היה להיות בן-זוגה ואבי שלושת ילדיה, סָליבָּה ח'מיס. סיפור נישואיה של היהודייה הצברית והבלונדינית עם הערבי הנוצרי הקומוניסט מילא טורים ארוכים. הכרוניקה העיתונאית ציינה לעתים את השתתפותה הסוערת בהפגנות של האוכלוסייה הערבית נגד הממשל הצבאי, נגד הפקעת הקרקעות בגליל וכדומה. שנים התגוררה המשפחה בנצרת, וממנה עקרה לחיפה. תקופת מה חיה המשפחה בפראג, שם מילא סליבה ח'מיס שליחות מפלגתית, חבר מערכת כתב העת, "בעיות השלום והסוציאליזם". זה כעשר שנים חיה ארנה מר בגפה. "נפרדתי מסליבה בשנה שעזבתי את המפלגה הקומוניסטית".

את פעילותה בשטחים החלה ב-1985, בעזה. "באותה שנה עמדתי לנסוע כמתנדבת לניקרגואה הסנדיניסטית. פסיכיאטר מעזה, אייאד סראג', ששמע על תוכניתי, היקשה: 'מה את הולכת לעשות בניקרגואה? מה שאת מתכוונת לעשות שם עם ילדי ניקרגואה, תעשי בזעה'. שיניתי כיוון".

כך, במשך כשלוש שנים, חילקה את זמנה בין חיפה, שם עבדה עם ילדים שסבלו מקשיי למידה במרכז טיפולי בעיר ובבית חולים רבמ"ם, לבין זה. ד"ר סראג' העמיד לרשותה חדר עבודה בקליניקה שלו, שבה פעל מרכז טיפולי לילדים אפילפטיים. תחילה סיעעה לילדים אפילפטיים, בני 6 עד 14, שסבלו מליקויי למידה. במשך הזמן הדריכה מורים ומדריכים מקומיים במחנות הפליטים. סייעה לה שליטתה בשפה הערבית. העזתים, שבאו במגע עמה, ידעו שהיא יהודייה וישראלית. "מלבד איום אחד דרך הטלפון, שהופנה לד"ר סראג', בסגנון עד מתי היהודייה תהיה כאן?' האנשים קיבלו כמובנות מאליהן הן את נוכחותי והן את עבודתי".

בעזה לנה ארנה אצל ידידים. היא נהגה להגיע לעזה במוניות שירות. "אני מוכרחה לציין שלא נתקלתי בעוינות. רק במקרה אחד פחדתי: המונית שבה נסעתי סטתה מהדרך הרגילה, נכנסה לבית חנון ועצרה ליד אחד הפרדסים. שני גברים ירדו מהרכב ונכנסו לפרדס. השעה היתה שש בערב. שררו דממה ושקט, ואני שקשקתי. ופתאום, כשאחד הצעירים  שישבו מאחורי שאל את חברו 'עד מתי הם יתפללו?' נרגעתי. רק אז הבנתי שהמונית נעצרה כדי לאפשר לנוסעים הללו לקיים את תפילת הערב. כשסיימו, המשכנו בדרכנו".

עם פרוץ האינתיפאדה [הראשונה, י"א], כשהשתבש לחלוטין הקשר עם עזה, נאלצה מר להפסיק את פעילותה בעזה. אולם לא עברו חודשים רבים, ויחד עם קומץ פעילים חיפאים מתנועות מחאה וזכויות אזרח, שגילו עניין בגורלם של ילדים פלסטינים מעצורי האינתיפאדה, החלה לנסוע, כמעט מדי שבת, לכלא עתלית ומאוחר יותר לכלא מגידו. "שם היינו פוגשים את משפחות הילדים, שומעים אותן ומסייעים להם בדרכים פילנתרופיות. כך נוצר הקשר הראשון שלי עם מחנה הפליטים בג'נין".

כאן הכירו היא וחבריה את משפחת אבו אל עבד זבידי, ובאמצעותה משפחות נוספות. "תחילה עסקנו באיסוף מידע ובהעברתו הלאה. הטרידו את דעתנו שאלות כמו: 'מדוע נהרגים ילדים? מדוע מכים ילדים? מדוע נפצעים כל כך הרבה ילדים?" אך עם סגירת בתי הספר לתקופה ממושכת ומניעת ניסיונותיהם של התושבים לקיים לימודים בהתנדבות, שינתה הקבוצה החיפאית את כיוון הפעולה: במשך שבועות, מדי שבת, נהגו להביא למחנה הפליטים בג'נין עפרונות צבעוניים וגלילים ארוכים של נייר – שתרם קיבוץ עין המפרץ; הילדים ואורחיהם פרסו את גלילי הנייר על הקרקע ברחובות, ויחדיו ציירו עליו.

מבצעי הציור ברחובות הצמיחו פרויקט חדש שביקש למנוע את ניתוקם המוחלט של הילדים מלמידה. הדבר החל בכתיבת חוברות למידה ויצירה. באמצעות ארגוני נשים ופעילים מקומיים הופצו במחנה הפליטים בג'נין ובכפרים בסביבה, שקיות שהכילו אלפי חוברות עבודה ועפרונות. כך, להערכתה של מר, הצליחו חברי הקבוצה הישראלית להיכנס לבתיהן של אלפי משפחות.

"שלטונות הצבא ניסו כמה פעמים למנוע את פעילותנו. למען האמת, הם אף פעם לא הפריעו לנו באמצע הפעולה עצמה, אלא לפניה או בסיומה", היא מספרת. פעמים הכריזו על האזור כשטח סגור, אם שעם סיום הפעילות עצרו את חברי הקבוצה לחקירה. "הם דרשו מאיתנו לפעול בתיאום עם המינהל האזרחי, ולזה לא יכולנו להסכים. תאר לעצמך שאתה הולך ללמד ילדים וגדוד צבא מלווה אותך".

כשנפתחו לפני שלוש שנים בתי הספר בגדה המערבית, ונחשפה עובדת בורותם של המוני ילדים, "נתגלה הצורך המיידי במתן שיעורי עזר לילדים". מתנדבים פלסטינים, שאליהם הצטרפה, נתנו שיעורי עזר לקבוצות ילדים בבתיהם. "תמיד סחבתי אתי ספרייה ניידת ומשחקים".

במשך הזמן התברר לה ולחבריה, שבהעדר מספר גדול של מדריכים, תועלתה של השיטה מוגבלת. אולם במקביל נוצרו קשרים עם גורמים באירופה, בעיקר בהולנד, שאספו תרומות למימון הפרויקט, ש"שם לו למטרה לא רק להגן על הילדים תחת הכיבוש, אלא גם לדאוג להם בכלל ולחינוכם בפרט. כך נולדה העמותה 'טיפול מיוחד' (Care and Learning) שנרשמה כחוק". סקר שערכה העמותה בקרב 1,000 ילדים בג'נין גילה, כי 47% מהילדים היו מעורבים בעימותים עם חיילים ונחשפו ליריות, למכות ולגז מדמיע.

ברגע שהגיע כסף מחו"ל הוקם בג'נין בית התלמיד השכונתי הראשון, שנקרא "השכלה וחירות". במקום הופעלו ספריית ילדים, חוגים לאמנויות, לציור, למוסיקה ולדרמה ופינת משחקים. עם הזמן הוקמו עוד שלושה בתי תלמיד שכונתיים ומופעלת מקהלת ילדים. אשתקד ארגנה העמותה מחנה קיץ ל-300 ילדים מג'נין. בתי התלמיד פועלים יום-יום בשעות אחר הצהריים. בפעילות השוטפת משתתפים כ-1,500 ילדים. הפרויקט מעסיק 15 אנשים בשכר חלקי וכן 25 מתנדבים ללא שכר, רובם נשים.

"בתי הילדים הפכו לנאות מדבר של שקט ושל יצירתיות כדי להתגבר על הפחד, על המבוכה ועל שאר ההשפעות הנובעות מהחיים תחת כיבוש צבאי", כתב חבר השופטים השוודי בנימוקי החלטתו להעניק השנה את הפרס לארנה מר-ח'מיס. "בתי ילדים אלה הם מקומות שבהם ילדים יכולים ללכת אחרי שעות בית הספר עם השאלות המטרידות אותם, עם הפחדים ועם הרגשות שלהם, לשאול ספרים, לשחק משחקים, לנגן מוסיקה, ובאופן כללי לשקם את ביטחונם העצמי".

כשנודע דבר הפרס הכספי, נטלה העמותה הלוואות לבניית בית חמישי. ארנה, שבינתיים יצאה לגמלאות ממקומות העבודה שלה בחיפה, נוהגת לבלות חלק ניכר מזמנה בג'נין. במשך הזמן היא הפכה לחלק מנופה של העיר. הילדים נוהגים לקרוא לה פשוט בשמה הפרטי, ארנה; המבוגרים קוראים לה "חג'ה", כינוי של כבוד אצל הערבים.

נראה שגם השלטונות הישראליים המקומיים התרגלו לנוכחותה ולפעילותה. "לא כן השב"כ שאיים עלי", היא מציינת. "בקיץ בשנה שעברה, שעה ששהיתי בחו"ל, הושארה בביתי, ב-1 בלילה, הזמנה להתייצב בפני "קצין המיעוטים" במשטרת חיפה. כשפגשתי אותו, הוא אמר לי: 'אסור לך לנסוע לג'נין: אם תמשיכי להיכנס לג'נין – דמך בידייך'. חד וחלק. מאז התחלתי לפחוד,.

ארנה מר-ח'מיס ידעה בחייה הרבה מעצרים בגין האשמות שונות שהוטחו נגדה, כגון השתתפות בהפגנות בלתי חוקיות, הפרת סדר, תקיפת שוטרים, הזדהות עם ארגון עוין. לדבריה, "בחלק מן המקרים נעצרתי רק כדי להפעיל עלי לחץ. לעתים לא הוגש נגדי כתב אישום. במקרים שבהם הועמדתי למשפט, קרה שנמצאתי אשמה וקרה גם שזוכיתי. עדיין תלויים נגדי כמה תיקים".

שניים מבניה, סְפַּרְטָק ואַבִּיר, מסייעים בניהול עניני העמותה "טיפול ולימוד". השלישי, ג'וליאנו, שחקן במקצועו, מקים בימים אלה במחנה הפליטים בג'נין תיאטרון ילדים. בעוד כחודשיים, כשיקום הבית החמישי, יציג התיאטרון את המחזה "הפנס הקטן", על פי סיפור של הסופר הפלסטיני עָ'סַאן כנאפני.

אל שטוקהולם תתלווה לארנה סמירה זבידי, ממחנה הפליטים בג'נין, אם לשבעה ילדים, שניים מהם בכלא. "במשך כל שש השנים שבהן פועל הפרויקט היתה סמירה זבידי בשבילי בית וחברה. בנוסף, ביקשתי משלושת הבנים שיתלוו אלי לטקס קבלת הפנים. אני רואה בפרס שיאה של הכרה והוקרה לדרך חיים שנמשכת 40 שנה, שבחלק מהן, לטוב ולרע, היו שותפים הבנים. אני מקווה שהם יעניקו לי את העונג והחת ביום הגדול הזה. הפרויקט בג'נין, שבו פעלנו למען זכויות אדם של אנשים במצוקה, העניק לי את הדבר הגדול ביותר בחיי. אני אדם מאושר. הגשמתי את עצמי".

------------

* הארץ, 22 באוקטובר 1993.

על-פי דרישת מו"ל הארץ ההעתקה אסורה ללא אישור מראש: כל הזכויות שמורות להארץ.