"ביד רועדת" –

תערוכה של עבודות מקרמיקה

פרי יצירתה של נדא נאטור

לאחרונה נפתחה בחיפה תערוכה של עבודות מקרמיקה פרי יצירתה של האמנית נדא נאטור תושבת דליית אלכרמל. כותרת התערוכה, "ביד רועדת" מציינת את האתגר בפניו עמדה נדא נאטור הסובלת ממחלת פרקינסון.

מצורפים: צילום של "שני כדים", אחת מהיצירות  שהוצגו בתערוכה וטכסט קטלוג התערוכה אותו כתבה האמנית.   

נדא נאטור, ביד רועדת...

סיפרו  לי על גיהינום.

אמרו: בסוף העולם, כל מי שישא חטא, דרכו לגיהינום.

שם יושב לו שטן עם קרניים ולשון ארוכה בספירלה וכל מיני מכשירים מברזל ואש געשנית בצבע אדום שמקרינה חום שורף.

 אם יגיע העולם לסופו עכשיו, האדמה תפתח והשטן יגיד לי: אהלן, וסהלן בואי הנה! תפסתי אותך!

פחד נוראי  שלט בי לשמע נבואה זו מפי אישה קמוטת פנים.

לא יכולתי יותר לחשוב, לאכול, ולשתות.

תחושת קיפאון, ונוקשות בגופי.

אני מתכווצת, מתקטנת, מתקשה כמו כדור שלג.

 ני מנסה להחביא את הראש, להחזיק את הידיים, לקפל את הרגליים.

אני מאבדת כיוון, אין לי יותר מחשבה. יש בי רק פחד.

אני הופכת לעיגול קטן, אבן שכל אחד יכול לבעוט בה ולהיפטר ממנה.

כמו אדם חולם שמישהו רודף אחריו והוא מנסה לברוח.

האדם לא יכול לרוץ בחלום, לא יכול להגן על עצמו.

הפחד ממוות מעיר אותו מתרדמתו וגם מחלומו.

זה מה שאני  מרגישה  בזמן האין (אוף)  של הפרקינגסון. בתרדמתם של תאי המוח.

מחלת הריקוד, אני אקרא לה. מחלה שמאירה את החלל בו אני חיה

ומכתיבה את קצב חיי.

האצבעות משתוללות ועושות מה שבא להן וכך נוצר הקרע.

אני מזיעה.

רק כאשר ידי הרועדות מלטפות את פני אני יודעת שאני לא מאבדת את התחושה ואת הכיוון.

אז אני פרפר.

"הפרפר ודאי שמח להיות פרפר".

הוא עף. נתקל במכשולים. מאלצים אותו לשנות כיוון. מכריחים אותו להמריא ולנחות. והוא ממשיך בדרכו...

גם אני אמשיך בדרכי.

עם ידיים  רועדות ורגליים רוקדות.

זהו הריקוד שלי.

תנועותי הן המראה ונחיתה של רגשותי.

אני מאושרת שאני עדיין נהנית מליטוף אצבעותי ויש להן את מה ללטף.

את האדמה.

האדמה אין סופית היא ויפה ואוהבת ליטוף גם בידיים רועדות ואצבעות נוקשות.

אני מרגישה מאושרת שיש אדמה.

היא שלי ושל כל מי שאוהב אותה. רק מי שאוהב אותה.

נולדתי אל שדות פתוחים ואדמה פורחת ומרחב נטול זוהמה ומשם נעקרתי אל מולדת העשן והעופרת.

כאשר חזרתי אל האדמה  מצאתיה מבוהלת.

היא בקשה עזרה. נגעתי בה. נרגעתי. גם היא נרגעה.

היא נתנה לי את החימר ללוש וללטף אך גם להוציא את היפה בחומר, בצבע ובצורה. היא למדה אותי לתת .היא נתנה לי את הכוח ואת התקווה.

היא נצחה את השטן.

שלא יספרו לי עוד על חטאים וגיהינום ולא על מחלה ופחד כי אני כאן בחדר קטן עם ידי הרועדות נוגעת במה שנותנת לי האדמה ומשתדלת רק משתדלת לעשות אותו עוד יותר יפה ולגמול לה על אהבתה.

-------------------

דלית אל כרמל, דצמבר 2009