דני לוסיאן לבקוביץ (2002-1927)

קריקטוריסט אוהב אדם וחיים

            באיחור של כארבע שנים, הגיע לידי הספר "דני – בלי סודות"* המתעד את סיפור חייו, הטראגי בחלקו, של האמן דני לוסיאן לבקוביץ, את הקריקטורות שצייר, ואת שאר יצירתו האמנותית הרב-גונית בציור, באיור ובפיסול.

            את דני פגשתי עם תחילת עבודתי בקול העם, עיתון המפלגה הקומוניסטית. בדפי קול העם בין השנים 1961-1954 פזורות אין-ספור קריקטורות פוליטיות שנונות שפרסם. למרות חלוף השנים, רבות מהקריקטורות האלו לא איבדו מהאקטואליות שלהן.

השפה הצרפתית המשותפת לשנינו תרמה את חלקה ליצירת קשר חם וידידותי בינינו. הקשר הזה נקטע על רקע הפילוג של המפלגה הקומוניסטית בקיץ 1965. בשנים האחרונות, כשאני מתייחס בכאב לפילוג הזה שגם אני תרמתי לו את חלקי כחבר מהשורה, אני חושב על דני וחברים רבים נוספים אשר הפילוג הביא אותם, לצערי, לפרוש מפעילות פוליטית אקטיבית.

תחנות בחייו של דני -

- דני נולד בפאריס ב-18 ביוני 1927;

- בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה, "בשנת 1942, נשלחתי על ידי אמי [פּוֹלֶט] לפנימייה תיכונית 'קולג'', כפי שקראו למקום בעיר סומור..." – כתב דני ב-1990 לאחייניתו יעל והמשיך, "אמי נהגה לבקר אותי פעם בחודש, והביאה עמה חבילות ממתקים לזלילה ואת נגה אהבתה אלי... בשנת 1943 פסקו ביקוריה של אמי. חיכיתי ימים שלמים בדאגה רבה, אפילו רק למכתב, לאות חיים, אך שום דבר לא הגיע. שבועות חלפו והחלטתי, למרות אזהרותיה ואיסוריה המוחלטים, להגיע לפריז... עליתי על המטרו וירדתי בתחנה המוכרת ליד הבית. הרחוב שלי נראה בדיוק כפי שהשארתי אותו שנתיים קודם; השעה היתה ארבע אחר הצהריים, שעה שבעבר נהגתי לחזור מבית הספר. אמא היתה אמורה להיות בבית בשעה הזו. יכולתי להריח את ריחות התבשילים תוך כדי ריצה במעלה המדרגות כבעבר... לבי פעם בחוזקה, עמדתי לדפוק על הדלת כאשר עיני ננעצו ברצועת נייר מוזרה בצבע חום, שהיתה מודבקת על ידית הדלת. היא היתה מעוטרת בציור של הנשר השחור עם סמל צלב הקרס,... הסתכלתי על השלט ואז דחפתי ושברתי את חותמת המנעול, פתחתי את הדלת שכלל לא היתה נעולה... נכנסתי לחדר השינה שאף הוא היה ריק... עיני היו יבשות וצורבות. לא יכולתי לבכות, רק חשבתי כל הזמן, 'תפסו אותה, תפסו אותה'... זהו זה, לקחו את אמא שלי בתוך הקרונות החתומים והנעולים, שזחלו לאורה ולרוחבה של יבשת אירופה, בדרך אל אותו מקום בעל שם שאת משמעותו אז, לא ידעתי – אושוויץ".

- בפברואר 1947  הפליג דני מנמל סט (Sète) בצרפת עם קבוצת צעירים יהודים בספינה "המעפיל האלמוני" לכיוון יפו; כשהספינה נעצרה על-ידי הבריטים, דני ניסה להגיע לחוף בשחייה, אך נתפס; הוא וכל שאר חבריו להפלגה, 796 במספר, הועברו  למחנה מעצר בקפריסין; עם שחרורו ממחנה המעצר, הוא הגיע לתל אביב;

- כאן, הוא התגייס לצה"ל והשתתף בקרבות של 1948;

- עם סיום המלחמה התיישב בקיבוץ בית הקשת; ממנו עבר לקיבוץ כרמיה;

- ב-1951 עלה דני על מוקש שהיה מונח באחד משדות הקיבוץ; כתוצאה מפציעתו, הוא צלע ברגלו;

- בעקבות "משפטי פראג" שעוררו ויכוחים מרים בקיבוץ הארצי ובמפ"ם, דני, כרבים אחרים באותם ימים, סולק מהקיבוץ; תחילה, הוא התיישב בשכונת מונטפיורי בתל אביב, ובהמשך חי בשכונת ג'בליה ביפו. תוך כדי שעבד  למחייתו, הוא למד פיסול במכון אבני בת"א, והפך פעיל במפלגה הקומוניסטית; במהרה השתלב כקריקטוריסט של עיתון המפלגה, קול העם;

- על שנות פעילותו במפלגה הקומוניסטית, כתב בין השאר יצחק לוי, מזכיר התא המפלגתי שלו: "לקראת הפגנה שתוכננה בעקבות רצח לומומבה מנהיג קונגו, פניתי אל דני שהיה צייר קריקטורות, וביקשתי ממנו להעלות על פלקט ענק את דיוקנו של לומומבה. פלקט שילווה את נציגי ההפגנה, הוא יינשא בידיהם כשהם יצעדו יחד כקבוצה מגובשת. ההפגנה יועדה להיערך ביום שבת ה-18.02.1961, בשעת אחר הצהריים. ביום שישי הגעתי לביתו של דני שהיה בחוף גבעת עלייה ביפו בכדי לראות את הפלקט שהכין. דבר לא היה מוכן. דני צחק ואמר לי: 'יצחק, אל תדאג', הוא לקח את הסדין שעטף את מיטתו ועליו צייר את דמותו של לומומבה. ביום שבת בזמן ההפגנה, קשרנו את הסדין לשני מוטות עץ, וצעדנו בהפגנתיות מרובה לעבר כיכר דיזנגוף. השוטרים שליוו אותנו התנפלו עלינו בברוטאליות, וקרעו את הסדין בעזרת האלות שלהם. דני הופיע ומיד החל לצעוק: 'הסדין שלי, הסדין שלי'. אני לא יודע אם היה לו סדין נוסף בבית."

- בשנת 1958 דני החל לעבוד בחברת התעופה "אייר פראנס" כמעצב חלונות ראווה;

- משנת 1973 ועד לצאתו לגמלאות ב-1992 עבד בטלוויזיה החינוכית; למרות יציאתו לגמלאות, בשל אהבתו לאמנותו, הוא  המשיך לעבוד בטלוויזיה החינוכית בהתנדבות. על ימי עבודתו בטלוויזיה החינוכית כתבו חבריו בין השאר, "דני בטלוויזיה, כמו בכל מקום אחר, היה חבר טוב לכולם... דני הצטיין במיוחד בקשר שפיתח לגבי התוכניות שהכין לגיל הרך. היתה לו הבנה עמוקה והזדהות עם המחשבות והרגשות של ילדים שלמענם הכין את הציורים, את האיורים ואת ההנפשות."

            לפני שנים אחדות, בעזרתם של חברים, הוציאה שרה, חברתו לחיים של דני משך כארבעים שנה,  ספר יקר ערך המצליח לקפל בתוכו סיפורים עצובים-שמחים, מצחיקים וצבעוניים  של דני, וכן מבחר מייצג של עבודותיו. כולם יחד מהווים פיסות היסטוריה של מדינת ישראל משך כחצי מאה. (מעל מצורפות שלוש מהעבודות של דני).

            אם תעיינו בספר על קורות חייו של דני לבקוביץ ויצירתו, אותם  אולי לא הכרתם, אני  בטוח שתתרגשו  כמוני.

            יוסף אלגזי

-------------

* "דני - בלי סודות"- Dany, sans fard

בהוצאת המחברת שרה לבקוביץ-בדרשי, 2006