מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

לזכרו של הזמר המגויס ז'אן פרה (2010-1930)

"אני לא שר כדי להעביר את הזמן"

          הידיעה על מותו של הזמר ז'אן פרה (Jean Ferrat) נתקבלה בצער רב על-ידי אוהבי הזמר הצרפתי. מבט רטרוספקטיבי על דרכו האמנותית אינו מותיר ספק: ז'אן פרה היה אמן מחויב, מעורב  ומגויס. אמנותו שיקפה את הזמנים בהם הוא חי. הוא היה בהחלט נאמן לשתיים מאמירותיו: "אני לא שר כדי להעביר את הזמן", ו"אני מגן על האנשים המקופחים ביותר".

חוויות ילדותו של ז'אן פרה השפיעו עליו מאוד. תחת הכיבוש הנאצי של צרפת במלחמת העולם השנייה, אביו, מנשה טננבאום (Mnacha Tenenbaum), נעצר על-ידי הנאצים בשל היותו יהודי. הוא  שוּלח לאושוויץ ושם מת. ז'אן פרה בן ה-11 ניצל בזכות העובדה שחברים קומוניסטים החביאו אותו. בגיל 15, הוא נאלץ להפסיק את לימודיו בתיכון כדי לעבוד ולסייע בפרנסת משפחתו. זמן מה הוא למד כימיה, אך בסופו של דבר בחר לעסוק באמנויות המוזיקה והבמה.

פרה נודע כזמר, מלחין ומחבר שירה. כבר בתחילת דרכו האמנותית הוא התמסר לשתיים מאהבותיו: שירה ומחויבות חברתית. הוא נימנה עם הראשונים להצטרף לוועד למען קידום תרבות של אי-אלימות ושלום.

בשירו המפורסם, "לילה וערפל" (Nuit et brouillard), הוא העלה על הבמה את סיוטי הגירוש אל מחנות המוות הנאציים. שעה שהמוני מאזיניו בקונצרטים שלו ביקשו שוב ושוב לשמוע את השיר הזה, במשך שנים השיר הוחרם על-ידי תחנות שידור רדיו וטלוויזיה בצרפת. לממסד  הרשמי היה חשוב יותר להדק את קשריו עם גרמניה, האויבת מאתמול. בשיריו הוא הצליף ללא רחם במלחמות הקולוניאליות שניהלה ארצו ובמי ששרו להן שירי הלל. כך למשל בשירו, "רוח של חרות" (Un air de liberté).

לאורך כל שנות הקריירה המוזיקלית, העביר פרה באמצעות שיריו מסרים של התגייסות חברתית והזדהות פמיניסטית. הוא נתן ביטוי עז להשקפתו הפמיניסטית בשירו, "האשה היא העתיד של האדם" (La femme est l'avenir de l'homme). פרה הלחין ושר רבים משיריו של המשורר הקומוניסט לואי אראגון (Louis Aragon).

י.אלגזי

 

 

להלן קטעים מראיון שהעניק ז'אן פרה בקיץ 2004 ליומון הקומוניסטי ל'הומניטה (L'Humanité):

 

ש. מי היה טננבאום הקטן?

ת. הוא היה פּעוֹט מאושר עד לאותו יום ב-1941 כאשר אבי, אומן-צורף, נעצר בפאריס על-ידי הנאצים ומאז נעלמו עקבותיו. הוא שוּלַח לאושוויץ. השלטונות הצרפתיים הודיעו לנו על מותו שנתיים אחרי תום המלחמה. לא ידעתי הרבה על מוצאו. בקושי ידעתי שהוא הגיע לצרפת מרוסיה. נודע לי שהוא יהודי כאשר הוא אולץ לענוד את הטלאי צהוב.

ש. היה זה אירוע מכונן עבורך?

ת. אינני יכול לחשוב אחרת.

ש. כאשר כתבת ושרת את השיר, "לילה וערפל", שזכה להדים רבים ב-1963, מהר מאוד עמד השיר במרכזה של מחלוקת. מדוע?

ת. הופעתי בשידור ב"אירופה 1" (Europe 1). השיר עורר הדים רחבים. מנהל התחנה, לוסיין מוריס (Lucien Morisse), אשר עמד על כך שיושמעו השירים הראשונים שלי, במיוחד השיר "נערתי" (Ma môme), החליט להקדיש לשיר "לילה וערפל" משדר מיוחד. עד אז, לא היו רגילים לשיר את הנושא בו עסק השיר "לילה וערפל". השיר גרם לאנשים זעזוע במובן החיובי. זה קרה בימים בהם קוּדם  הפיוס בין צרפת וגרמניה, פיוס עליו נצחו הנשיא שארל דה גול והקנצלר קונרד אדנאואר. אנשים אמרו לי גם, שאִזכור השואה בימים כאלה אינו מתקבל בעין יפה בחוגי השלטון. "אירופה 1" הקדישה לשיר ערב מיוחד בו נקראו המאזינים להשתתף בדיון. קיבלתי מאות מכתבים, 90% היו בעדו לעומת 10% שהיו נגדו.

ש. המחלוקת שירתה את השיר, היא העניקה לו חשיבות...

ת. כך אני סבור. הוא נגע לליבם של האנשים שחיו את אותה תקופה, ואלה היו עדיין רבים, הוא נגע לליבם של מי שהשתתפו בתנועת ההתנגדות, הרזיסטנס (Résistance). אך במקביל, היינו עדים לצמיחתם מחדש של קבוצות ניאו-נאציות בגרמניה.

ש. כאשר קוראים מחדש את מילות השיר, מגלים שם משפט מפורסם שאומר, "אני אשיר את המלים בקצב הטוויסט אם יהיה צורך בכך". בזמנו, הטוויסט היה הריקוד של הצעירים במיוחד...

ת. אלה היו ימי גל ה-יֶה-יֶה.

ש. זה נבע מהרצון שלך להשתייך למעגל הרזיסטנס וגם לחרוג ממנו כדי להגיע לנוער?

ת. זה היה בדיוק כך. אנשים ביטאו את שביעות רצונם מהשיר בשל התעוזה הזו. באותם הימים, זה היה נראה לי מוזר שבדיסקוטקים רקדו לצלילי השיר "לילה וערפל". אני עצמי הייתי קצת מודאג מאחר וכאשר רוקדים, דעתם של אנשים אינה נתונה למילות השיר. חששתי שבשל כך, הם יתעלמו מנושא השיר. המציאות הפריכה את החששות שלי.

ש. האם זו לא היתה התגרות מצידך?

ת. בעיני החשוב מכל היה  להתגבר על השכיחה. כאשר חיברתי את השיר, זמן קצר אחרי המלחמה, דור צעיר חדש לא ידע כלום על הנאציזם.

ש. אחד הדיונים בו השתתפתָ התקיים תחת הכותרת' "זיכרונות של תיכוניסטית על השואה". מאז ועד היום אתה פוגש תיכוניסטים, סטודנטים, וזה מעורר את הרושם שהסיפור הזה מעולם לא נגמר?

ת. אכן   נכון. יש לי סיפוק גדול מהעובדה שמידי שנה מגיעים אלי מכתבים ממוסדות חינוך בהם שואלים אותי מדוע חיברתי את השיר הזה, מה היו המניעים האישיים והפוליטיים שלי? ולכן, אני אומר לעצמי, מה שציפיתי לו אכן מתקיים.

ש. האם אתה סבור שהם עושים זאת כחלק ממטלה המוטלת עליהם בבית הספר או שהנושא נוגע לליבם?

ת. אפשר להעלות כך את השאלה, אני עצמי העליתי אותה. אני סבור שזה תלוי במקום, בנסיבות. לאחרונה בפגישה שהיתה לי ב-Antraigues, מחנכים אישרו באוזני שהם פוגשים אצל הצעירים כשמעלים את הנושא הזה השתתפות ותשומת לב שמפתיעות אותם.

ש. האם לדעתך, תשומת לב זו חזקה יותר מזו שהיתה לפני עשרים או שלושים שנה?

ת. ייתכן. אפשר להסביר זאת בהתפתחויות שמעוררות דאגה בעולם. בלי ספק הצעירים חשים שחסרים להם ציוני דרך לגבי העבר, בכלל זה בעניין הרזיסטנס. לפני שנים אחדות, במפגש בו נטלו חלק מאות תיכוניסטים, שוב ב-Antraigues, הדוברת, לוסי אוברק (לוחמת לשעבר ברזיסטנס, י"א), ניסתה להסביר שתנועת ההתנגדות לא הסתכמה רק במכונות ירייה ופצצות, היא באה לידי ביטוי גם באותה נערה שנסעה באופניים והעבירה מסרים למחתרת, וגם באותה עקרת הבית שנתנה מחסה לאיש מחתרת שהיה מבוקש על-ידי הנאצים. עוד היא ציינה באוזני הצעירים, כי גם בזמננו מוטלת עליהם חובת ההתנגדות ולהתחיל בכך שיכריזו: "זה לא צודק!" לעסוק בהיסטוריה זה חשוב, אך יש לעורר את האנשים לעסוק בנושאים הנוגעים להווה.

ש. האם היום קיימת רוח של התנגדות?

ת. נדמה לי שקיימת תיקווה. להגיב זה חשוב, גם אם חונקים כל ביטוי ראשון של התנגדות.

ש. האם קרה לך שהתייאשת?

ת. כן, כמובן. העולם אינו מתקדם תמיד בכיוון של תיקווה. רואים זאת כיום. אך לאחר שאנשים מתעוררים, פתאום בא משב רוח של תיקווה. זהו מצב מאוד קונטרסטי.

ש. השיר של "צרפת שלי" (Ma France) פשוט נאסר להשמעה. כאשר קוראים את מילות השיר בהן אתה מגנה את הריאקציה הגוליסטית אחרי מאי 1968, אפשר לומר שחיפשת את הצרה הזו לעצמך?

ת. בהחלט. לא סבלתי איך הדברים התפתחו. התחלתי לכתוב את מילות השיר בנוסח, "צרפת אומללה, מה קורה לך?" אך אחרי כן, אחרי שחיברתי כמה בתים של השיר, אמרתי לעצמי: אנשים נלחמו; תנועה זו לא תיעלם בצורה זו; היא בוודאי תותיר אחריה עקבות. כל אלה שגרמו לשיפור תנאי קיומם של האנשים,  נאלצו לכפות אותם. לאט-לאט בחרתי באופציה חיובית בכך שהתייחסתי לאותה צרפת שאהבתי החל מהמפכה הצרפתית.

ש. צרפת עליה אתה מדבר איננה רק פוליטיקה; כבר בתחילת מילות השיר אתה כותב: "משיחי הרותם בברטניי ועד לאברשים של ארדש..." (Des genêts de Bretagne aux bruyères d'Ardèche…)

ת. השיר מתחיל כשיר רועים כפרי.

ש. הצנזורים לא היו מאוד רגישים להיבט הפסטורלי...     

ת. הם בוודאי אהבו את החלק הזה, אך הם היו מעדיפים שאסתפק בכך. מהר מאוד השיר  נאסר להשמעה. באחד מימי א' אחר הצהרים הוזמנתי לשידור יחד עם ז'אן-פייר שברול, ז'אק ברל, ז'ורז' ברסנס, ואחרים. מעל הבמה החלפנו דעות. ואולם בשלב מסוים של השידור, האחראי לשידור עלה על הבמה כשבידיו לוח עליו היה כתוב בגיר: "הוראה מההנהלה, שז'אן פרה ישיר, אך שלא ידבר יותר". זה עורר סקנדל גדול וכל הצוות פוטר. משך שנתיים וחצי לא השתתפתי בשום שידור טלוויזיה.

ש. שירים הם לעתים מסוכנים...

ת. אחדים סבורים כך.

ש. נראה שקיים ז'אן פרה אחר שהאמן מגדיר מגויס?

ת. כמובן, אני סבור שהשירים הפחות מוכרים הם אלו המוגדרים מגויסים.

ש. הנטייה הנפוצה היא בעיקר של שירי אהבה, אהבת החיים, אהבה לטבע?

ת. כן, זו הנטייה כיום.

ש. כאשר מאזינים לך, שומעים אור, נחל, עץ ואחרי כן פיקסו, אראגון, נרודה, ונדמה שאתה משלב "אקולוגיה" ו"עניין אינטלקטואלי"?

ת. בעניין אקולוגיה, גם בימים שהמושג הזה לא היה נפוץ, זה מה שאמרו על השיר, "הַר" (Montagne). ג'וזה בווה (José Bové) (חקלאי ממובילי התנועה נגד שינויים גנטיים, י"א) גילה לי שבצעירותו הוא נהג הרבה לשיר את השיר הזה. זה מה עושים המשוררים מאז ומתמיד, הם מעלים שירים בהם האדם מתבונן בעצמו וביקום.

ש. באחת ההזדמנויות אמרת, "יש לי כוח מסוים, אך הוא לא הפך אותי למטורף" – מה רצית להגיד על ידי המשפט הזה?

ת. ההצלחה יכולה לבלבל מאוד אמן. במיוחד אם ההצלחה הזו באה לו פתאום ובגיל צעיר. אני מכיר כאלה שזה הקפיץ להם את הפיוזים. אצלי, ההצלחה האירה לי פנים  עם הזמן. אני ביצעתי את עבודתי כמו בעל מלאכה ומבלי שזה יעלה לי לראש. זה לא באופי שלי. ברור שאוהבים להיות נאהב, זו מעין הכרת תודה. מה שמהנה אותי כאשר אני קורא מכתבים אותם אני מקבל הוא להיווכח שאנשים אוהבים אותי מהסיבות הנכונות. בעיני אלו הן הסיבות הנכונות!

ש. האם לא התפתח כלפיך מעין פולחן?

ת. אני לא מעודד יחס כזה. זה נובע מהראש, מהיחס שמראים. איך להסביר זאת? נדמה לי שהאנשים ערים לכך שתמיד התאמצתי להקפיד על מה אני כותב ומה שאני עושה.

...

אני, מגן על האנשים המקופחים ביותר, האחרים אינם זקוקים לכך.  

          ...

            ש. מהי משמעות העובדה שאתה משתתף בחגיגות העיתון ל'הומניטה במלאות 100 שנים לקיומו?

            ת. זה גורם לי הנאה גדולה מאחר והעיתון הזה היה חשוב בשבילי. הרעיונות עליהם הוא הגן בתקופות שונות היוו עבורי כלי של התנגדות בנושאים טרגיים שצרפת חוותה אותם אחרי מלחמת העולם השנייה. אני חושב בעיקר על המלחמות הקולוניאליות. באותו זמן, כל מה שהוא סיפר על מה שהתרחש במזרח (המחנה הסוציאליסטי, י"א) לא גרם לי נחת. היה לי קשה לשאת את ההגנה הבלתי מותנית הזו. כיום אני חושב שהעיתון הזה נחוץ.

        

קישוריות לשירים של ז'אן פרה:

 

Nuit et brouillard

http://www.youtube.com/watch?v=dey3HRTJKEM

 

Un air de liberté

http://www.youtube.com/watch?v=qfsoQfhXeeA

 

La femme est l'avenir de l'homme

http://www.youtube.com/watch?v=qbphJHiAfdU

 

C'est beau la vie

http://www.youtube.com/watch?v=2ieuU1ypjCg&feature=related

 

Hommage à Jean Ferrat

http://www.youtube.com/watch?v=alEl-2PkIZI&feature=related

 

 

 

3/22/2010