מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

סרט דוקומנטרי על דניאל אלסברג

שחשף את השקרים

של חמישה נשיאים בארה"ב על המלחמה בוייטנאם

 

במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי דוקאביב Docaviv (15-6 במאי 2010) יוקרן הסרט התיעודי, "האדם המסוכן ביותר באמריקה: דניאל אלסברג ומסמכי הפנטגון" של ג'ודית ארליך וריק גולדסמיט (Judith Ehrlich, Rick Goldsmith). מאחר ואני הספקתי כבר לצפות בסרט בערוץ ARTE, אני ממליץ לראש השב"כ, יובל דיסקין, לפיקודיו ולממונים עליהם, לצפות בו, ואפילו יותר מפעם אחת. אולי הם ילמדו ממנו משהו, במיוחד בצל שערוריית "הפרשה הביטחונית".

          הסרט הופק אשתקד בארצות-הברית והיה מועמד לזכות בפרס האוסקר 2010 בתחום הסרטים הדוקומנטריים. הסרט מגולל את סיפורו של דניאל אלסברג (Daniel Ellsberg) אשר נתבקש על-ידי רוברט מקנמארה (Robert McNamara) (2009-1916), שר המלחמה האמריקאי בין השנים 1961 ל-1968, בממשליהם של הנשיאים ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון, לכתוב דו"ח סודי עבורו על המלחמה המתמשכת בווייטנאם (1971). תוך כדי עבודתו, אלסברג גילה לתדהמתו כי חמישה נשיאים – הארי טרומן, דווייט אייזנהאואר, ג'ון קנדי, לינדון ג'ונסון וריצ'רד ניקסון - שיקרו במצח נחושה לעמם ולעולם כולו כדי להצדיק את המשך המלחמה בווייטנאם. כזכור מלחמה זו גבתה מחיר דמים של שני מיליון הרוגים וייטנאמים, ו-58 אלף חיילים אמריקאים. בעקבותיו גילויו, אלסברג צילם בסתר 7,000 עמודים ממסמכי הפנטגון והדליף אותם לעיתון "ניו יורק טיימס". בשל ניסיון הממשל של ניקסון לחסום את הפרסומים, פיזר אלסברג את שלל המסמכים בין 17 עיתונים ברחבי ארה"ב, ובכך תרם תרומה מכרעת לסיום המלחמה, אך לא לפני שהועמד למשפט על עבירות שדינן 115 שנות מאסר. הסרט משתמש בצילומי ארכיון מצוינים, ובמרואיינים רבים שליוו את האירועים, ביניהם אלסברג עצמו.

אלסברג נולד בעיר דטרויט במדינת מישיגן 1931. לאחר סיום לימודיו ב-1952 באוניברסיטת הרווארד התנדב לשירות בחיל הנחתים האמריקאי ועבר קורס קצינים. הוא שירת שלוש שנים בחיל הנחתים כמפקד מחלקה וקצין מבצעים. בין היתר שירת בצי השישי בזמן מלחמת סואץ-סיני. לאחר שהשתחרר למד לדוקטורט בכלכלה בהארווארד. ב-1959 החל לעבוד בתאגיד ראנד (Rand) שהיה  בעל קשרים הדוקים עם מערכת הביטחון האמריקאית. הנושא הראשון אותו חקר אלסברג היה "פער הטילים". לאחר מכן עבד על תכנון אסטרטגיה למלחמה גרעינית. ב-1964 הצטרף למשרד ההגנה כעוזר מיוחד לעוזר שר ההגנה לעניינים בינלאומיים. הוא עסק בנושא המלחמה בוייטנאם. ביומו הראשון במשרד אירעה "תקרית מפרץ טונקין": ב-2.8.1964 חדרה המשחתת האמריקנית מדוקס למים הטריטוריאליים של צפון וייטנאם, ונפתחה עליה אש. כעבור יומיים דיווחו ספינה זו וספינה אמריקנית נוספת שסירות משמר צפוניות ירו עליהן. לימים קבעה ועדת חקירה של הקונגרס האמריקני כי קרוב לוודאי שתקרית אחרונה זו לא היתה ולא נבראה, אך באותה עת ניצל הנשיא ג'ונסון את השקר הזה כדי לקבל החלטה בקונגרס לפתיחת מלחמת וייטנאם  ובהמשך גם בקמבודיה.

בהמשך, אלסברג היה מעורב בתכנון ההסלמה של המעורבות האמריקנית במלחמה. שנה אחר כך הוא הצטרף למשרד החוץ והוצב לשנתיים בסייגון. ב-1967 שב לארה"ב והצטרף חזרה לתאגיד ראנד. הוא עבד על פרויקט כתיבת הדו"ח על יחסי ארצות הברית-וייטנאם בין השנים 1967-1945 עבור שר ההגנה מקנמארה. עם כניסתו של הנרי קיסנג'ר לתפקיד היועץ לביטחון לאומי בממשלו של ריצ'רד ניקסון, הוא החל לייעץ לו אודות האפשרויות האסטרטגיות בוייטנאם. אלסברג נימנה בזמנו עם תומכיה של מלחמת וייטנאם. הסרט ממחיש היטב את תהליך ההתפכחות שהוא עבר, עד להכרה שאין דרך לנצח בה, ושאין סיבה להישאר שם. הנקודה המעניינת היא שהוא לא היחיד שחשב כך. בתהליך התפכחותו מילאה תפקיד חשוב חברתו לחיים עד היום, פטריציה מרכס (Patricia Marx) שהיתה פעילה אנטי-מיליטריסטית.

במהלך עבודתו אלסברג נחשף למחקר, שכותרתו הרשמית הייתה "יחסי ארצות הברית-וייטנאם בין השנים 1945–1967", ושהוזמן בשנת 1967 על ידי רוברט מקנמארה. לצורך כתיבת אותו מחקר, נשכרו עשרות קציני צבא והיסטוריונים. המחקר הושלם בשנת 1969 וכלל בסופו 7,000 דפים. עותק ראשון נשלח בינואר אותה שנה למחליפו של מקנמארה, קלארק  קליפורד. בסך הכל נוצרו 15 עותקים של המחקר, שניים מהם נשלחו לתאגיד ראנד. בקוראו את הדו"ח, התברר לאלסברג מתוך המסמכים, כי שורה של אנשי ממשלה, כולל נשיאים, הפרו את שבועת האמונים שלהם. הוא החליט להביא את דבר קיום המסמכים לידיעת הציבור.

בעזרתו של חברו, אנטוני רוסו, הוא החל להעתיק את המסמכים בחשאי כשהוא נעזר בשני ילדיו הצעירים מנישואיו הראשונים. הוא ניסה לשכנע מספר סנאטורים, כדוגמת ויליאם פולברייט וג'ורג' מקגוורן, שהיו ידועים בהתנגדותם למלחמת וייטנאם, לשלב את המסמכים ברשומות הסנאט, כדי שאפשר יהיה לפרסמם ללא חשש, אולם הם סרבו. במרץ 1971, אלסברג העביר את מרבית המסמכים לעיתונאי נייל שיהאן מה"ניו יורק טיימס". המסמכים הראשונים פורסמו בניו יורק טיימס ב-13 ביוני 1971 ומיד עוררו מחלוקות פוליטיות ואף תביעות משפטיות כנגד העיתון לעצירת המשך פרסום המסמכים.

הפרסום עורר את זעמו של נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון. לאחר כישלון המאמצים לשכנע את ה"ניו יורק טיימס"  להפסיק את פרסום המסמכים מרצונו, פנה התובע הכללי של ארצות הברית, ג'ון מיטשל, לבית המשפט והוציא צו האוסר על המשך פרסום המסמכים בטענה שהפרסום מהווה פגיעה בביטחון הלאומי. העיתון ערער על ההחלטה בבית המשפט העליון של ארה"ב. ב-30 ביוני 1971 פסק בית המשפט העליון לטובת ה"ניו יורק טיימס", כי אין להוציא צו האוסר את פרסום המסמכים. החלטת בית המשפט העליון לא פתרה את כל הבעיות המשפטיות הכרוכות בפרסום, שכן עדיין היה חשש כי הממשל הפדראלי יתבע את המפרסמים לאחר מעשה. ואולם, הסנאטור מייק גראבל הסכים להכניס את מסמכי הפנטגון אל רשומות הסנאט ובכך העניק חסינות למפרסמים.

 

 

דניאל אלסברג בימי המשפט נגדו

 

הממשל הגיש תביעה פלילית נגד אלסברג ורוסו באשמת ריגול וגניבה של מסמכים ממשלתיים. המשפט החל בינואר 1973, אולם מספר חודשים לאחר מכן התגלה כי 18 חודשים קודם לכן סוכנים של הממשל פרצו ללא רשות חוקית למשרדו של הפסיכיאטר של אלסברג בחיפוש אחר דרכים להביך את אלסברג ולערער על אמינותו. בפרשה היו מעורבים אותם עוזרים של ניקסון, "השרברבים", שנטלו חלק בפרשת ווטרגייט. עוד נתגלה, שה-FBI היה מעורב במספר האזנות סתר ללא צו. התביעה אף לא חלקה את המידע הזה עם סנגוריו של אלסברג. בעקבות כך השופט קבע כי המשפט פסול ופטר את אלסברג ורוסו מההאשמות שהועלו נגדם.

מסמכי הפנטגון חשפו מספר דברים: שהממשל האמריקאי תחת 5 נשיאים שיקר והונה את העם האמריקאי כדי להעמיק בכוונה את מעורבותה של ארה"ב במלחמת וייטנאם;  החשיפה הגדילה את חוסר האמון ששרר בין ממשלת ארה"ב לעם האמריקאי - שחלקים גדולים ממנו מאסו במלחמה - ולדעת הקהל הבינלאומית. 

אלסברג המשיך בפעילותו הפוליטית לאחר שוך הפרשה. בין השאר  הוא הביע את התנגדותו למלחמה שארה"ב ממשיכה לנהל בעיראק.

יוסף אלגזי

*

להל"ן קטעים ממאמר שפרסם

הפרשן Saul Landau ב-Counterpunch:

 

ב-2005, שעה שלימדתי היסטוריה באחת הכיתות באוניברסיטה, הזכרתי את המלחמה בווייטנאם. שמתי לב למבטם המזוגג של כמה מהסטודנטים. כששאלתי אשה צעירה שנולדה כעשר שנים אחרי תום מלחמת וייטנאם, "האם את יודעת מתי התנהלה מלחמת וייטנאם ?", הצעירה הרימה גבה, נשכה את שפתה ואמרה ללא כל היסוס, "נכון שהיא קרתה אחרי העידן הגרקו-רומאי ?".

כמה מבין הסטודנטים ידעו במה מדובר, אך מרביתם לא. לא הוריהם ולא מוריהם לא לימדו אותם היסטוריה בת-זממנו. הסרט החדש ימלא את החלל הזה.

(...) המסמכים שהדליף אלסברג חשפו שהממשלה שיקרה לקונגרס ולדעת הקהל אודות המניעים שלה לכבוש את וייטנאם. המסמכים הוכיחו כי מאחורי הרטוריקה של "הרצון לעצור את הקומוניזם שחתר תחת האומות האסייתיות שנפלו לידיו בזו אחר זו כמו אבני דומינו", הסתתרו אמביציות אימפריאליות אמריקאיות עמוקות יותר שמקבלי ההחלטות טיפחו מזה 15 שנים. הנשיאים ג'ונסון וניקסון לא שלחו לווייטנאם אנשים כדי למות למען החירות או למען כל מטרה מוסרית אחרת.

כאשר ה"ניו יורק טיימס", ובהמשך עיתונים גדולים נוספים, פרסמו את מסמכי הפנטגון, במאמריהם הראשיים הם לא הדגישו את הזוועה שהם וכל האזרחים יכלו לחוש בשל המעילה באמון והמניפולציה להן היה אחראי הממסד. במקום לתבוע נסיגה מיידית של ארה"ב מווייטנאם לאור האמת שנתבררה כי לא הסובייטים ולא הסינים הפעילו את הקומוניסטים הווייטנאמיים ושמעל לווייטנאם לא ריחף כל איום של דומינו באסיה – העיתונים טפחו לעצמם על השכם בגין "האומץ" שגילו בהדפיסם את המסמכים הסודיים.

איש לא תבע להעמיד את הנשיאים ניקסון וג'ונסון ואת עוזריהם לדין בעוון פשעיהם הרבים בכך שהם הונו את הציבור כדי להמשיך בחשאי את מדיניותם האימפריאלית הפוגענית.

גייסות המלחמה האמריקאיים נחתו אחרי שצמרת השלטון ביימה ב-1964 את "תקרית מפרץ טונקין". (...) מזכיר המדינה, ג'ון פוסטר דאלאס (John Foster Dulles), המליץ בהתלהבות לנשיא אייזנהאואר להשליך פצצה גרעינית על הכוחות הווייטנאמיים שצרו על הכוחות הצרפתיים. אייזנהאואר השיב שהוא חייב להתייעץ בעניין זה עם בעלות בריתה של ארה"ב לפני נקיטת צד כזה. משמעות תשובתו היתה "לא".

הצרפתים דחו את ההצעה ובשיחות שניהלו עם הווייטנאמים בז'נבה דובר על קיום בחירות חופשיות בווייטנאם במטרה לאחד את שני חלקיה, הצפוני והדרומי.

בזיכרונותיו, אייזנהאואר מודה ש"בבחירות חופשיות, 80 אחוזים של האוכלוסייה בווייטנאם היו תומכים בקומוניסט הו צ'י מין (Ho Chi Minh) ולא בבאו דאי (Bao Dai) בו תמכה ארה"ב. עד 1954, וואשינגטון נשאה בעיקר העול הכספי של המאמץ המלחמתי הצרפתי. מסמכי הפנטגון שנחשפו הוכיחו שוושינגטון מעולם לא התכוונה לאפשר בחירות חופשיות בווייטנאם שהיו הופכות את הו צ'י מין לנשיא וייטנאם מאוחדת וקומוניסטית.

בסרט מתגלה אלסברג נלהב ונאיבי. בעברו, כאיש מארינס פנאטי ואנטי-קומוניסט, הוא מילא תפקיד בתכנון האסטרטגיה הצבאית האמריקאית בווייטנאם. הוא אף נשא שם נשק כדי להרוג קומוניסטים. ואולם, אחרי כן, אלסברג התפתח וגם פגש את אהבתו, פטריציה מארכס, שהיתה מאוד אנטי-מיליטריסטית, והיא ששיכנעה אותו כי הוא טועה.

 

דניאל אלסברג וחברתו לחיים פטריציה מארכס

 

באותה מידה של התלהבות, אלסברג תכנן אסטרטגיה אנטי-מיליטריסטית: גנב מסמכים סודיים מהמשרד בתאגיד רנד. במכון רנד הכינו באותה העת ביחד עם הצמרת הצבאית תוכניות מלחמה. כשחשב להעביר את התיקים האלו לתקשורת, הוא ציפה שהציבור "בעל ההכרה" יעצור את המלחמה ויסלק את האחראים מתפקידיהם.

ניקסון וקיסינג'ר ראו באלסברג איש "מסוכן" אם יפיץ את המסמכים הסודיים. כמו אלסברג, הם סברו שציבור נאור יתקומם מזעם כדי לעצור את המלחמה ולשים קץ למדיניות שהיתה מבוססת על חשאיות וצביעות. ואולם רוב הציבור האמריקאי ממשיך עד היום לא לדעת מדוע ארה"ב הובסה בווייטנאם; הוא גם אינו מוטרד מהשאלה הזו.

המורים יוכלו לנצל את הסרט הזה כדי להאיר את עיניהם של סטודנטים סקרניים. ככלות הכל הממשלה חזרה על אותם מעשי תרמית שנקטה בעניין וייטנאם גם כאשר היא ביצעה פשעים רבים במרכז אמריקה בשנות 1980. גם כיום היא ממשיכה להונות בכל הנוגע למעורבותה בעיראק ובאפגניסטן.

למעשה, מיליונים הזינו את המלחמה בעיראק – ולשווא. גם כאשר הציבור גילה שבוש וצ'ייני הונו אותם, מאומה לא קרה לפושעי הצמרת. בפני האוכלוסייה ניצב האתגר: להיות מודע לפשעים הגדולים, לדעת כיצד לעצור בעדם וכיצד לשנות כיוון ?

ייתכן ואלסברג מצביע על הלקח העמוק ביותר של הסרט: מי שהופך לשחקן על במת ההיסטוריה, חייו הופכים למעניינים. כדי לשים יד על התיק הרפואי שלו, בספטמבר 1971, בשליחות יועצי הבית הלבן,  הסוכנים לשעבר של סוכנות הביון המרכזית ה-סי.אי.איי הווארד הנט וגורדון לידי (Howard Hunt & Gordon Liddy) פרצו למשרד של הפסיכיאטר של אלסברג. האפיזודה הזו נחשפה ב-1973 בזמן השימוע שהתקיים בוועדת הסנאט בפרשת ווטרגייט, ובשל כך הוסרו כל ההאשמות נגדו. דניאל אלסברג היה חתן פרס נובל האלטרנטיבי של שנת 2006. בנימוקים לפרס נאמר שהוא זכה בו "מאחר שהוא העדיף את השלום ואת האמת גם אם אלה היו כרוכים בסיכונים אישיים גדולים, ומאחר שהקדיש את חייו כדי לשמש מופת לאחרים". (9.4.2010)                   

 

 

4/26/2010