מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

غريلا ثقافة في أبو ديس

شِعْرٌ يُحَطِّمُ الجِدَار

שירה מפרקת חומה

גרילה תרבות באבו דיס

 

שירון עברי-ערבי

كُرَّاسة شعريّة عربيّة-عبريّة

אהרן שבתאי, ענת זכריה, ראג'י בטחיש, דניאל עוז, אלמוג בהר, נוית בראל, סאמי מהנא, נעם פרתום, רוני הירש, ערן הדס, מרואן מח'ול, מתי שמואלוף, רועי צ'יקי ארד, יהושע סימון, עלא חליחל, תאמר מסאלחה, יערה שחורי, אסמאא' עזיזה, בעז יניב, ינאי ישראלי, מרחב ישורון, חנא אבו חנא

 

أهرون شبتاي، عنات زخاريا، راجي بطحيش، دانيئيل عوز، ألموج بيهار، نفيت بارئيل، سامي مهنّا، نوعم فرتوم، روني هيرش، عيران هداس، مروان مخّول، ماتي شموئيلوف، روعي تشيكي أراد، يهوشواع سيمون، علاء حليحل، تامر مصالحة، يعراه شحوري، أسماء عزايزة، بوعز ينيف، يناي يسرائيلي، مرحاف يشورون، حنّا أبو حنّا

 

ערבית: אלטייב ע'נאיים

וכמו כן רוז'ה תבור ותאמר מסאלחה

עברית: גיא גלבע רון

 

عن العبريّة: ألطَّيِّب غنايم

و روجيه طابور وتامر مصالحة

ترجمة للعبريّة: جاي جلبواع رون

غريلا ثقافة

גרילה תרבות

www.gerila.co.il

عُقِدَت الأُمْسِيَة في مقهى مسادا، حيفا، 2010

נערך בקפה מסדה, חיפה, 2010

***

 חמש יצירות מתוך הלקט

שכם, 1967 אלמוג בהר

הנה פַדְוַוא טוּקָאן שותקת שירים                        
בפתח ביתה הנַאבְּלוּסִי.  
וקציני הצבא החונים בחצרה פוחדים
ושואלים:
האם לא יעלה בית-שיר אחד
בְעטה של פדווא טוקאן
להיאבק בנו?
 
חודש ועוד חודש
שתיקתה מתארכת
ובכל בית ושדה

מן השטחים שכבש הצבא
היא שותקת שירה

כנגד קני הרובים.
מכוונת מילים של דיו לבנה
מול קני הרובים.

הנה פַדְוַוא טוּקָאן שותקת שירים
בִפנים ביתה הנַאבְּלוּסִי.
הצבא חונה בְחצרה
והיא מנופפת מִחלונה
שירים של דיו לבנה.
לא אורזת חפציה ויוצאת לְגוֹלָה
אך כבר שירתה גולה ממנה.
חודש ועוד חודש
שתיקתה מתארכת
והרבה בתי-שיר שלא נולדו
מטביעים את לבה בדיו לבנה.

 

ט' בְּאָב ה'תשס"ב, יְרוּשָלַיִם / אלמוג בֶּהַר

 

הָרוֹאֶה ירוּשָלַיִם בְּחוּרְבָּנָה

יִקְרַע קֶרַע בבגדו

וְאָז יִתְפּוֹר הַקֶרַע

שֶלֹא יִהְיוּ בְּגָדָיו עֲשוּיִם קְרָעִים קְרָעִים.

 

וִיְמַהֶר וְיִצֵא וִיְחַפֶּש אֲחַר חַיִים בָּעִיר

בכל סמטה                                                                     

ובכל לשון                                                                                 

שֶלֹא נִהְיֶה בּוֹכִים שָוְא

מַרְבִּים קִינּוֹת עַל אַסּוֹן בַּת-צִיוֹן       

וְירושלים כְּבָר בְּנוּיָה בִּנְיָן-עוֹלָם

וְכָל-שְעָרֶיהָ שוּב אֵינָם שוֹמֵמִין.

 

אֲנִי יָצָאתִי וּמָצָאתִי חֲתוּל עוֹבֵר בְּתַחֲנַת בִּיקוֹרֶת שֶל הַמִשְטָרָה

וּמִתְּלַבֵּט מוּל הַכּוֹתֶל בֵּין עֶזְרַת נָשִים וּגְבָרִים

וְרָאִיתִי אֲנָשִים רַבִּים חָיִים חַיִים כָּל אֶחָד בְּשָפוֹת רַבּוֹת

נָשִים וְאֲנָשִים חָיִים בִּשְפַת אֲבִיהֶם וּשְפַת אִמָם בִּשְפַת הַמָקוֹם

וּשְפַת הַדֶרֶךְ בִּשְפַת הַחִיוּכִים שֶלָהֶם וּשְפַת הַיִיאוּשִים הַגְּדוֹלִים.

וְקָרַעְתִי קֶרַע גדול

עַל מַחְשְבוֹת הָרַעַש וְהַשֶבֶר שֶל לִבִּי                         

הַרוֹדְפוֹת אוֹתִי במְקוֹמוֹתָי כולם.                  

 

וְלֹא אִיחִיתִי הַקֶרַע

שֶיִהְיוּ מְזָהִים כּוּלָם שֶפָּקַד אוֹתִי הָאָסוֹן, ויקראו:

הָרוֹאֶה אָדָם בְּחוּרְבָּנוֹ                                

יִקְרַע קֶרַע בְּבִּגְדוֹ                                     

וְיִמָנַע מִכְּתִיבַת שִירִים

שֶלֹא תְהֶא נֲפְשוֹ עֲשוּיָה קְרָעִים קְרָעִים.

 

וְאִם עוֹד הָיְתָה שוֹרָה רוּחַ הַנְבוּאָה בָּעִיר הַזֹאת

הָיִיתִי עוֹלֶה עַל אֶחֶד הֶהָרִים

וּמִתְנַבֵּא שֶסוֹפִי לְהָקִים מַחְתֶרֶת נֶגֶד הַצַּעַר

סוֹפִי לִשְלוֹחַ גְדוּדִים שֶל מְחֲשְבֵי קִיצָם שֶל הַקִיצִין

סוֹפִי לִחְיוֹת בָּעִיר הַזֹאת.

 

סדרה חשבונית אינסופית/ ערן הדס

 

לכל שר ביטחון,

תספור טילים וחיילים
רכבים, מדים, סכו"ם
מנה את שלנו, של האויב,
עוברי האורח והאו"ם

תספור את המתים
ואת אלו שנשארו
תפריד בין מחבלים
לאלו שעזרו

תספור כמה ירינו
וכמה ירו עלינו
הפחת ההרוגים שלנו
מאש כוחותינו

תספור כמה מתים
יצדיקו עוד תגבורת
ערוך שקלול עם הנתון
שהופיע בתקשורת

תספור סרבני מצפון משמאל
הפחת מתנחלים עריקים
הכפל בממוצע הרוגים לשנה
כשאין אסון מסוקים

תספור חפים-מפשע
בלי לבנונים, לנו זה לא נוגע
ולגבי ערביי ישראל
האם לספור? איש לא יודע

תספור בקול רם
מונוטוני, מונפש
ואם תתבלבל
תתחיל מאפס, מחדש.

 

ירושלים /  מרואן מח'ול

תרגום: רוז'ה תבור                         

 

אני רוצה ירושלים

לא זו של אלוהים.

        

ולא זו של רחובות  שביקרה בהם היסטוריה

במחול-טבח-נחפז ורחובותיה המו.

 

בירושלים יש דברים נאים יותר      

כמו ערב המכנס את קהלו בבית מרזח

ופוצע באור בוקר את השינה עד זוב לילו.

 

ובה, בעיר הזו... יש לי

נערה שאינה מכור מחצבתי

אבל היא ....נופת צופים

משבט עץ העוזרד.

 

אני אוהב את ימי החול של העיר

כי השבת משביתה את שכרון חושיי,

היא דומה לי בסכנה שגוברת בתוכה

כל עת שעולה בה המולת העולים אליה....

לשווא.

 

בירושלים

איש אינו מפיק תועלת

(גם לא הנושא את סבלה)

מנשיקה שקיבל מאלה

שפשפשו בציציות האל במחסום.

ולימים, כאשר נערתי נסעה

זו, משבט העוזרד-

החלטתי שבירושלים

דבר אינו מעניין עוד.

חיפה יפה יותר.

 

הייאוש במחסום הוא ערמומי עלא חליחל

 

"אללה שלך על הזין שלי"- גער החייל היהודי הצעיר בזקן הערבי שגייס את אללה בעימות המזדמן הזה, והחייל לא נקף שריר. הזקן בטח חשב לעצמו שזה הרמדאן האחרון שיצא לו להתפלל באל-אקצה לפני מותו. הזקן לא הבין מה שאמר החייל. כנראה לא יצא לו לשהות בכלא או לעבוד במטעי האדונים. הוא המשיך לצעוק בקולו החנוק והשבור: "בדדי אסללי לאללה" (אני רוצה להתפלל לאלוהים). רק כמה מהגברים הצליחו להבין את אשר גער החייל בזכות העברית שרכשו בכלא או בריצוף- והתרעמו. התרעמו בשקט כמובן. ירקו על הרצפה ואיחלו לחייל חיים ארוכים בגיהינום על זה שהוא מעז לקלל את אללה ברמדאן- ועוד בפני נשים.

המחסום בקלנדיה שחוצץ בין רמאללה לבין שאר העולם הוא הגיהינום המקומי בחלקה שכוחת אל זו. לכן הפליאה הייתה גדולה מזה שהקב"ה בחר לעמוד בצד עם האם 16 המקוצר שלו, ולטעת אמונה בצדקת דרכם של הבנים הטובים שמסובבים את אללה (שלהם) על הזין.

המחסום הוא אבי החטאים. מי שלא עמד במחסום לא ידע מה זה כיבוש. מי שלא העז להרחיק לכת (20 דקות מירושלים המאוחדת) עד לפאתי המכלאות הגדולות לא ידע לעולם מה "הבנים הטובים" עושים שם. האם היהודיה שלא יודעת שאללה הוא על האיבר של בנה "הנשמה" לא תבין איך הבן של השכנה סירב לשרת בשטחים. הבוגד. המחסום הוא החטא והוא העונש. דור ארוך של זקנים וזקנות, צעירים וצעירות, מבוגרים ומבוגרות, נושא את עיניו לחייל בן ה-18 ומנסה לסחוט טיפה של סימפאטיה, רגע דל של הבנה. "אני בסדר אתכם, אתם לא בסדר אתי"- ניסה החייל להתגונן מפני הזעם הכבוי של הילידים החלשים במעמדם, המחוזקים במעמדם. לחייל משקפיים עגולות והוא נראה "שמאלן" ואנושי. הוא בטח מצביע "מרצ" ובעד מדינה פלסטינית. הכל באשמת צו גיוס למילואים שהחריב עליו את חייו הממוחשבים והנוחים בשכונה הירוקה שלו. הצו שמוציא שרון ולכן אין לו –לחייל- נקיפות מצפון. זהו כוח עליון שמאלץ אותו למנוע מאישה זקנה ללכת להתפלל. הכל באשמת שרון. הוא דווקא מחבב ערבים. מחבב אותם עד לרגע שהם מאלצים אותו להיות לא נחמד כלפיהם. ולפעמים אף לירות בהם. בני דודיו העיקשים.

מחסום קלנדייה, בוקר יום ששי. זהו ה"ששי הראשון" ברמדאן. חשוב למאמינים הצמים להתפלל במסגד אל-אקצה. אך ההוראות ברורות: אין נכנסים ללא אישור. ואלה שמחזיקים את דף ה- A4 הלבן הנכסף המוטבע בחותמת המושיעה של צה"ל רואים בו מקור לעליונות מסוימת. היה אחד שאפילו עורר את זעמם של אלה שעמדו לידו: "אלה שאין להם אישורים פשוט מקשים עלינו. שיצאו מהתור"- הוא שינן, ספק לעצמו ספק לסובבים אותו. והאנשים נזפו בו שישתוק מיד! לא האישור של צבא הכיבוש הוא שייצור מעמדות חדשים בעם הפלסטיני.

הילד עם החצ'קונים המחופש לחייל עמד בצד וניסה לנצח בויכוח שהתנהל מול הידיד שלי. הידיד שלי מנצרת, "ערבי ישראלי". יש לו החוצפה הדרושה לנזוף בחייל ולהתעמת אתו בעברית צחה. מין "עומד בתור" המורם מעם. עם פריבילגיה שכזאת: תעודת הזהות הכחולה. הכחול שבכיס מפיל אותך אל תוך מלכודת: אתה יודע שהכחול שבכיס יעביר אותך חזרה פנימה, אבל אתה גם יודע שהכחול הזה מבדיל אותך מבני עמך הכלואים בתוך הכתום או הירוק. הצבע של התעודות שלהם הוא גזר דין נצחי. אין עובר ואין שב. "מאפישי תאסריח' ארג'עו" (אין אישור מעבר, לחזור) הופך לכותרת המהדהדת של המעמד.

הדקות עוברות והעצבים נמרטים לאטם. אתה מסתכל מסביב ומתבייש שאתה עומד באמצע ואתה הולך לעבור, והשאר עומדים לחזור. הם גם יודעים שהם יחזרו, אך משהו במעמד, באווירה, דוחף את כולם להישאר. אולי זה הרצון להסתכל לבודק המסמכים המילואימניק בעיניים. להסתכל טוב טוב שיראה. שיראה כמה שהוא עלוב ונחות אל מול הזקן שרוצה להתפלל לאללה. שיראה את מה שהוא מעולל, פנים אל פנים, זעם אל מול זעם, שנאה אל מול שנאה. המחסום הוא בית החרושת הגדול ביותר לשנאה. אמרת מחסום, אמרת שנאה.

ההשפלה שבפחד היא החזקה מכל. אתה מפחד שהוויכוח העצבני יהפוך למריבה רבתי ויריות יתחילו להתעופף באוויר; אתה מפחד שאיזה ילד בן שלוש עשרה יחליט לידות בקבוק תבערה לעבר המחסום; אתה מפחד שהעצבים שלך יבגדו בך ותתחיל לצעוק כמו משוגע; אתה מפחד שהאיש החולה והצולע מאחוריך יתמוטט לפתע; אתה פוחד שלא תספיק להגיע לאוטובוס בזמן; אתה פוחד ממבטי החיילים, מהרובים השלופים והדרוכים, מנהמת הג'יפים הירוקים מסביב; מקולו של המסתערב התורן שצועק בערבית מגוחכת, שמה יכריז שהמחסום נסגר; אתה מפחד מעצמך שהתחלת לחשוב על החייל השנוא והצעקני במונחים של מוות ושנאה. אני??

הזמן הוא שותפו המאוס של המחסום. נדמה לך שהזמן עוצר במחסומים, אך לא. הוא רק מאט את צעדיו, נהנה מכל רגע. מאט ומסתכל לעברך בבוז. מחוץ למחסום הוא רץ כרגיל, ורק כאן הוא לועג להשפלה שלך. ככל שהזמן עובר לאט ככל שאתה נשבה בשנאה. הזמן שבמחסום הורג את האדם שבתוכך. מאות אנשים עומדים בתור הצפוף והמחניק, כולם בצום, אך ביניהם לא תמצא ולו אדם אחד. במחסום אין בני אדם; כולם צבעים של תעודות. ככל שאתה מכחיל ככל שירבו סיכוייך לעבור. ככל שאתה מתעקש לא לחזור על עקבותיך ככל שהאדם שבתוכך נרמס כליל.

אתה מתחפר בחלקת האדמה שלך ומדמיין את עצמך שועט בתוך הפורד טרנזיט הלבן לעבר הבירה המאוחדת. המושג "אפילו מילימטר אחד!" מקבל תוספת ומשמעויות שונות ומפחידות. הפלסטיני שלידך הופך למתחרה שלך, לאחד שמנסה לגנוב את ה- 40x40 שבהם אתה נאחז בכל כוחותיך. זאת חלקתך ועליך לגונן עליה. זהו מבצרך במחסום. כל מה ומי שמסביב אינו מענייניך. הוא האויב שלך, המתחרה, האח הלא רצוי בשעה זו. פתאום, אתה הופך לכובש בעצמך. אתה מגן על השלל וגורר אותו הלאה ככל שאתה מתקדם. צעד אחרי צעד, שעל אחרי שעל. השלל שלך במחסום. פיסת קרקע שעליה תעמוד עד שתעבור. הפיסה הזאת היא המולדת שלך באותם רגעים. אין יקרה ממנה, אין חשובה ממנה. מסביבך כל אחד נאחז במולדת הרגעית שלו. נלחם עליה, מוכן להרוג ולהיהרג בשבילה. החצר המכוסה חצץ מהודק בפני המחסום הופכת למולדת לאלפי אנשים ביום. אנשים שיצאו מביתם במולדת הכבושה אל המולדת המשוחררת בפני המחסום. ושאף אחד לא יעז להתקרב למולדת שלי!

אתה מסתכל מסביב ומנסה לפענח את סימני הייאוש מסביבך. הייאוש ערמומי במחסום. אלף צבעים לו. זה לא הייאוש של האישה הצורחת מול המצלמות; זה לא הייאוש של המבוגר שמרצה ליד המיקרופון על שאין ידיד לפלסטינים; זה לא הייאוש של הילד שמכריז שאין לו עתיד. הייאוש של המחסום עמוק יותר, כואב יותר, נוכח יותר. הוא הערבוביה המזוקקת של כל אלה. ברגעים מסויימים אתה נוטה להיכנע בפניו ולהזיל דמעה. אתה מתבייש קצת כי יגידו עליך שאתה מהערבים של ישראל, "ערביי השמנת" המפונקים. אפילו למחות דמעה במחסום אסור לך. אתה חייב להישאר חזק מולם, להראות להם שלא ישברו אותך, שאנחנו ננצח בסוף. המחסום הופך אותך לעפר חסר כל יכולת, גרגיר ברוח, מוקצה מחמת בושה. המחסום הורג אותך. הורג אותך לגמרי.

אתה עובר בעור שיניך ומסתכל אחורה. שוכח שכולם בצום ומדליק סיגריה. כולם מסתכלים ובזים לך. עוברים לידך עם הסיגריה שלך שאתה חייב לעשן ברגע זה וזורעים את מבטיהם השורפים בעור שלך. הצלקות של המבטים מתערבבות עם הצלקות של המחסום. המחסום מלווה אותך לעוד שעות ארוכות. ורק הרגל הכואבת שעליה קפץ הגבר הממהר והצעקני ממאנת להירגע. אתה והרגל שלך לא מעניינים אף אחד, בעצם אתה והרגל שלך אינכם ולוּ פסיק קטן בדברי ימי המחסומים.

אז תירגע!

 

 

5/10/2010