ספר חדש

מלקולם אקס (1965-1925) –

אישיות מורכבת

אם אינני טועה, "מלקולם אקס, מהפכה היא כמו שרֵפה ביער"*, הוא הספר הראשון בעברית המוקדש למנהיג האפרו-אמריקאי מלקולם אקס. הספר כולל בעיקר מאמרים, נאומים וראיונות של מלקולם אקס (ראו בנפרד נאום שנשא מלקולם אקס בכנס הראשון של "הארגון לאחדות אפריקה" [OAU] בקהיר: "אמריקה ערמומית כמו שועל – ידידותית וחייכנית, אבל מרושעת ורצחנית"), וכן ביוגרפיה קצרה שכתב עורך הספר, ראובן מירן, ואחרית דבר מאת יעל לוטן (2009-1935), "מלקולם אקס כפי שהכרתיו – התלמיד, המנהיג, האדם". הספר מוקדש לזכרה של יעל לוטן.

בימים בהם מלקולם אקס היה אסור בכלא (1952-1946) בעוון פריצה, הוא התאסלם והצטרף בהמשך לארגון "אומת האסלאם" (Nation of Islam), שנודעה בציבור ובתקשורת בשם, "המוסלמים השחורים" (Black Moslems). בכלא, התמסר מלקולם ללימודים, הוא נהג לומר, "ללא חינוך, לא מתקדמים לשום מקום" ו"חינוך הוא הדרכון לעתיד, המחר שייך למי שמתכוננים אליו היום".

עם שחרורו מהכלא, שינה מלקולם את שם משפחתו המקורי, ליטל (Little), ל-X, בהסבירו ששם משפחתו החדש מבטא את דחייתו את "שם העבד" שנכפה על העבדים השחורים במקום שמם המקורי האפריקאי.

בתחילת שנות ה-60 של המאה שעברה, ככל שמלקולם התבלט בארגון אומת האסלאם, נתגלעו בינו לבין מנהיג הארגון, אלייג'ה מוחמד (Elijah Muhammad), מחלוקות על רקע אידאולוגי ומתחים בין השניים בעקבות שמועות שהאשימו את אלייג'ה ב"ניאוף". כמו כן, למלקולם  נודע, כי כמה ממקורביו של אלייג'ה מועלים בכספים של הארגון. בסופו של דבר, אלייג'ה הודה, כי בהיותו "השליח של אלוהים עלי אדמות" - הוא אינו כפוף לכללים המחייבים את בני תמותה, ושכל מטרתו היא לדאוג ליצירת שושלת של נביאים. מלקולם אקס לא השתכנע מההסבר הזה, אך המשיך להיות נאמן לאלייג'ה,

בעוד מלקולם ביקש להשתלב בתנועה שתבעה שוויון זכויות אזרחיות לשחורים, שהתנגדה לנציונליזם שחור ושתבעה עבור השחורים סטטוס של אמריקאים רגילים, אלייג'ה התנגד לביטול ההפרדה הגזעית ולא תמך בקיומה של תנועה בה פעילים לבנים מתקדמים רבים לצידם של שחורים. אלייג'ה חשש מפני התבטלותם של  השחורים במסגרת כלל-אמריקאית הנשלטת על-ידי הלבנים.

נאמן לעמדת אומת האסלאם, ביקר מלקולם אקס את "המצעד לואשינגטון למען עבודה וחירות" (March on Washington for Jobs and Freedom) מה-18 באוגוסט 1963 בהנהגתו של מרטין לותר קינג (Martin Luther King, Jr. 1929-1968). בנאומו באותו מצעד בו השתתפו למעלה מרבע מיליון צועדים, רובם המכריע אפרו-אמריקאים, קרא מרטין לותר קינג את המשפט המפורסם : "I Have a Dream". המצעד הזה קידם שני חוקים חשובים בנושאי זכויות אזרחיות והבטחת זכות הבחירה לשחורים: Civil Rights Act, 1964 & Voting Rights Act, 1965.

בעקבות רצח הנשיא ג'ון קנדי בנובמבר 1963, הכריז מלקולם אקס, כי כשלונו של הנשיא קנדי לבלום את פגע האלימות זו פגעה בו כבומרנג. בפועל, הפגין מלקולם שמחה לאיד לרצח, הוא הכריז, "תרנגולות השבות ללול כדי להיצלות אינן מעציבות אותי. זה רק משמח אותי", כמי שאומר, "הזורע רוח, קוצר סופה".

מלקולם אקס ושלושת בנותיו

בחברת המתאגרף האגדי מוחמד עלי (לשעבר קסיוס קליי)

כשהחריפו היחסים בין מלקולם לאלייג'ה, במארס 1964, פרש מלקולם אקס  מאומת האסלאם והקים ארגון משלו, "מסגד האסלאם" (The Muslim mosque inc.).  באפריל 1964 הוא יצא לסיור באפריקה ובמזרח התיכון שבשיאו הוא עלה לרגל למכּה כמוסלמי-סוּנִי, ומכאן ואילך קרא לעצמו: אלחאג' מאלכּ שָבַאז (الحاج مالك شباز). גם רעייתו ובנותיהן אימצו את שם המשפחה החדש. לפי מסורת קדומה, שבאז הוא שמו של אחד השבטים שחי בחצי האי ערב.

בהתייחסו לעליית הרגל שלו למכה, מלקולם אקס כתב: "שם [במכה] היו רבבות עולי-רגל שבאו מכל קצוות תבל. הם היו מכל הצבעים, מבלונדינים עם עיניים כחולות עד לאפריקאים בעלי עור שחור. כולנו השתתפנו באותו טכס, כולנו הפגנו רוח של אחדות ואחווה אשר נסיון החיים שלי הביא אותי להאמין שדבר כזה לא יכול לקרות באמריקה בין לבנים ללא-לבנים. אמריקה צריכה להבין את האסלאם שהיא הדת היחידה המסלקת מחחברה שלה את בעיית הגזעים".

חרף הכרזתו זו, המשיך מלקולם אקס למקד את פעילותו בקרב השחורים. הוא סירב לגנות את האלימות של המדוכאים, ותקף במלים קשות את אלה שקראו לאי-אלימות בטענה שזו מעודדת כניעה. זמן קצר אחר שובו ממכה, בנאום שנשא ב-3 במאי 1964, תחת הסימה, "פתק ההצבעה או הקליע" (The Ballot or the Bullet) הוא איים לפנות לדרך האלימות. לטעמו, האלימות תופעל כהגנה-עצמית, כתגובה לאלימות של לבנים, כמו למשל של ארגון ה"קו קלוקס קלאן" (ku klux klan), כתגובה לעוולות שלא המשטרה ולא הממשלה רוצות לשים להן קץ, ושלעתים הן אשר יוצרות אותן.

הוא הכריז, "אם האדם הלבן איננו רוצה שנהיה נגדו, שיפסיק לדכא אותנו, לנצל אותנו ולנוון אותנו. אנחנו [השחורים], בין אם אנחנו נוצרים, מוסלמים, נציונליסטים, אגנוסטים, אתאיסטים - עלינו ללמוד להתעלם מההבדלים הקיימים בינינו. [...] אנחנו נאלץ להשתמש בפתק ההצבעה או בקליע. [...] אינני רואה את עצמי כאמריקאי. אינני אמריקאי. אני אחד מעשרים ושניים מיליון שחורים קורבנות האמריקניזם [...] יהיו פצצות מולוטוב החודש, רימוני-יד בחודש הבא, ודבר אחר בחודש שלאחר מכן. [...] תקום חירות או מוות. זו תהיה חירות לכולם או לאף אחד". מלקולם נתן עדיפות ראשונה לאיחודם קודם כל של השחורים, ורק בשלב הבא, ביקש ליצור חזית אחת של שחורים ולבנים.

עם שובו ממכה, כונן מלקולם אקס את "הארגון למען אחדות אפרו-אמריקאית", ארגון בעל אופי פוליטי ולא דתי. בדרך זו הוא ביקש להבהיר על רצונו לנהל מאבק דתי לקידומה של דת האסלאם, ובמקביל, לנהל מאבק פוליטי לקידומם של השחורים באמריקה; כשכל אחד משני המאבקים מתנהל באורח אוטונומי. בנתקו את עצמו בנושא הדתי מארגון אומת האסלאם, הוא המשיך לרוב להיות נאמן לרעיונות הסוציו-כלכליים של הארגון השחור. בין השאר, הוא הדגיש את חשיבות קיומם של מפעלים בבעלות שחורים בלתי תלויים בלבנים, והוא תמך בקידומה של אוטונומיה ארגונית של קהילת השחורים באמריקה. הוא הושפע ממאבקיו של צ'ה גווארה אותו הגדיר, "המהפכן הגדול ביותר" במאבק נגד האימפריאליזם. מלקולם צוטט אומר, "הראו לי קפיטליסט ואני הראה לכם נץ".

המתחים בין מאלכ שבאז וארגון אומת האסלאם רק הלכו וחריפו. ב-14 בפברואר 1965 ניצל מלקולם אקס בנס מנסיון התנקשות ראשון. שבוע לאחר מכן, ב-21 בפברואר 1965, במהלך נאום שהוא נשא ברובע הארלם בניו-יורק בו נכחו רעייתו ובנותיו, ירה בו בביטנו חבר ארגון המוסלמים השחורים ברובה קצוץ-קנה, שני אנשים נוספים ירו בו 13 פעמים באקדוחים. כשהוא הועבר פצוע אנוש לבית חולים סמוך, מנעו שוטרים את אשפוזו. העברתו לבית חולים אחר עלתה לו בחייו. רישמית, ארגון אומת האסלאם לא נטל אחריות להתנקשות הרצחנית. עד היום, רבים סבורים שסוכני האף.בי.איי, שהיו שתולים בארגון, היו מודעים על קיומה של תוכנית להתנקש בחייו של מלקולם אקס. שלושת המתנקשים הורשעו בבית המשפט. במהלך חודש אפריל 2010, השתחרר מהכלא הרוצח האחרון, תומאס הגאן (Thomas Hagan) שנודע בארגון בשם טלמדג' אקס האייר (Talmadge X Hayer). רעיותו של מלקולם אקס, בטי אלשבאז, שמתה בשנת 1997, האשימה בחייה, באופן ישיר, את מי שעתיד היה לרשת את אלייג'ה בראש ארגון אומת האסלאם, לואיס פרחאן (Louis Farrakhan) באחריות לרצח. באחת ההזדמנויות הצהיר פרחאן, "יכול להיות שהייתי שותף לעבירה בגלל המלים שלי". במלים אחרות, פרחאן הודה, שדברי  ההסתה שהוא השמיע נגד מלקולם אקס הכשירו את הרצח.

הרעיונות של מלקולם אקס לא מתו עימו. המאבקים שלו למען שוויון אזרחי - למשל במסע לפתיחת  רישום האפרו-אמריקאים ברשימות בעלי זכות הבחירה - תרמו במשהו לשיפור מעמדם של השחורים באמריקה.

מלקולם אקס היה מודע היטב לנסיונות של מתנגדיו להציגו באורח שלילי. באוטוביוגרפיה שלו הוא כתב בין השאר, "אחרי מותי, יציגו אותי כגזען, אדם זועף המעורר פחד (...), אינני גזען. אינני מאמין בשום צורה של הפרדה גזעית. המושג גזענות (racism) זר לי. אינני מעריך את כל המושגים המסתיימים ב'איזם' (ism)".

נקל למצוא בדבריו ובפועלו של מלקולם אקס לא מעט סתירות. הוא היה אישיות מורכבת. עובדה זו לא מנעה מרבים להעריץ אותו בחייו וגם לאחר לכתו לפני 45 שנים.

י.א. 

------------

* מלקולם אקס, מהפכה היא כמו שרפה ביער, ראיונות, נאומים והצהרות פומביות, תרגמה מאנגלית (ארה"ב) והוסיפה הערות: רעיה ג'קסון, עורךף ראובן מירן, הוצאת נהר, בנימינה, 2010.