שלושה סרטים

עם הקשרים אקטואליים

 בימים אלה מוקרנים ברחבי הארץ שלושה סרטים אמנותיים, שעלילותיהם מתרחשות במדינות שונות ובתקופות שונות והעוסקים, לכאורה, בנושאים שונים. כשתסיימו לקרוא את הכתוב, אני משער שתבינו מדוע לא יכולתי להתאפק ולהוסיף את המונח לכאורה. אני מתכוון לסרטים: "אגורא", "אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים" ו"נקודת איסוף" (זהו תרגום לא נכון של כותרת הסרט במקור הצרפתי La rafle; התרגום הנכון בעברית הוא "המצוד").

- עלילת הסרט הספרדי-מלטזי "אגורה" (Agora), בבימויו של אלחנדרו אמנבאר (Alejandro Amenabar), מתרחשת בעיר אלכסנדריה במצרים במאה ה-IV לספירה שהיתה באותם ימים תחת שלטון האימפריה הרומית. גיבורת העלילה, היפטיה, מדענית שעסקה בפילוסופיה, אסטרונומיה ומתמטיקה, חיתה בתקופה שבישרה את השתלטותה מחוסרת הרסן של הנצרות הדוגמטית על חלקים נרחבים של האימפריה.

הסרט מעמת דַעַת, ספקנות, השכלה, נאורות, סובלנות – מחד גיסא, עם בּערוּת, פנאטיות דתית, מניפולציה אמונית של ההמונים – מאידך גיסא. ברקע, מאבק רצחני וחסר פשרות בין בני שלוש הדתות, פגאנים, יהודים ונוצרים.

ההסתה, הרדיפות ופעולות האלימות המאורגנת באלכסנדריה על רקע אמוני ובשם הדת במאה ה-4 לספירה,  דומים בהחלט להסתה, לרדיפות ולפעולות האלימות המאורגנת אותן אנחנו מכירים בארצות אחרות ובתקופות אחרות, ואף בימינו. המהות והתוצאות הן זהות.

אחד מרגעי השיא בסרט הן הסצנות המתארות את החרבת ה"אלכסנדרינה" (Alexandrina), הספרייה האגדית, ושריפת אוצרות המדע שהכילה, סצנות המעוררות אסוציאציה של הילולת אונס המוני, הפעם של התרבות.  

כלום אפשר לחזות בסרט "אגורא" ולא לעשות הקשרים עם מציאות בת זמננו ?

- הסרט האיראני, "אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים" (No One Knows About Persian Cats) של בהחמאן ע'ובאדי (Bahman Ghobadi) מספר על זוג מוסיקאים צעירים, שלמחרת שחרורם מהכלא, תרים ברחבי טהראן אחר מוסיקאים בניסיון להקים ביחד, במחתרת, להקה שתנגן מחוץ לגבולות איראן. למודי ניסיון, הם מודעים היטב לעובדה שתחת השלטון הנוכחי באיראן הם לא יוכלו לנגן בחופשיות, ולכן אחת מהמשימות החשובות הראשונות שלהם היא להשיג דרכון ואשרת-יציאה, גם אם יהיו מזויפים.

רבות מהסצנות של הסרט, שצולם כולו במחתרת בבירה האיראנית, הן מצחיקות עם טעם מריר.  גיבורי הסרט הצעירים צוחקים כדי לא להיכנע לפעולות שמשקיע השלטון הרודני-טוטליטרי בארצם לדיכוי חדוות החיים שלהם, אָמָנוּתם, עקשנותם, צימאונם לחופש, אמנותי ואישי. הציניות שהם משדרים אינה אלא מסכה לתמימות שלהם. הם מאוד אוהבים מוסיקה וזו  משמשת  אותם כחומת המגן מפני אימי מדינת-משטרה הכובלת ומדכאת אותם, והחותרת להשמיד את אישיותם. כדי לפרוק מעליהם את הכבלים החונקים, את שאיפותיהם האמנותיות ואת חופש הביטוי שלהם - גיבורי הסרט מוכנים לסכן את חירותם ולעתים אף את חייהם. ואכן זה סופו הטראגי של גיבור הסרט. בצדק הגדירו מבקרים את הסרט "אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים" המנון לרוח החירות ולאמנות שאינם נכנעים לטרור. 

האומנם המציאות המתוארת ללא כחל וסרק בסרט - היא יחידה במינה על פני כדור הארץ בימינו ?

- הסרט הצרפתי "המצוד" (La rafle) של רוזלין בּוֹש (Roselyne Bosch), הוא סרט קשה לצפייה. הוא אומנם סרט אמנותי אך משולבים בו מסמכים אוטנטיים, בעיקר צילומים. אמינותו להתרחשות ההיסטורית, מעניקות לו עוצמה רבה שמנפצת כל ניסיון להפגין אדישות.  היסטורית, עלילת הסרט מתבססת על המצוד הגדול אחר היהודים שערכו שלטונות הכיבוש הנאצי בשיתופה הפעיל והלהוט של המשטרה הצרפתית בלילה שבין ה-15 ל-16 ביולי 1942.

בעקבות כיבוש צרפת בידי הנאצים, חויבו היהודים לענוד טלאי צהוב. בלילה שבין ה-15 ל-16 ביולי 1942, גורלם הטראגי הוכרע בעקבות הסכם אליו הגיעו היטלר וממשל וישי בהנהגתו של המרשאל פטאן ששיתף פעולה עם הכובש הנאצי: לעצור כמה שיותר יהודים ולגרשם למזרח.

באותו לילה ביצעו המשטרה הצרפתית כקבלן-משנה של שלטונות הכיבוש הנאציים מצוד נרחב של למעלה משלוש-עשרה אלף יהודים בפאריס ששמותיהם וכתובותיהם היו בידי השלטונות הצרפתיים. העצורים היהודים נדחסו  באצטדיון החורפי למרוצי אופניים בבירה  ללא מים, ללא מזון ובתנאים סניטריים גרועים מאוד. 

לצד סצנות מצמררות בהן שוטרים, חברי מיליציות פאשיסטיות צרפתים, חיילים של הוורמאכט וסוכני גסטאפו גרמנים,  רודים ומתעללים ביהודים – הפגינו אחות רחמנייה, רופא וקבוצת כבאים צרפתים נכונות לעזור לקורבנות היהודים, לסעוד אותם, לספק להם מים ומרפא ולהבריח עבורם מכתבים שהפקידו בידיהם.

אחרי יומיים, הועברו  אלפי היהודים למחנה ריכוז בצרפת ששימש תחנת-מעבר לקראת העברתם למחנות המוות במזרח. בתחילה, הופרדו הילדים הקטנים מהוריהם, אך בהמשך, גם הם שוּלחוּ אל מותם.

בסוף הסרט, אחרי המלחמה ושחרורה של צרפת, אותה אחות רחמנייה עדה לסצנות קורעות לב של ניצולים שביקשו לאתר את יקיריהם מהם הם נקרעו במהלך המצודים שערכו הנאצים. מקבוצת היהודים הגדולה אליה התוודעו הצופים במהלך הסרט, רק שניים מהילדים ניצלו מהמוות. הוריהם, אחיהם וחבריהם - כולם הושמדו.

האם המצוד שערכו הנאצים ומשתפי-הפעולה שלהם אחרי היהודים של פאריס, כליאתם ושילוחם אל מותם - כמו שהם עשו בשאר הערים והארצות  שהם כבשו במהלך מלחמת העולם השנייה - היו אפשריים ללא ההסתה והתעמולה, ללא פעולות ההכנה וללא החוקים (שימו לב, ה ח ו ק י ם) שהכשירו את הקרקע ל"פתרון הסופי" ?

לכו לראות את שלושת הסרטים, גם אם אתם יודעים מראש שהם קשים מאוד לצפייה וגם חוששים שהם יעוררו בכם הקשרים ואסוציאציות כואבים בהווה.  

יוסף אלגזי