מרק טוויין, סופר וסטיריקן

יצירתו של הסופר והסטיריקן מרק טוויין ((Mark Twain (1910-1835), בשמו המקורי סמיואל לנגהורן קלמנס (Samuel Langhorne Clemens), נודעת בהומור הסרקסטי שלה, בסאטירה החברתית שביטאה, בתיאוריה הריאליסטיים, בסלידתו של הסופר לצביעות ובהתנגדותו לדיכוי. בילדותו, עברה משפחתו לעיירה חניבעל שבמדינת מיזורי בארה"ב. ואכן, ברבים מספריו, ובמיוחד בספרים הרפתקאותיו של טום סוייר והרפתקאותיו של האקלברי פין, ניתן למצוא תיאורים רבים ממחוזות ילדותו.

מאה שנות לעג

מאת קורין לֶאן *

מאה שנים אחרי מותו, מרק טוויין ממשיך להתפרסם. הכרך הראשון של האוטוביוגרפיה שלו יצא לאור ב-15 בנובמבר 2010. להפתעתה הגדולה של ההוצאה לאור של אוניברסיטת קליפורניה (University of California Press), המהדורה הראשונה של הספר – 7,500 עותקים, כמות נכבדה בהחלט, אזלה מייד. מאז, בית דפוס קטן במישיגן, עובד שעות נוספות כדי לספק את הביקוש הרב. עד כה יצאו לאור שש מהדורות של הספר Autobiography of Mark Twain. הספר עדיין אינו משיג את התפוצה הרחבה של ספר בו מנסה ג'ורג' בוש הבן להצדיק את מדיניותו (700,000 עותקים בשבוע הראשון להופעתו), אך האוטוביוגרפיה של מרק טוויין מונה 736 עמודים וכוללת 200 עמודים של הערות ומראי מקום, ונמכרת ב-35 דולר. לכל הדעות, זהו הישג מרשים.

איך להסביר את ההתלהבות הזו שמעורר המחבר של הרפתקאותיו של האקלברי פין ? אחדים רואים בכך סימן לכך שהאמריקאים החיים בשיאו של משבר זהות מוצאים צורך להגיע למקורות שלהם. יש מי שיהמרו כי הדבר נובע מהצורך שלהם, מסיבות שונות ואף מנוגדות, לצחוק.

עם שפמו הזועף, מרק טוויין לא חשש מעולם לצחוק על חשבון בני עמו. "אלוהים ברא את המלחמה כדי שהאמריקאים ילמדו גיאוגרפיה" - ציין בזמנו. הסבר נוסף, שבוודאי הוא לא היה שולל אותו, (הוא היה הסופר הראשון הפך את שמו לסמל מסחרי): הסמיכות לחגי סוף השנה. אם להאמין לבעלי חנויות הספרים, האוטוביוגרפיה של מרק טוויין היא מתנה מושלמת לאנשים בחג המולד: "ספר ספרותי למדי, אך לא כל כך קשה".

מרק טוויין, בשמו האמיתי סמיואל לנגהורן קלמנס, בנה את עצמו לבד ותמיד שמר על חוש של צדק חברתי. בגל 12, בעקבות מות אביו, הוא נטש את ספסל הלימודים כדי להיות עובד דפוס. בגיל 22, הוא ניווט ספינת קיטור בנהר המיסיסיפי. בגיל 40, הוא חצה את כדור הארץ ונתן הרצאות כדי לפרוע את חובותיו ולשתף את שומעיו ברשמיו מרכבת הברזל בצרפת ("קטלנית"), מן הלשון הגרמנית ("איומה"), ביחסים הבין-גזעיים בדרום אפריקה או ואיי סנדוויץ' (הוואי).

בעת ובעונה אחת הוא היה איש הצפון ואיש הדרום. הוא היה תוצר של העולם הישן בו היתה נהוגה העבדות, ושל העולם החדש שצמח בעקבות מלחמת האזרחים. "אינני אמריקאי", התפאר פעם. הוא הצהיר, "אני האמריקאי".

באחרית ימיו הוא היה מוּכָּר בעולם כולו. זיגמוּנד פרויד ((Sigmund Freud בא להאזין להרצאה שהוא נשא בשנת 1898 בווינה). לדעת רוברט הירסט (Robert Hirst), מנהל ארכיון מרק טוויין בברקלי, הוא היה "הסלבריטאי העולמי הראשון". אנשים נהגו לכתוב לו כדי לקבל ממנו אוטוגרף אותו הם מכרו לאספנים. הסופר לא היה פּתי. על המעטפה של מבקשי האוטוגרף שלו הוא היה מציין: "מאיזשהו אידיוט באירלנד", "משמוֹק בבוסטון"... כאשר המנהלים של בית יתומים במסצ'וסטס פנו לנדיבות האין-קץ שלו, מרק טוויין השיב להם שהוא מלא הערצה למסירות העילאית שלהם. ואולם הוא הוסיף, "המעשים הטובים נמדדים יותר מהמילים, ולכן אני מוכן לתרום את חלקי בשגרי לכם שניים מילדי"... אי-לכך הוא צירף שני אוטוגרפים. נקווה שהיתומים קיבלו מנת מזון כפולה.

האוטוביוגרפיה של מרק טוויין מתפרסמת רק היום משום שהוא כפה אמברגו של מאה שנים לפרסום זיכרונותיו. בדרך זו הוא ביקש לבטא בשקט את כל הרע שהוא ייחס לשכניו, ידידיו, עמיתיו, בעלת הבית בו הוא התגורר, הכומר שלו וממשלתו. וכן לא להביך איש, ובמיוחד את בתו קלרה (Clara), היחידה שנותרה בחיים מכל ארבע ילדיו. התוצאה היא זיקוקי די-נור מדהימים.

למשל, איש אחד בשם הרטפורד בליס (Hartford Bliss) שלא הותיר אחריו כל עקבות בהיסטוריה, מתוּאר "נוכל בעל עיני עכבר; שקרן מקצועי גדול, יבש..., צהוב, קרח וחסר שיניים"...; הדת הנוצרית מתוארת כילאית, צבועה ואכזרית: "כל ציי תבל יוכלו לשוט בנוחיות באוקיינוס הדם שהיא שפכה"; נשיא ארה"ב תיאודור רוזוולט (Theodore Roosevelt – 1858-1919) מתואר אדם "בלתי אחראי" ו"הפכפך" אותו הוא האשים כמי שחיפה על רציחתם של 600 אזרחים בפיליפינים בידי הצבא האמריקאי: "הוא ידע היטב שהרוצחים  במדים שלנו לא היו ראויים לדגל האמריקאי". כאנטי-קולוניאליסט החלטי הוא נבחר לתפקיד סגן נשיא "החברה האנטי-אימפריאליסטית" בשל התנגדותו להרפתקאות הצבאיות במדינות זרות. קצפו יצא נגד הגוּרוּ של וול-סטריט באותם ימים, ג'י גולד (Jay Gould): "לפניו, האנשים חשקו בכסף. אך הוא לימוד אותם להשתחוות לפניו ולעבוד אותו".

למרות האמברגו, כמה פרקים מהאוטוביוגרפיה של מרק טוויין התפרסמו בעבר. ואולם ההוצאה לאור של אוניברסיטת קליפורניה מדגישה שהפרסום הנוכחי הוא הגרסה "הסופית והמלאה". כמו כן, בפעם הראשונה, פרקי האוטוביוגרפיה מאורגנים כפי שקבע אותם מרק טוויין: באקראי כיד ההשראה שלו, לפי מיבנה שיוצר "פּיתולים", ביטוי אותו טבעה העורכת של ברקליי הארייט סמית' (Harriet Smith), מבלי לדאוג לכרונולוגיה.

מרק טווין מת ב-21 בארפיל 1910. הוא נקבר כשהוא לבוש בחליפה הלבנה שהנציחה אותו יחד עם הסיגרים והשפם שלו. הוא היה מיזנטרופ עם לב גדול, הוא היה בן 175 אילו היה חי עד ה-30 בנובמבר 2010. בהתייחסו לתחנתו הסופית הוא התלבט בין גן-העדן לגיהינום. הראשונה פיתתה אותו "בשל מזג-האוויר". ואילו השנייה בשל "החברותא".

* Corine Lesnes - לה מונד 1.12.2010.

-----------

מבחר אמרות של מרק טוויין **

- יש יותר מדרך אחת לעמוד בפני פיתוי, אך הבטוחה מכולן היא הפחדנות.

- קמטים צריכים רק להראות היכן היו חיוכים

- רק נשיאים, עורכים ואנשים עם תולעים יכולים להשתמש במילה "אנחנו".

- השקר יכול לעשות את דרכו סביב חצי-עולם, בעוד האמת עדיין לא סיימה לקשור את שרוכיה.

- יש דברים שאי-אפשר לגלות, אבל גם את זה לא תדע לעולם אם לא תנסה שוב ושוב עד שתבין שלעולם לא תבין.

- 'איזה טיפש אתה!' אמר, 'האם אתה עיוור עד כדי כך, שלא גילית עדיין ששפיות ואושר הם שילוב בלתי אפשרי? שום אדם שפוי לא יכול להיות מאושר, מפני שהוא חי במציאות ורואה כמה היא נוראה. רק משוגעים יכולים להיות מאושרים, וגם ביניהם, מעטים בלבד'.

-----------

המקור: האתר "בין המרכאות" – http://www.pitgam.net.