לב טולסטוי :

אינך יכול להיות רוצח, אינך יכול להיות חייל !

בחודש נובמבר האחרון 2010 צוין יום השנה המאה למותו של הסופר לב טולסטוי (ספטמבר 1828- נובמבר 1910). טולסטוי - שחווה בחייו את מלחמות נפוליאון ברוסיה, מלחמת קרים ואת מלחמת רוסיה-יפאן - נמנה עם אנשי רוח בני דורו ברחבי תבל,  שתמכו בסרבנות להתגייס לצבא מטעמי מצפון. טולסטוי תיאר את שירות החובה בצבא עבדות ושמטרתו אחת: לרצוח. טולסטוי הוקיע את המשטר האוטוקראטי בארצו. הצנזורה הצארית המשיכה ללחום בהשקפותיו גם אחרי שמת. שלוש שנים אחרי מותו החליטה הצנזורה הצארית להשמיד את כתבי ידו. למרות שהיה נוצרי מאמין, טולסטוי תקף ללא רחם את התפקיד החשוך והריאקציוני שמילאה הכנסייה האורתודוקסית בתמיכתה במשטר השעבוד הצארי ובשל כך זו היא הטילה עליו חרם אשר כמסתבר היא לא הסירה אותו גם מאה שנים אחרי מותו בטענה שהוא סייע להחיש את עליית הבולשביקים.

לב טולסטוי, ציור, איליה רפין

עד היום טולסטוי קבור בתל עפר לא מסומן. אשתקד, בקושי צוין רשמית ברוסיה יום השנה ה-100 למותו של טולסטוי מאחר בשל כניעתה של ממשלת פוטין לכנסייה. פוטין, חניך הקומסומול לשעבר ובכיר שירותי הביטחון לשעבר של ברה"מ - הפך את עורו. הוא איננו היחיד. להלן פנייתו של לב טולסטוי לחייל:

תזכורת לחייל *

"ואל תראו מן ההורגים את הגוף ואת הנפש לא יוכלו להרוג, אך תראו את אשר יוכל לאבד גם את הנפש גם את הגוף בגיהינום."  מתי, י,  28

"הלא עלינו להקשיב בקול אלוהים מהֵקשיב בקול בני אדם."  מעשי השליחים, ה, 29

אתה חייל. לימדו אותך לירות, לדקור, לצעוד, לבצע תרגילי התעמלות. לימדו אותך קרוא וכתוב, הובילו אותך לתרגילים ומצעדים; ייתכן שנקלעת למלחמה ונלחמת בטורקים או בסינים, וצייתָ לכל הפקודות. אפילו לא עלה בדעתך לשאול את עצמך: האם טוב או רע הוא הדבר שאתה עושה? ואז מתקבלת פקודה שהגדוד או הפלוגה שלך חייבים לצאת, מצוידים  בכדורים חיים. אתה יוצא או נוסע בלי לשאול לאן מובילים אותך.

אתה מובא לכפר או לבית חרושת, ורואה מרחוק המון שכולו כפריים או פועלים שהתאספו בחוץ – גברים, נשים מטופלות בילדים וקשישים. המושל והתובע הציבורי מתקרבים להמון בליווי שוטרים ואומרים משהו. תחילה ההמון דומם, אך לאחר מכן מתחילים הנקהלים לצעוק  בקול יותר ויותר חזק; ונציגי הרשויות נסוגים. ואתה מנחש שהאיכרים או הפועלים מתמרדים, והביאו אותך כדי "להרגיע" אותם. נציגי הרשויות נסוגים כמה פעמים, ולאחר מכן מתקרבים שוב ושוב, אך הצעקות הולכות וגוברות, ונציגי הרשויות  מתייעצים זה עם זה ולבסוף פוקדים עליכם לטעון את הרובים בכדורים חיים. אתה רואה מולך גברים כמו אלה שמקִרבּם נלקחת – גברים במעילי איכרים, במעילים עליונים עשויים פרוות כבש ובנעליים עשויות קליפת עץ, ונשים במטפחות ראש ומעילים קצרים – נשים כמו אשתך ואמך.

הפקודה היא לירות את הירייה הראשונה מעל ראשי הנקהלים. אך ההמון לא מתפזר, והצעקות הופכות רמות עוד יותר; ואז אתה מקבל פקודה לירות ולכוון, לא מעל הראשים, אלא למרכז ההמון.

משכנעים אותך שאינך אחראי לתוצאות היריות שאתה יורה. אבל אתה יודע שהאיש שצונח שותת דם עקב הירייה שירית נהרג מידך ולא מידי איש זולתך; ואתה יודע שיכולת לא לירות, ושאותו אדם לא היה אז נהרג.

מה עליך לעשות?

כעת לא די בכך שתניח את הרובה ותסרב להמשיך לירות באחיך, מכיוון שלמחרת עלול להתרחש אירוע דומה. ולכן, אם אתה רוצה בכך ואם לאו, שומה עליך להתעשת ולשאול את עצמך, "מהו אותו ייעוד של החייל שהביא אותי לכורח לירות באחַי הלא-חמושים?"

בבשורה הנוצרית לא רק שעלינו להימנע מרצח אחינו, אלא שאסור לנו גם לעשות כל דבר שיוביל לרצח: אל לנו לכעוס על אחינו ואל לנו לשנוא את אויבינו אלא עלינו לאהוב אותם.

בחוקי משה נאמר לנו בפירוש, "לא תרצח", ללא כל סייגים את מי מותר ואת מי אסור לרצוח. ואילו בתקנות שלמדתם נאמר שעל החייל למלא כל פקודה של מי שבכיר ממנו, פרט לפקודה נגד הצאר; ובהסבר לדיבר השישי אומרים לך כי אף שדיבר זה אוסר הרג, מי שהורג אויב בשעת מלחמה אינו חוטא כנגד דיבר זה.[1]

וב"הנחיות לחיילים" התלויות בקסרקטינים שלכם, אלה שקראתם ושהשמיעו באוזניכם פעמים רבות, מובא הסבר כיצד על החייל להרוג אנשים: "אם שלושה מתנפלים עליך, ירה באחד, דקור את השני וחסל את השלישי בעזרת הכידון... אם הכידון שלך נשבר, הכה בקת; אם הקת לא יעילה עוד, הכה באגרופיך; אם אגרופיך נחלשים, נשוך בשיניך." 

נאמר לך שעליך להרוג מכיוון שנשבעת אמונים, ואינך אחראי לפעולותיך אלא האחריות תהיה של מפקדיך.

אך לפני שנשבעת, כלומר לפני שהבטחת לאנשים לציית לרצונם, הייתה זו חובתך, ללא צורך בשבועות כלשהן, לציית בכול לרצון האל שנתן לך חיים; ואלוהים אוסר להרוג.

לכן אסור היה לך בתכלית האיסור להישבע כי תציית לכל[2] פקודה שאנשים עשויים להנחית עליך. זו הסיבה לכך שנאמר בפירוש בברית החדשה, מתי, פרק ה פסוקים 37-34: "אבל אני אומר לכם לא תישבעו כל שבועה... אך יהי דברכם הן, הן לא, לא, והיותר מאלה מן הרע הוא."

וגם באיגרת יעקב, פרק ה, פסוק 12 נאמר, "וראש דָבר אחַי לא תישבעו לא בשמים ולא בארץ." אי לכך השבועה  היא חטא. ובאשר לנאמר על המפקדים שלכם, על כך שהם ולא אתם אחראים למעשיכם, מובן שזהו שקר וכזב. האם מצפונכם אינו בתוככם אלא בתוך הסַמל שלכם, הסרן שלכם או אלוף-המשנה שלכם או בתוך אחר כלשהו? איש אינו יכול להחליט עבורכם מה אתם יכולים וחייבים לעשות, ומה אינכם יכולים ואינכם חייבים לעשות. אדם אחראי תמיד למעשיו. האין חטא הניאוף קל בהרבה מחטא הרצח? ואף על פי כן, האם ייתכן שאיש אחד יאמר לאחר: "לך תנאף, אני אשא בחטאך, מכיוון שאני המפקד שלך?"

על פי הסיפור התנ"כי אדם חָטא כנגד אלוהים ולאחר מכן טען שאשתו אמרה לו לאכול את  התפוח. ואילו אשתו אמרה שפותתה על ידי השטן. האל לא זיכה את אדם וגם לא את חווה, אלא אמר להם כי משום שאדם הקשיב לקולה של אשתו הוא ייענש, ואילו אשתו תיענש על כך שהקשיבה לנחש. איש מהם לא זכה למחילה, אלא שניהם נענשו. וכי אלוהים לא יאמר לך דברים דומים אם תהרוג בן אדם ותאמר שהמפקד שלך הורה לך לעשות כן?

הרמאות ברורה מאין כמוה, משום שבתקנות המחייבות את החייל לציית לפקודות של מפקדו נוספו המילים, "פרט למקרה שבו יש פגיעה בצאר".

אם לפני שהחייל מציית לפקודות מפקדו עליו להחליט אם אין במעשהו פגיעה בצאר, כיצד ייתכן שלא ישקול, לפני שיציית לפקודת מפקדו, אם אין במעשהו פגיעה במלך עליון, באלוהים? הלא אין פעולה מנוגדת לרצון האל יותר מרצח בני אנוש. לכן אסור לכם לציית לבני אדם אם הם מורים לכם להרוג. אם אתם מצייתים והורגים, אתם עושים זאת רק לתועלתכם האישית – כדי לא להיענש. אם כך, כאשר אתם הורגים בפקודת מפקדכם, אתם למעשה רוצחים, בדיוק כמו גנב שהורג איש עשיר כדי לשדוד אותו. הפיתוי שלו הוא כסף, והפיתוי שלכם הוא להימלט מעונש או לזכות בפרס. אדם אחראי תמיד למעשיו לפני אלוהים. אין כוח בעולם, ותהיה שאיפת השלטונות אשר תהיה, שיכול להפוך אדם חי לחפץ מת אשר כל אחד יכול להניע כרצונו. ישוע לימד את בני האדם שכולם בניו של אלוהים, ולכן אסור לנוצרי לשעבד את מצפונו לכוחו של אדם אחר, ויהיה אשר יהיה התואר שהוענק לו: מלך, צאר או קיסר. ובאשר לאותם אנשים שהשליטו את כוחם עליכם ודורשים מכם לרצוח את אחיכם, הרי שיש בכך הוכחה כי הם רמאים, ואי לכך אסור לציית להם. מביש הוא מצבה של הפרוצה שמוכנה תמיד לתת את גופה לכל מי שהסרסור מורה לה ושמזהם את גופה; אך מביש מזה מצבו של חייל שמוכן תמיד לבצע את הפשע הנתעב ביותר – רצח כל אדם שמפקדו מורה לו לרוצחו.

לכן, אם אתם רוצים באמת ובתמים לפעול על פי רצון האל, עליכם לעשות דבר אחד בלבד – להתנער מן את הפקודה המבישה לחייל שאינה אלא דבר כפירה, ולעמוד בכל סבל שעלול להיגרם לכם בשל מעשה זה.

לפיכך ה"הנחיות" האמיתיות לחייל הנוצרי אינן אלה שבהן נאמר כי אלוהים הוא המפקד העליון של החייל ודברי כפירה אחרים, וכן שעל החייל לציית למפקדיו בכל דבר, להיות מוכן תמיד להרוג זרים ואפילו את אחיו הלא-חמושים – אלא הנחיות המזכירות לנו את דברי הברית החדשה, שעלינו לציית לאלוהים  במקום לבני אדם, ולא לפחד מאלה שיכולים להרוג את הגוף אך לא את הנשמה.

רק מדברים אלה מורכבות ה"הנחיות לחיילים" האמיתיות, שאינן הונאה.

ב"הנחיות לחיילים" שכתב דראגומירוב מצוטטות שלוש פסקאות מהברית החדשה: יוחנן פרק טו, פסוקים 13-10, ומתי י, פסוקים 22 ו-39. מיוחנן מצוטט פסוק 13: "אין לאיש אהבה יתֵרה מתִתוֹ את נפשו בעד ידידיו.  ברור שהמטרה כאן היא המסקנה שחיילים הנלחמים בקרב יגנו על חבריהם בכל כוחם ובכל מאודם.

אך אין כל אפשרות לייחס את המילים האלה לפעולה צבאית, אלא כוונתן הפוכה לחלוטין. בפסוקים 13-10 נאמר: "אם תשמרו את מצוותי תעמדו באהבתי, כאשר שמרתי גם אני את מצווֹת אבי ועמדתי באהבתו. את אלה דיברתי אליכם בעבור תהיה שמחתי בכם ותימָלא שמחתכם. הנה זאת מצוותי כי תֶאהָבון איש את אחיו כאשר אהבתיכם. אין לאיש אהבה יתֵרה מתִתוֹ את נפשו בעד ידידיו."

לכן משמעות המילים "אין לאיש אהבה יתֵרה מתִתוֹ את נפשו בעד ידידיו" איננה בשום אופן שחייל חייב להגן על חבריו לנשק, אלא שעל הנוצרי להיות מוכן לתת את חייו כדי לקיים את הצו של ישוע שעל בני האדם לאהוב זה את זה. לכן על כל אדם להיות מוכן להקריב את חייו ולא להסכים להרוג בני אדם.

ממתי מצוטט סופו של פסוק 22 בפרק י, "והמחכה עד עת קץ הוא ייוושֵע", וכמובן שהמשמעות היא כי חייל שנלחם בגבורה יינצל מידי האויב. אך גם כאן משמעות הפסוק איננה כלל וכלל זו שהמחבר רוצה לייחס לה, אלא בדיוק הפוכה.

הפסוק כולו אומר: "והייתם שנואים לכל אדם למען שמי והמחכה עד עת קץ הוא ייוושֵע." מכאן ברור  שלא ייתכן כי פסוק זה מתייחס לחיילים, מכיוון  שאיש לא שונא חיילים למען שמו של ישוע. לכן מובן כי אנשים שעלולים לעורר שנאה כלפיהם הם רק אלה המסרבים בשמו לעשות מה שהעולם דורש מהם, ובמקרה הנדון: חיילים שמסרבים לרצוח כשדורשים מהם לעשות זאת למען שמו של ישוע.

ושוב, בסוף פסוק 39 בפרק י מצוטטים דבריו של מתי: "והמאבד את נפשו למעני הוא ימצאנה." גם כאן משתמע מהציטטה כי אדם שנהרג במלחמה יזכה לגמול בשמים. אך מובן שאין זו המשמעות כאן. בפסוק 38 נאמר, "ואשר לא ייקח את צלבו והלך אחרַי איננו כדאי לי." וההמשך הוא, "המוצא את נפשו יאבדנה, והמאבד את נפשו למעני הוא ימצאנה." כלומר, מי שרוצה להבטיח את חייו הגשמיים בִּמקום לממש את בשׂורת האהבה, יאבד את חייו האמיתיים; ואילו זה שאינו מגן על חייו הגשמיים אך מיישם את בשורת האהבה, הוא יזכה בחיי נצח רוחניים אמיתיים.

אי לכך, הטענות בכל שלושת הפסוקים אינן כפי שהמחבר רצה להראות, כאילו על החייל להילחם אפילו בשיניו כדי לציית לבעלי הסמכות, אלא להפך– כמו הברית החדשה כולה גם פסוקים אלה מביעים דבר אחד ויחיד: נוצרי אינו יכול להיות רוצח, ומשום כך אינו יכול להיות חייל. לכן המילים "חייל הוא לוחם של ישוע", שהוכנסו ל"הנחיות" כציטטה מפסוקי הברית החדשה, אינם מביעים כלל את מה שהמחבר מתאר. נכון שחייל שהוא גם נוצרי יכול ואף חייב להיות לוחם של ישוע, אך הוא לא יהיה חייל של ישוע אם וכאשר הוא מציית לרצונם של אותם מפקדים שהכינו אותו לרצח, הורג זרים שלא עשו לו כל רע או אפילו את בני ארצו הלא-חמושים. הוא יוכל להיות חייל של ישוע רק כאשר ינטוש בשם ישוע את תפקיד החייל שכולו בושה וכפירה, ויילחם לא ביריבים מבחוץ אלא במפקדיו שמרמים אותו, ולא בעזרת כידונו, אגרופיו או שיניו, אלא בעזרת היגיון ומוכנות לשאת כל סבל או אפילו מוות, ולא ימשיך להיות חייל, כלומר: גבר שמוכן להרוג את כל מי שמפקדו פוקד עליו להרוג.

----------------

* מתוך: לב ניקולייביץ' טולסטוי, על הפטריוטיות, מלווה ב"תזכורת לקצין" ו"תזכורת לחייל", מאנגלית: יעל זיסקינד-קלר, עריכה מול המקור ברוסית: רפי פיזוב, אחרית דבר: ראובן מידן, בנימינה, הוצאת נהר ספרים, 2008, ע"ע 131-123.