עודד ידעיה*

הנידון: יוסף אלגזי

תערוכת הצילומים "גוף ראשון פעיל", גלריה מנשר, ת"א**

הצלם שאיכפת לו (the concerned photographer) הוא הצלם החברתי של תחילת המאה ה-20, הוא צלם העיתונות שאך החלה לפרסם צילומים בשנות ה-30, הוא צלם המלחמות של שנות ה-40 וה-50, צלם הרעב והעוני.

הצלם שאיכפת לו לא מחפש היבטים טכנולוגיים מעניינים, לא עוסק בז'אנרים בסגנון.

לפעמים הסגנון נוצר מעצמו: הבזק המצלמה הופך לטכניקה מזהה, המבט הנסתר הופך את הצילום למזוהה, ניגודים והקבלות הופכים לז'אנר.

הצלם המודאג הולך בעקבות הנושא לשכונות עוני, למכרות פחם, למלחמות רחוקות, לאזורי אסון.

הפעיל (the activist) שאיכפת לו הולך להפגנות, נושא שלט, מחלק כרוזים, מצטרף למפלגה, משתתף בכנסים, כותב מכתבים, מצטרף לעיתונות, אוחז מצלמה.

הפעיל הפוליטי נשאר בדרך כלל בארץ שלו, הולך לכל הפגנה כי כל העוולות דומות, לכולן יש כתובת אחת.

הפעיל שאיכפת לו לא סופר את מידת ההשפעה, את מספר המצטרפים, את חוקיות המעשים. הוא יודע שתהליכים קורים בדרך לא צפויה בזמנים בלתי מתקבלים על הדעת, בעקבות זרמים תת קרקעיים שקשה למדוד.

ואל תשכן באוהליך עוולה, הפגנת מחאה

נגד עקירת הבדואים בפתחת רפיח, 2 באפריל 1972

בין בנימין שהטיף לצילום המשתמש במנגנוני הפצה לבארת שטען שרק האלבום האישי נוגע בו באופן חד פעמי, בין טוויטר שמביא אנשים לכיכר השחרור לקלוגר שעבד בשירות המוסד השליט, בין האזרח הישראלי (X) המודאג מתנועה דתית חדשה לבין הצלם האמן הטוען שהכול אותו הדבר – בין כולם – מסתובב הפעיל שאיכפת לו, מצלם וכותב - כי מישהו צריך לתעד את הרגע ולהרחיב את הפעולה.

האם האסתטיקה מרדימה או מעוררת? משתיקה את המצפון או קוראת לו? מחליפה את הפעולה או מייצרת פעולה?

בניגוד לזולטן קלוגר בשנות ה- 30 וה- 40 (קו 10, יולי 90), צלם מגויס מטעם קרן הקיימת וקרן היסוד, שפעל במודעות אסתטית ואמנותית גבוהה שלמד באירופה (העמדה מוקפדת, חתירה לסימבוליות), ובניגוד למיכה ברעם (סטודיו 113, מאי 2000) שאימץ אף הוא תמות צילומיות (רגע מכריע, ניגוד אובייקטים), וכן רבים אחרים - יוסף אלגזי הוא צלם נאיבי – הוא מצלם את מה שלפניו. נקודת ההולכה היא הנושא, ההיגד הפוליטי, ריבוי המשתתפים, הכרזות הנישאות, האישים הדוברים, המשטרה, המקום, ומעל כולם - המטרה. אין חשיבה מוקדמת על מקום בעיתון, על איך לוכדים את עינו של הצופה או אסתטיקה מכל סוג. העיתון שלו יפרסם את התצלום כי זה מה שיש משם, כי חובה להראות, כי הפעולה היא המסר.

בטקסט על מיכה ברעם ניסיתי לקשור את הצלם לתבנית נוף צילומיו. אם זהות של עם נקבעת (על פי חיים גורי) על ידי טריטוריה, שפה ומאבק – הרי גם הצלם מתבחן על פי המקום שבו הוא מצלם, השפה (במקרה אלגזי - האין שפה) שבה הוא נוקט, המאבק אותו הוא מייצג - מיכה ברעם את זה של המדינה והאני הצלם הקרבי בתוכה, ואלגזי - את המאבק בעוולות שהמדינה מייצרת והאני המתנגד. (ומול שניהם, נמצאים כמובן, רבבות צלמים שעוסקים במה שנשאר, בסימנים, בנוף האדיש – אך לא במאבק).

אלגזי אינו צלם ההולך בעקבות צילומיו, אלא פעיל פוליטי וחברתי המפעיל כל אמצעי שיש בידו: חברות במפלגה, ארגון כנסים, סרבנות שירות בשטחים, וגם כתיבה וצילום. הריבוי מצטרף לעמדה, מאפיין את רוח התקופה, מצביע על דרך הסתכלות. הטקסט האישי נמצא ברקע, גם דרך ההפצה. הסדרתיות מזכירה צילום מגזיני – הסיפור הופך למטרה.

חשוב להבדיל בין הטקסטים של אלגזי שעוסקים ישירות בעוולות הכיבוש ובמקביל גם באישי: בהתרשמות, בדרכו של הפעיל או העיתונאי, בסבל הנגרם - לבין הצילומים שעוסקים, כמעט תמיד, במחאה עצמה: במסה של האנשים בהפגנות, בשלטים, בהליכה, בהתכנסות, בישיבה. הצילומים חגיגיים אפילו, אינם מנסים להוכיח דבר, מסתפקים באירוע עצמו, בנוכחות המפגין שיצא מאחורי המצלמה. הם אינם אפילו קול קורא מבחינת הכוונה.

אלגזי כותב מידי פעם עד כמה השלטון מנסה להילחם בצלמים שמראים את ההרס. גם תמונות של הפגנות יכולות לאיים על משטר, והן נחסמות, מדוללות, מצונזרות על ידי הרשויות.

העיתונות גם היא מצנזרת, אבל מסיבות אחרות – היא חייבת להיות 'מאוזנת' כדי להיות מעניינת, היא חייבת לתת לצופה לנוח, לחשוב שזה רחוק, שהבעיה מורכבת ולכן הוא יכול להישאר בכורסה. אלגזי, משום כך, היה כתב וצלם של עיתונים קיצוניים, כמעט אפילו עיתוני מפלגה: 'קול העם', 'אל-איתיחאד', 'זו הדרך' ורק יותר מאוחר גם 'הארץ'.

זו אינה עוד תערוכה על הכיבוש, או עוד תערוכה של צילומי עיתונות, אלא ניסיון לאבחן את ההבדל בין צילום מתעד לצילום קורא, בין מבט אובייקטיבי למבט שלוקח צד, בין צילום לקטן לצילום להט, בין צילום מסוגנן לצילום בגוף ראשון פעיל.

קרדיט:

רלי אזולאי – הציגה כאן לראשונה צילומים של יוסף אלגזי בתערוכה 'מעשה מדינה' 2007.

חיים לוסקי – העלה בפני את הרעיון להרחיב את נוכחות הצילומים של יוסף אלגזי.

עדו ערן (מעבדת 'מנשר') – סרק תמונות 10X15, שיפץ בעבודת אומן, הדפיס באיכות כמו 'אורגינל'.

עדנאן ויוסי – מדדו ודפקו.

-------------

* עודד ידעיה (יליד 1949), צלם, אמן רב־תחומי, מייסד ומנהלבית ספר מנשר לאמנות, ת"א. למד צילום בבית הספר לאמנות חזותית (School Of Visual Arts) שבניו-יורק. החל את דרכו האמנותית בשנות ה-80 של המאה שעברה כששב לארץ מלימודיו. הקים וניהל את המערך האקדמי של בית הספר קמרה אובסקורה וכן לימד באוניברסיטת חיפה, ויצ"ו חיפה, המדרשה לאמנות שבבית ברל ועוד. עבד כמבקר הצילום של עיתון 'העיר' וכתב מאמרים לכתבי עת כגון 'קו' ו'סטודיו'. פרסם שלושה ספרי צילום: "מסמך אישי", "סימנים מוסכמים" ו"יומרות אפורות", אשר איגדו צילומים מתערוכותיו שהוצגו במוזיאון ישראל, במוזיאון הרצליה ובגלריות שונות בישראל ובעולם.

** גוף ראשון פעיל – יוסף אלגזי, צילומים - גלריה מנשר, ת"א, פברואר 2011 - אוצר: עודד ידעיה.