אנשים ואלוהים – סיפור אהבה

"על אלוהים ואנשים" –

סרט בבימויו של קסבייה בבואה (Des hommes et des dieux, réalisé par Xavier Beauvois).

בלילה שבין ה-26 ל-27 במארס 1996, במהלך מתקפות טרור של קבוצת קנאים אסלאמיים באלג'יריה, נחטפו  שבעה נזירים במנזר טיבירין (Tibhirine) בהרי האטלס. על דבר רציחתם נמסר ב-21 במאי אותה השנה בהודעה שיוחסה ל"קבוצה האסלאמית המזוינת". ראשיהם הכרותים של הנזירים נתגלו עשרה ימים מאוחר יותר. עד היום, אין ודאות על זהות חוטפיהם-רוצחיהם: טרוריסטים אסלאמיים, או, יחידה של צבא אלג'יריה שלא בחל ממעשי פרובוקציה. לקוראי האתר אני מציע: מהרו לצפות בסרט המוקרן בימים אלה בישראל. להלן קטעים מסקירה שפרסמה העיתונאית הקנדית, סופי פּסקל (Sophie Pascal):

"האנשים מעולם אינם עושים מעשה רשע בשלמות ובעליזות אלא כאשר הם עושים זאת מתוך אמונה דתית", בְּלֶז פסקל (1623-1662 - Blaise Pascal)‏.

הסרט "על אלוהים ואנשים" הוא סיפור אהבה, אהבה החורגת מגבולות הדת. אומנם בסרט מדובר בנזירים נוצרים, אך נזכור שכל הדתות מטיפות לאהבת הזולת. הציטטה של המתמטיקאי-פיזיקאי-פילוסוף בלז פסקל המובאת בסרט, מדגישה את החורבן שממיטות לעתים התלהבות-יתר של החֲוָיָה פנימית וברוטאליות של העולם החיצון.

קבוצה קטנה של נזירים צרפתים חיה מזה שנים במנזר של טיבירין, שנוסד ב-1938, בהרי האטלס באלג'יריה. בין השנים 1993 ו-1996, בעל כורחם,  הופכים הנזירים עדים חסרי אונים לסכסוך דמים שמתנהל בין הצבא האלג'ירי לקבוצות המזוינות האסלאמיות. אלה ימים קשים במיוחד שמעמידים במבחן את מסירותם של הנזירים לאלוהים ולאיכרים המוסלמים עימם התמזגו. כשמציעים לנזירים את הגנת הצבא, הם דוחים אותה. באותו האופן הם מגיבים כאשר מפצירים בהם לשוב לצרפת למען ביטחונם. בתנאים אלה, באופן צפוי, נחשף טבעם האנושי של אנשים אלה: אחדים פוחדים, ואילו אחרים שואלים את עצמם אם קיימת הצדקה למחויבות שהם נטלו על עצמם בתנאים שנוצרו. "כלום אני צריך למות למען אמונתי ?" הם מודעים לכך שהסיכונים הם גדולים מאוד, ושהמשך הישארותם במקום עלול להפוך אותם למרטירים.

קיים ניגוד קיצוני בין המקום הפסטורלי, הנזירים והאוכלוסייה המקומית אותה הם משרתים (צדקה לנזקקים, שירותי בריאות) - לבין האיבה והכאוס הנוצרים בשל פעולות רצח ממוקדות המטילות פחד ואימה על הארץ כולה. הנזירים נשארים במקום מתוך הזדהות עם האיכרים המקומיים. "הרועה אינו נוטש את העדר שלו עם הגעתו של הזאב..." התכונה של אהבת הזולת מקבלת כאן משמעות אצילית ביותר.

למרות כל אלה, במקום שוררת הרמוניה מושלמת בין האדם לסביבה. איש אינו מרים את קולו כלפי זולתו. לא מתגלע עימות כלשהו בין הנזירים. בהפסקות שבין קריאת טכסטים תנ"כיים למילוי מטלות יומיומיות, נשמעים שירים ליטורגיים. החיים מתנהלים בשלווה ובשקט. מלווים אותם קריאות תרנגולים וצרצרים על רקע קולות רשרוש עצי הזית. דבקות ומסירות משמשות רקע לאהבה עילאית... כיבוד הזולת מתקיים בכל התנאים וכלפי כולם ללא יוצא מן הכלל...

סצנה אחת בסרט מהווה את נקודת המפנה: ב-24 בדצמבר 1993, קבוצת מחתרת אסלאמית מתפרצת לתוך המנזר ודורשת במפגיע לקבל לידה תרופות. הנזיר הבכיר דוחה את הדרישה. במקביל הוא מזכיר למנהיג קבוצת הטרוריסטים, כי הם מציינים את ערב חג המולד של ישוע, מועד המקודש לנוצרים, וכי מן המקובל לתת כבוד לנזירים ולכמרים. לחיזוק דבריו, מצטט הנזיר סורה (פרשה) מהקוראן. מנהיג קבוצת הטרוריסטים מתרצה, ולפני שהוא חוזר על עקבותיו, הוא מתנצל בפני הנזיר ומושיט לו את ידו לשלום. הצעד הזה נותן תוקף לכבוד שרוחשים זה לזה שני האנשים האלה למרות הניגוד הנובע ממצבו של כל אחד מהם.

מחווה זו מבטיחה את ביטחונו של המנזר עד היום בו נרצח מנהיג קבוצת הטרוריסטים. במארס 1996, נלקחו שבעה נזירים מהמנזר כבני ערובה, ומעולם הם לא נראו יותר.

קטע מהצוואה שהשאיר אחריו הנזיר הבכיר לקראת סוף הסרט מעיד על צלילות צעדו: "אם באחד הימים  – וזה יכול לקרות גם היום – אהפוך קורבן לטרור השואף כנראה לפגוע בכל הזרים החיים באלג'יריה, אני מייחל שהקהילה שלי, הכנסייה שלי, המשפחה שלי, יזכרו שמסרתי את חיי לאלוהים ולארץ הזו. ... עבורי, אלג'יריה והאסלאם  הם גוף ונשמה. (...) כך אוכל, אם ירצה אלוהים, להעמיק את מבטי בעיניו של האב (אלוהים) כדי להסתכל יחד עימו על ילדים אלה של האסלאם כפי שהוא רואה אותם, שעה ששורים עליהם תהילתו של ישוע, ייסוריו, וכשהם נתונים תחת השפעת רוח הקודש שאוֹשרה הגנוז ישאף לכונן את האחדות ולהשיב על כנו את המשותף,  תוך כדי תִמְרוּן עם ההבדלים...

הסרט "על אלוהים ואנשים" הוא אות הוקרה לאחווה האוניברסאלית, לאהבה במובנה הטהור.  הסרט מציב זה מול זה את פוטנציאל החסד הגלום בבני האדם לעומת התאווה של החיה מאותו מין באשר לכושרו להנציח את מעגל השנאה אשר יוביל באכזריות להרס העצמי שלו.

הסרט חשוב בגלל הנושא שהוא מעלה, וכן בשל הדרך בה הוא מציג את המהלכים השונים שלצערנו הפכו להיסטוריה.

חרף חסרונות אלו או אחרים בסרט, רושם עז מותירה איכות אמנותם של השחקנים המושפעים אף הם במהלך עשיית הסרט מאותה אהבה  – אהבה עם א' גדולה – אהבה המרטיטה את נימי המקום העמוק ביותר של הנפש.