עבור מי אני כותב ?

 קלאוס מאן בספרו: "הר הגעש: רומאן על ההגירה" -

בעקבות עליית הנאציזם לשלטון בגרמניה, כמו רבים שנאלצו לצאת לגלות, גם הסופר  קלאוס מאן (1906-1949 Klaus, Mann‏) נימנה עליהם. בקיץ 1933, הוא עזב את גרמניה. הוא עבר להתגורר באמסטרדם. לאחר שאזרחותו הגרמנית נשללה ממנו בידי השלטונות הנאציים, הוא קיבל אזרחותצ'כוסלובקית. בשנת 1936 עבר לארצות-הברית, ובשנת 1943 קיבל אזרחות אמריקאית. במהלך מלחמת העולם השנייה התנדב לשרת בצבא האמריקאי. ספרו של קלאוס מאן, "הר הגעש: רומן על ההגירה" - Der Vulkan. Roman unter Emigranten, ראה אור בקיץ 1939 ממש ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. להלן קטע מהרומאן בתרגום חופשי לעברית מתוך המהדורה הצרפתית של הספר. (י.א)

[מרטין קורלה, Martin Korella, אחד מגיבורי הספר] "עבור מי אני כותב ? תמיד המשוררים דנו בשאלה הזו בדאגה. וכאשר הם לא מצאו תשובה כלשהי, הם הצהירו ביהירות ובהשלמה, בגאווה ובייאוש: 'עבור אלה שיבואו אחרינו ! לא אליכם בני זמננו מופנה המסר שלנו. הוא מופנה לעתיד, לדורות שעוד ייוולדו.'

"אהה ! אך מה אנחנו יודעים על אלה שיבואו אחרינו ? מה יהיו המשחקים שלהם, מה יהיו הדאגות שלהם ? כל אלה זרים לנו. איננו יודעים מה הם יאהבו וגם לא מה הם ישנאו. ואף-על-פי-כן, אליהם אנחנו חייבים לפנות.

האופקים של הקיום חשכו. השמיים המעוננים מבשרים זה מכבר סופת-רעמים. יכול להיות שזו תהיה סופת-רעמים שלא היתה כמותה. ואולם האסונות אינם מאריכים לעד. השמיים שאנחנו רואים היום עמוסים צללים קודרים מאוד - באחד הימים הם בוודאי עוד יתפזרו.  האם אור חדש זה יאיר גם לנו - אנחנו שנאבקים וסובלים ?

"אחרים צועדים : חברים, אחים צעירים יותר – זה מכבר אנחנו שומעים את צעדיהם הקלים. בואו נחשוב עליהם כל אימת שעולה בנו הרצון לתת לעייפות להשתלט עלינו. בואו נאהב אלה שעדיין אין להם שם ! אלה שעדיין מצחם בוהק מאותה תמימות שמזמן אבדה לנו. אחינו הצעירים אינם חייבים לחטוא באותן חטאים שאנחנו ואבותינו חטאנו בהם. הם חייבים להתפתח ביתר חרות, להיות יותר טובים ויותר יפים, יותר נועזים ויותר דבקים במטרה, יותר נבונים ויותר נינוחים מאשר התאפשר לנו להיות.

"חיוך הכרת התודה החולפת והזחוחה, אשר ילווה את חברינו הצעירים כאשר, אולי, יחשבו עלינו - יהיה שכרנו. כאן ושם, אלה שאנחנו כל כך אוהבים  לחשוב עליהם כמי שיאיר להם מזלם ויהיו מאושרים מאיתנו - הם יגלו אותן העקבות שיעידו על סבלותינו ועל מאבקינו. מאבקים אלו וסבלות אלו אשר היום ממלאים את כל עולמנו, הנטל והמרירות שהם נושאים בחובם - הם בלי ספק ייעלמו  כאשר נדמה בנפשנו את הנערים האלה. אי-אז, לפרק זמן קצר ביותר, הם יפסיקו את שעשועיהם ואת מלאכותיהם. משך דקות אחדות מלאות רגש, יאפילו הרהורים  את מצחם כמו ענן שאינו ממהר להתפזר. לא בלי חמלה, ואולי לא בלי שמץ כבוד, הם מדפדפים בדפי קורות ימים אלה הגדושים לבטים וסימני שאלה. אי-אז, אולי יהיה להם מושג מה היו החטאים שלנו, החרטות שלנו, המאבקים והייסורים שחווינו – והם לא ישכחו אותנו."