לואיזה וילהלם / Lujza Wilhelm

(1978-1911)

אמן רגיש הַמְתַנֶה בצבעים עדינים את רחשי ליבו

"זוהי אחת התערוכות היפות ביותר מכל אלו שנערכו באכסניה זו. לפנינו אמן רגיש הַמְתַנֶה בצבעים עדינים את רחשי ליבו, ללא סיפוריות אנקדוטית, אלא רק באמצעות המכחול והצבע בלבד. כן מופיעה לפנינו פה ושם דמותה של פאריס: חוצותיה, בתי העתיקים והאציליים, גניה, נהר הסיינה המזרים מימיו אל האקוורלים הענוגים של הציירת ועל פני הדיוקנאות המצוירים בידי לואיזה וילהלם. בעיקר כאובות התמונות המתארות את עצמה בידי עצמה. אלה אינם אוטופורטרטים באנאליים, אלא וידויים כנים וכאובים על חיי הגיהינום שעברו עליה. כאמור: לא סופר דבר וחצי דבר מכל זה בתמונות, אך הדבר מורגש, מורגש בכל תג, מכל משיכת מכחול ובעיקר בולט ברישומים בשחור-לבן שבהם מוֹפיעה הדמות בכל ערטילאיותה והאמן במלוא כנות יכולתו... אלה הם צעדיה הראשונים בארץ. היא שייכת למעדיפים להגיע לאט מאשר להיכשל תוך כדי ריצה וחפזון. היא זקוקה לעידוד ולהרגשה שאכן יעקבו אחריה מתוך אהדה ומתוך ביקורת..."

ד"ר חיים גמזו (1982-1910), מתוך מאמר ביקורת שהתפרסם ב"הארץ" (1950) בעקבות תערוכה בה הוצגו מעבודותיה של לואיזה וילהלם במועדון ויצ"ו בתל-אביב.

Lujza Wilhelm Painter

http://youtu.be/VYbwRfU_b_U

היא אהבה את החי והצומח ואת אנשי הארץ במידה שווה

הציירת לואיזה וילהלם-הופמן נולדה בהונגריה בשנת 1911.

החלה לצייר מילדות. אחר כך למדה אצל הפסל ארקני שטראסר והצייר פרלוט צ'אבה, מתלמידיו המובהקים של אנרי מאטיס. בין השנים 1948-1932 ערכה תערוכות בבודפשט וחלק מציוריה נרכשו עבור המוזיאון לאמנות בבודפשט. היא ניצלה מהוצאה להורג בידי הנאצים ההונגרים הודות לניירות מזויפים ועוז רוחה.

ב-1948 ברחה מהונגריה לווינה ומשם עברה לפי הזמנת מארק שאגאל, לפאריס שם למדה והשתלמה באמנות.

עלתה לארץ ב-1950.

כאשר עלתה לישראל, היתה לואיזה וילהלם אמן בשל העומד ברשות עצמו. ב-1952, נשלחו עבודותיה לביאנלה בסאן פאולו בברזיל כדי לייצג את הציור הישראלי. הצבעוניות החריפה עם הכתמיות האמוציונאלית שהלכה והתנדפה.

את השינוי שהחל בציוריה יש לייחס להשפעות האור החזקה השורה בישראל. האור היקהה את החדות, העצמים נעשו פחות קונקרטיים, וככל ששהתה יותר בארץ, כך יצא לה מוניטין כציירת של דוממים עם פרחים.

במשך כשלושים שנות חייה בארץ ועד מותה (1978), לא חדלה לחפש נתיבים אישיים חדשים בציוריה. היא היתה רחוקה מלהיות ציירת פרחים בלבד. היה לה איזון בין הנושאים והיא אהבה את החי והצומח ואת אנשי הארץ במידה שווה. היא התהלכה ביניהם כציירת החולמת ליצור את הסינתזה האמנותית בין מראה עיניה, בין הצבעים כפי שהיא ראתה אותם, בין הצורות, כפי שעברו דרך מסננת תחושתה לסימטריה וא-סימטריה, ובין הרגישות המחודדת שלה של עצבות בה שרויה כל עבודה שלה.

היא נענתה לקשת רחבה של אתגרים ציוריים, של נופים בחיק הטבע וכן נופים אורבניים. פועלים העובדים בשדה, בקתות רעועות על שפת ימה של תל אביב, מדרונות צפת ועצי התמר על שפת הכינרת.

אתגר מיוחד היווה לה הגוף האנושי הנסתר מאחורי תווי הפנים ובתנוחת הגוף או הידיים. בין הדיוקנאות היו רבים משל עצמה ובגוונים שבין הצהוב, השנהב והאוקר, עם עיניים חמות ותוהות ועם "אמביאנס (ambiance) של עצבות".

את העצבות הנסוכה על ציוריה של לואיזה וילהלם – אותה הזכיר ד"ר חיים גמזו, אפשר להסביר בשני האופנים: היא הותירה אחריה רק ילדי רוחה ולא רק ילדי חיקה, והיא לא הצליחה להגיע אל ההכרה הראויה של מפעלה האמנותי.

בעבודתה ניתן למצוא פן נוסף שהיה שייך לתחום תורת הנפש. ציוריה היו טעונים מעין מתחים פנימיים הנעצרים על הסף ואתה חש כאילו האמנית כופה על עצמה עכבות אלה כדי לא לעבור את גבול המותר של ציווי הדת שהיא הקפידה עליהם.

לואיזה הרבתה לצייר דמויות של נשים בשכיבה עם ארוטיות מוסתרת מתחת ללבושן. הדרמה שבינו לבינה נוכחת בכמה מעבודותיה המגלות סולם של רגשות שהיו אצורים בקרבה.

דוד גלעדי (2009-1918).