צ'ארלס דיקנס / 1870-1812

סופר העשׁוּקים והחלכאים

עד גיל 12, ידע הסופר הבריטי צ'ארלס דיקנס ילדוּת מאושרת. בגיל 12, לאחר שאביו הושלך לכלא בגין חובות כספיים שלא פרע, השתנו חייו  מן הקצה אל הקצה. השינוי היה טראומטי והוא הותיר בו את אותותיו עד יום מותו בגיל 58. צ'ארלס הצעיר ידע עוני ומחסור, ובעיקר חווה את מר-גורלם של המוני ילדים שנאלצו לעבוד מגיל צעיר בבתי החרושת. הוא עצמו עבד כפועל בבית-חרושת לייצור משחות נעליים. ניסיון חיים זה הטביע בו את חותמו.

בהמשך, ניסיון חיים זה אִפשר לו  לתאר  ביצירתו הספרותית, בצורה אמינה ונוגעת, את מר-גורלם של העניים ושל עלובי החיים בחברה הבריטית בעידן המהפכה התעשייתית. האמת הדרמטית של תיאוריו רִגשו בזמנו, ומרגשים עד ימינו, את מיליוני קוראיו לא רק באיים הבריטיים אלא ברחבי תבל. ספריו של דיקנס תורגמו ל-68 שפות ! החודש, פברואר 2012, רבים-רבים ברחבי תבל מציינים את שנת הולדתו ה-200 !

התיאורים של החברה הבריטית בעידן המהפכה התעשייתית תחת עטו של דיקנס הפכו אותו למחבר הרומאנים החברתיים הפופולארי ביותר בזמנו. לרומאנים שלו היתה השפעה גדולה על הרפורמות החברתיות, גם הצנועות, בבריטניה הוויקטוריאנית.

עם שחרור אביו מהכלא, לא מייד החיים היטיבו עם דיקנס הנער. הוא המשיך עוד כשנה לעבוד בבית-החרושת ורק אחר כך שב לספסל הלימודים. בעוד שהאב פעל כדי לשחרר את בנו מהתחייבויותיו לקיום המשפחה, לרוע מזלו של דיקנס, אמו נענתה בחוסר רצון לעובדה שבנה הצעיר הפסיק לעבוד ולהביא כסף הביתה. דיקנס לא סלח מעולם לאמו על שניסתה לאלץ אותו להמשיך לעבוד. עובדה זו השתקפה בתיאורו את אותה אֵם טיפשה ורברבנית ברומאן שלו "חייו והרפתקאותיו של ניקולס ניקלבי".

בהמשך, נשלח דיקנס ללמוד בבית-ספר ציבורי. בתום שלוש שנות לימודים, הוא החל לעבוד כלבלר  זוטר במשרד של עורכי-דין. העבודה הזו שעממה אותו. מכאן הוא עבר לעבוד כקצרן בבית הנבחרים בלונדון. בגיל 23 הפך לעיתונאי. זמן מה הוא הועסק ביומון "מורנינג הראלד" (Morning Herald).

ב-1833 שיגר דיקנס את יצירתו הספרותית הראשונה ל"מונת'לי מגאזין" (Monthly Magazine) שפרסם אותה וביקש ממנו לשלוח לו עוד מפרי כתיבתו. דיקנס נעתר לבקשה. נובלות שחיבר פורסמו בשני יומונים תחת החתימה "Boz". בשנת 1836, ביום הולדתו ה-24, כל הנובלות האלו קובצו לספר: "סקיצות של בּוֹז" (Sketches by Boz).

בעקבות הצלחת הספר הזה, אחד המו"לים הציע לו חוזה לפרסום ספר קומי. כך נולד ספרו "רשומות מועדון הפיקוויקים" ( (The Pickwick Papersשפורסם קודם לכן, בהמשכים, משך כעשרים חודשים. ספר זה מתאר באופן סטירי את הרפתקאותיהם של פיקוויק, דמות נאיבית, גוזמאית ומגלומנית, של משרתו ושל באי מועדון האנשים המוזרים הסובבים אותם. מכאן ואילך לא פסקה ההצלחה מלהאיר פנים לדיקנס שלא הפסיק לפרסם רומאנים חדשים בבריטניה. גם הקהל האמריקני התלהב מיצירתו. סוּפַּר כי קוראים נלהבים בארה"ב התרכזו בנמלים בציפייה דרוכה אחר משלוחי ספריו של דיקנס.

מעולם אל תשבור ארבעה דברים בחיים:

אמון, יחס, הבטחה ולב –

כאשר הם נשברים הם אומנם לא משמיעים קול

אך הם כואבים מאוד - צ'ארלס דיקנס

בעקבות "רשומות מועדון הפיקוויקים" פרסם דיקנס בזה אחר זה את הרומנים "אוליבר טוויסט" ו"ניקולאס ניקלבי" (Oliver Twist, Nicolas Nickelby). רומנים אלו היו בנויים סביב דמות מרכזית אחת שכללה בתוכה אלמנטים אוטוביוגרפיים ששמו את הדגש על היבטים שעסקו בניצולם של אנשים חלשים, הן כלכלית והן חברתית, ובמיוחד הילדים שבתוכם. תיאור גורלה הטראגי של ילדה צעירה ברומאן "בית ממכר עתיקות"  (The Old Curiosity Shop)  אִפשר לדיקנס להוקיע ברגישות רבה את האופי הבלתי-אנושי של התיעוש המואץ. 

ככל שהוא התקדם ביצירותיו, הדגיש דיקנס בתיאוריו היבטים סוציאליים ופסיכולוגיים. בספרו "דומבי ובנו" (Dombey and Son) הוא הציג את האופי חמסני והציני של הבורגנות התעשייתית.  דיקנס התעלה על עצמו בספרו "דייוויד קופרפילד" (David Copperfield). באמצעות מבטו של ילד, הוא תיאר את לונדון של העובדים בפרך והחיים בדוחק רב. לא במקרה הפכה יצירתו זו של דיקנס למפורסמת ביותר והמרגשת ביותר בקרב הקוראים בכל הגילאים. הוא נהג גם לקיים ערבי-קריאה בהם קרא מיצירותיו.

דיקנס נודע בהומור שלו ובטוּב לבו. הוא נודע כאיש כן, הוא נחון באנושיות בלתי אנוכית, ופרסומו הרב לא הפך אותו לגבה-לב ולבעל יומרות. הצלחותיו בחייו הבוגרים לא ריפאו אותו מהטראומות מהן סבל בילדותו, וכן לא שחררו אותו מהצרות שנבעו מבעיותיו האישיות הרומנטיות: אהבתו לשחקנית תיאטרון צעירה, אלן טרנאן (Ellen Ternan), הביאו אותו לנטוש את רעייתו קת'רין הוגארת ((Catherine Hogarth ואת עשרת ילדיהם.

בשנת 1870, כשהוא חולה ומותש פיזית, עבר דיקנס לחיות בכפר שבו ביקש לסיים לכתוב את הרומאן האחרון שלו, "המסתורין של אדווין דרוד" (The Mystery of Edwin Drood), אך הוא לא הצליח להשלים את מלאכתו. מותו ב-9 ביוני 1870 העציב רבבות אם לא מיליונים של מעריצים בעולם. בעקבות מותו כתב המשורר האמריקאי הנרי לונגפלו ((Henry Longfellow: "מעולם לא נתקלתי בתופעה  שמות סופר תעורר צער כה גדול... הארץ כולה היתה נתונה באבל".

י.א.