הסופר יצחק שָמי* (1949-1888)

עצרת חג של הנביא משה היא בימי הפסחא. אז נוהרים ערביי הארץ להשתטח על קברו הנביא משה. בנובלה מפרי עטו של הערבי-היהודי יצחק שמי, בן חברון, אנו מגלים נקודת מבט מרהיבה של יהודי שחושב מתוך עיניהם של הערבים, שבקירבם חיי בחברון. הנובלה ראתה אור בשנת 1928  .

יצחק שָמי, ערבי–יהודי נשכח

מאת נתן רועי**

מכמיר לב הוא הקטע האחרון שכתב י.ח ברנר , ערב הירצחו, ב- 1 במאי 1921. הוא מצר על כך שאינו מכיר את שכנו, הערבי, ביפו, ואין הוא יודע את שפתו.

וכך הוא כותב בפתח הרשימה :

"עם חשיכה תעיתי באבק משעולי הפרדסים (של יפו –נ.ר ) שבקצות העיר. כולם של בני הארץ, של הערבים.שלהם - ...... נער פועל כבן שלוש עשרה או ארבע עשרה. הוא שאלני דבר מה בקול צלול , צעקני קצת, ובהברה ברורה, דגושה. אני, לצערי, לא ידעתי לענות לו, כי לימדתי לשוני דבר ערבית".

ובסגיר של הרשימה הוא כותב :

"- שלומי לך, חביבי – לחשו שפתי וליבי המה לו ולי. המשכתי את תעייתי בחשכת ערב".

הרשימה הקטנה הזאת שאחריה כבר לא הופיע מאום מפרי עטו של י. ח. ברנר מביאה בצורה בהירה מאד את מצבו של המהגר היהודי ממזרח אירופה שהגיע לכאן בלי לדעת את השפה, בלי להכיר את המנטליות, ונאלץ להתמודד עם מציאות חדשה לגמרי.

כשהיהודים המזרח אירופאים נחתו בחוף יפו שכנו כאן היהודים הספרדיים הוותיקים שלימים כינה אותם הסופר אלבר ממי, כמדומני, ערבים – יהודים. בהם, יוצאי ארצות המזרח שכתבו, דיברו, ערבית מקומית וכתבו נפלא הן בעברית והן בערבית.

י.א. שלוש כותב בזיכרונותיו על המהגרים היהודיים ממזרח אירופה מילים לא קלות שמבהירות כי העובדה שהגיעו לארץ ישראל ממזרח אירופה לא הופכות אותם ליותר ציוניים מבני המזרח שגרים כאן. הם, יהודי המזרח, מכירים את ארץ ישראל אבל בעיקר את השפה והמנטליות הערבית טוב יותר ועל כן הם גם מסתדרים טוב יותר עם היושבים הערביים.

רק לעיתים רחוקות יכול אדם למצוא סופר יהודי-ארצישראלי-בן הארץ שכותב מתוך המנטליות של העם הערבי שישב כאן, בעת שגלי העלייה שטפו את חוף יפו.

וסופר אחד כזה מבהיק בליטושו. שמו ידוע לחובבי הספרות. יצחק שמי שמו.

עם צאת תרגום של סיפוריו לשפה האנגלית צוטט הסופר הערבי –נוצרי אנטון שמאס כמכתיר לו כתר של סופר פלסטיני כותב עברית שכל כתיבתו נכתבת מתוך "מוחו" של הערבי המקומי.

הוא חי חיים קצרים מאד (נולד בחברון בשנת 1888 ומת בחיפה בשנת 1949 ) . הוא הכיר את י. ח. ברנר, שגם העריך אותו מאד וראה בו בן לקבוצת הסופרים הארצישראלים כותבי העברית מבני הארץ, ונחשב לאחד מגדולי הספרות הפלסטינית שנכתבה בעברית. 

לא תמצא עליו רשימה רחבה של ביבליוגרפייה מחקרית. שתי עבודות זיכוהו : מסותיהם של גרשון שקד וחנן חבר. גם היקף ואיכות המחקרים על עבודתו המצומצמת מועט.

הפרשנים יאמרו כי הוא איננו נופל באיכות כתיבתו מבן דורו, שכתב הרבה יותר ממנו, יהודה בורלא. אני חושב שהוא נפלא הן בשפתו והן בנקודת מבטו ככותב.

הנובלה שהשאיר אחריו, "נקמת האבות" שמה, הוכתרה על ידי פרופסור גרשון שקד כאחת היצירות החשובות שנכתבו בספרות העברית.  

הנובלה נסבה סביב חגיגות נבי מוסא שמתקיימות, מדי שנה, בסמוך לפסחא, והיא מופיע בקובץ סיפוריו שראה אור, בעריכתו של הסופר אשר ברש, בהוצאת ניומן.

הנובלה מגוללת מאבק כבוד שבין המשלחות לקבר נבי מוסא.

מפקד החברוניים אבו אילשוארב (בעל השפם) מחברון ,מול בני שכם (השכמיים, כפי שהוא קורא להם), שכל אחד מהם רוצה להיות הראשון שהמופתי יסמנו כצועד לנבי מוסא על דגליו וצינותיו (מגיניו).

הנה כך הוא מתאר את האווירה המרתיתה, רגע לפני היציאה לקבר הנביא, בשפה עשירה שתתקשה למוצאה בספרות ימינו.

"החישו כולם את פעמיהם כדי להיות נוכחים בשלח המופתי את החוגגים בברכה, במסרו לידי אמירי הבירק  (נסיכי הדגל), את משאת הכליף למסגדו של נבי מוסה ובהפרד המלווים מן העולים שקודמים לה שירי גבורה תשבחות וקילוסים לנביא ולמשתטחים ומסיימים בריקודים נלהבים ומשכרים. בנשימה קצרה ושטופי זיעה ואבק הגיעו עד לשילוח שמימיו הזכים גאו מחמת גשמי המלקוש הרבים וקלחו בקצף וניגרו בהמולה בין שדות הקמה הירוקים שקניה המסולסלים עמדו בשעה זו דוממים וקפואים ושבליה ,זה החילן לבצבץ מתוך נדניהן, היו סמורות ונטויות כמחטים, טובלים בו את ידיהם דרך הליכה, צוררים את המים בחפניהם, מגישים אותן אל שפתותיהם ואל לשונותיהם היבשות שטעם אבק בהן, מרטיבים את גולגולותיהם הלוהטות מתחת ללפות (כיסוי הראש) הכבדות – ונסחפו ונגרפו בין זרמי ההמונים הצועדים לעברם ופניהם מועדות בחזרה אל העיר. בהיותם נהדפים ומוקפים מהם מכל צד הוכרחו להתבולל ביניהם ולסגת אתם אחור. "

והנה נקודת המבט שלו, היחודית, של הסופר, על החגיגות.

"מכאן עד מקדש נבי מוסא  מהלך עשרים וחמישה מילים.  אלה, ברצותו לפייס את בחירו ולרכך את העונש הקשה אשר הטיל עליו בשעת כעסו, נשבע לו לפני מותו שלא ישאירהו בודד ורחוק במדבר, ושרבים יהיו מבקריו, על כן ציווה על המאמינים, בפי שליחו, עליו התפילה והשלום! לעלות על קברו, בחודש שגוע בו, שבעה ימים רצופים בשנה במשתה ובמחולות וחייב את שלושת הסנג'קים החשובים ביותר לפקדהו ולהוועד במקדשו ברוב פאר והדר. כדי להקל עליהם העלייה ושלא ירגישו בעולה , קירב להם פרסאות אחדות ( הערה : לפי אגדה ערבית נקבר משה יותר רחוק ממקום המסגד אלא שאללה קירב את קברו ) ועשה את הדרך שמה נוחה ונעימה שגם זקנים וילדים לא יכשלו בה. מחציתה סלל בין רוכסי ההרים ומדרוניהם בירידה אחת ארוכה , שהרגליים פוסעות בה קדימה מאליהן בלי כל התאמצות, ושאריתה תיקנה בערבה ישרה וחלקה, ומחזות קסם נגלים לפני המשתטחים בכל רגע. מקוי מי הגשמים הצוננים כינס ושמר יפה בין נקיקי הסלעים ולא נתנם לעלות באד ובהם משברים צמאם הציפרים ועולי הרגל, קישט בשטיחי עשים ופרחים נותני ריח את הערבה השוממה לתקופה קצרה לכבוד עושי רצונו – כל אלה משובבים את נפשם , מפיגים את עייפותם ונוסכים בהם כוחות חדשים".

רק ערבי יכול היה לכתוב משפטים שכאלה :

"עבודות החורף נגמרו, הקמה מוריקה ומשבילה, גבוהה בלא עין הרע כקומת איש, והרי היא כבר צומחת וגדלה מאליה. רוחות אביב רכות וענוגות מטפחות אותה באהבה. ישמרנה רק נבי מוסה בעל העונה שלא יכנה הברד ולא ישדפנה החמסין..".

הנובלה ראתה אור בשנת 1928 ומאז רק מעטים באים בשעריה.

מה שברור הוא שהיא אבן הראשה בהתייחסות הערבית –יהודית לחיי הערביים בארץ ישראל.

 פרופסור חנן חבר על יצחק שמי:

http://msradio.huji.ac.il/wwwroot/ulpanpatuach/hever_shami48k.htm

-------------

* יצחק שָמי (1949-1888) -  נולד כיצחק סָרְוִי בחברון. אביו, אליהו, היה סוחר משי שעבר לחברון מדמשק ב-1885, והיה ידוע בשם "א-שאמי" (הדמשקאי). הבן יצחק אימץ את השם כשמו הספרותי, ולימים הפכו לשמו הרשמי. אמו של יצחק, רבקה קסטל, הייתה חברונית ממשפחה ספרדית מסורתית.

ילדותו של יצחק הייתה מושרשת בתרבות הערבית של אביו ושל העיר חברון. הוא לבש בגדים בסגנון המקומי, דיבר עם אביו ערבית ועם אמו דיבר בז'ודיאו-אספניול (לאדינו). דרך עסקי אביו נחשף למשפחות חקלאים ערבים מאזור הר חברון, שמאוחר יותר הופיעו כדמויות ביצירתו. השפעה מכרעת על עולמו כנער הייתה ביצירותיו של אחד מאבות תנועת התחייה הערבית וממחדשי השפה הערבית – ג'ורג'י זידאן (جورجي زيدان -1881-1914), יליד לבנון.

יצירתו של יצחק , הייחודית לתקופתה, עסקה בדמויות והתרחשויות המושרשים בהווי יהדות המזרח וסביבתה הערבית.

** נתן רועי, סופר משפטן ועיתונאי; עורך אתר אינטרנט.