בפנתיאון של נובודוביצ'י עם חרש אילם

מאת נתן רועי

כשהייתי בן ארבע שנים לקח אותי אבי לסרט במועדון מק"י בחולון , ברחוב אחד במאי-כמובן, ליד כיכר סטרומה. שם, במרתף עמדה מכונת הסרטה ואיש המפלגה הביא את גלגלי הסרט : האנייה פוטיומקין בבימויו של סרגיי אייזנשטיין. איך לוקחים ילד בן ארבע לסרט שבו סצנת השיא היא דרדור עגלת תינוק במדרגות של אודסה.

כך החלו חיי.

מקרנקו לימדנו כי "החינוך בבית ההורים" הוא החינוך היחיד שיקח אותך עד ליומך האחרון, לטוב או לרע.

מה אגיד ?

את שירו של ולימיר חלבניקוב קראתי ב"שירת רוסיה" , שהודפס בשנות הארבעים של המאה הקודמת, מספר ממורטט, בתרגומו של אברהם שלונסקי.

"לא הרבה דרשתי.../ יותן נא לי כד מים/ וקב של חרובים/ ואלה השמיים/ ואלה העבים"

פעם קראתי שיר דומה של משורר עברי, רפאל אליעז, שבוודאי הושפע מהשיר הזה (הוא היה חלק מהחבורה שיזמה הוצאת "שירת רוסיה").

השירים הללו, הסיפורים הללו, הם הם פס הקול של החיים שלי, של חברי, של חניכי תנועות הנוער מן השמאל.

ולכן, חמישים שנה אחרי, יובל ממש, הלכתי, עם חברי הטוב, מזה עשרים וחמש שנים, חיים צ'סלר, לבית העלמין, הפנתיאון של ממלכת רוסיה והשלטון הסובייטי – נובודוביצ'י שבלב מוסקבה. מדהים: היישר בכניסה עומד קברו של המשורר התורכי-קומוניסטי נאזים חיכמת שאיווה נפשו להקבר באנטליה שבתורכיה. ואחריו, הרוסים והסובייטים, החל מתקופת הצאר ועד לתקופת המהפכה והפדרציה הרוסית.

------------

סרט קצרצר על הפנתיאון

http://www.youtube.com/watch?v=NB4oELPgkgM&feature=related

------------

כאן קבורים אנשי האמנות ששמוני באולם של תרבות והובילוני לעולם הספרות ( פרוזה ושירה) שהיא היא ההנאה הצרופה : אנטון צ'כוב, ניקולאי גוגול, ולימיר חלבניקוב, ולדימיר מאייקובסקי, אלכסיי טולסטוי, המוסיקאים האדירים דימיטרי שוסטקוביץ, סרגיי פרוקופייב, ניקולאי רובינשטיין, הפסנתרן סביטוסלב ריכטר, הכנר  דוד אויסטרך, הצ'לן מסטיסלב רוסטרופוביץ, הבימאים סטניסלבסקי ופופוב, ואנשי המדינה שפחדנו מהם – ניקולאי כרושצ'וב, אנדרי גרומיקו.

 בית הקברות נובודוביצ'י

 הקבר של נאזים חיכמת

כל קבר כאן הוא יצירת אמנות בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי: גדול, בומבסטי, מדבר אל הלב של המתבונן. פסלים על כל קבר.

אם בית העלמין הפריזאי היפיפיה "פר לאשז" (האב לאשז, שהיה בעל האדמות) הוא פנתיאון לספרות והאמנות הצרפתית הבורגנית הרי כאן, בליבה של מוסקבה, אין אחוזות קבר אלא פסלים על כל קבר.

מאות, אלפי, מצבות כתובות בכתב קירילי.

כשבאנו לא ידענו אנא אנו באים אף שהכרנו את הספרות שקיימת על בית העלמין.  וסרטים קצרצרים:

http://www.youtube.com/watch?v=6IKBLpmeGkw&feature=related

חיים חיפש מפת בית עלמין. הוא ניגש לקיוסק בכניסה , שהיה סגור (יום ראשון , היא רצה לכנסיה). ניגשנו למפה. האישה מן הקיוסק הגיעה והחלה לזרוק שמות, בזה אחר זה, ובתשובה לכל שאלה אמרה מה שאומרים ברוסייה כעניין של הרגל : "אין. אין".

ואז ניגש אלינו עובד בית העלמין. איש נחמד עם ירכית על גוו.

חרש אילם.

הלכנו במשעול בית הקברות.

הופתענו לגלות את קיברה של אשת סטלין, נדייה אלילויבה, ששמה נפשה בכפה בנובמבר 1932 , לא הרחק מקברה של אשה יהודייה שעל קברה נחצבו מילים בעברית. החרש –אילם לא הובילנו לקבריהם של מי שנרצחו על ידי סטלין בימי האימים. בהם, יהודים רבים, אך גם רוסים ואחרים.

בנם של סטלין ואלילוייבה, יעקוב, שנפל בשבי הגרמנים, ואביו לא הסכים להחליפו בשבויים גרמנים, נרצח בגרמניה, בעת נסיון בריחה ממחנה השבויים, והוא איננו קבור כאן.

הלכנו שעה ארוכה מקבר לקבר, מקברי שחקני כדורגל ושדרן רדיו יהודי (לויטן), ועד קברי הפרטיזנית זואה חשופת החזה שמתה בקרבות מלחמת העולם השנייה.

בין השבילים מצאתי את קברו של הגיבור שלי, הסופר סמואל מרשק, שלאה גולדברג עיבדה סיפור ילדים שלו שקרוי בעברית "המפוזר מכפר אז"ר".

כן, ראינו את קברו של הזמר הנפלא פאודור שליאפין, ששכב על צדו, בפסל עשוי שיש לבן, כמי שאיבד את כוחו.

אבל ליד קברו של ולדימיר מאייקובסקי תהינו אם נרצח או התאבד ודיקלמתי לעצמי רק מה שזכרתי (קורה לי) מתרגומם של אלכסנדר פן ואברהם שלונסקי:

אנו באנו / מיליונים/ עובדי אלילים/ אובדי דת/ ובחיבוט המצח/ בברזל חלודה/ אל שדות/ ממילא-/ בחרדה/ לאל אלוהים נתפללה/ רד/ לא משכב/ כסיל וכוכבת/ אל המתכת/ אל הלהבת/ אל עולמנו-/ לא שר, לא קיסר-/

וביציאה שוב ליד קברו של נאזים חיכמת קראתי מתוך "טקס לוויתי" בתרגומה של עופרה בנג'ו :

האם לוויתי תצא מחצר ביתנו?/

איך תורידוני מהקומה השלישית?/

המעלית צרה מהכיל את הארון/

והמדרגות עקלקלות//

לאן נעלמו משוררי המהפכה ?

קבורים, כולם, בפנתיאון הרוסי, או באיזה עיר אחת נידחת..