צילום מגויס

עודד ידעיה,  אש ורודה,  גלריה קונטמבוררי בי גולקונדה (הרצל 117, תל-אביב)

באיחור, ממש בשבוע האחרון, הלכתי לצפות בתערוכת הצילום אש ורודה של האמן עודד ידעיה. ידעתי כי מדובר בצילומים שצילם האמן בשנה-שנתיים האחרונות בגדה  המערבית. כשצפיתי בתערוכה ציפתה לי הפתעה: גיליתי שאלו לא צילומים גרידא, אלא עבודות בהן כל צילום עוּבָּד כציור. ידעיה צבע כל צילום במגוון צבעים. צפיתי בכל צילום בתערוכה פעמיים: פעם אחת, כפי שהוא נגלה לעיני, ופעם נוספת, כשהפשטתי אותו, בדמיוני, מהצבע/ים הנוסף/ים. מאחר ואני הדיוט בתחום, זו אולי הסיבה שבגללה, מכל העבודות שהוצגו בתערוכה, בחרתי להביא כאן צילום קונבנציונלי - סמטה בכפר הפלסטיני בּוּדְרוּס.

את התערוכה הציג האוצר, אורי דסאו, שכתב: "עודד ידעיה מציג קבוצה חדשה של עבודות צילום בתערוכה "אש ורודה", שרובן ככולן צולמו בשנתיים האחרונות סביב הקו של גדר ההפרדה. ידעיה אינו משמש כמתעד, אלא כמי שמציב עצמו בעמדה שמעלה שאלות ביחס לפוליטיקה של הפעולה הצילומית ושל קונבנציות ייצוג שונות. הוא עושה זאת באמצעות מה שניתן לתאר כ"הפרעה" - שיבוש של הריאליזם הצילומי באמצעים דיגיטליים, בתהליך שמתרחש לאחר לקיחת הצילום הישיר".

גילוי נאות: עודד אלידע הוא זה שיזם ואצר בחודש פברואר 2011 תערוכת צילומים שלי תחת הכתרת "גוף ראשון פעיל" בגלריה מנשר בתל-אביב .

מכאן אני רוצה להדגיש משהו שריתק אותי במיוחד בתערוכה של ידעיה: הטכסטים שליוו את התערוכה והיוו חלק אינטגרלי שלה. בטכסטים האלו אותם חיבר ידעיה, הוא הסביר  את המניעים שלו, מה הביא אותו לשטחים הכבושים, את המראות שם אשר טלטלו אותו, ובעיקר את החוויות ששינו את השקפת-עולמו. מצאתי עניין רב בטכסטים האלו, ולכן עוד במקום קראתי יותר מפעם אחת. חבל מאוד שהטכסטים האלו, או לפחות קטעים מתוכם, לא נכללו בחוברת שחולקה לבאי התערוכה. בשל העניין הרב שמצאתי בהם, אני מביא אותם כאן במלואם.

יוסף אלגזי

עֵד

העיסוק בהשתתפות, בצילום, בתוצאה - החזיר אותו לדיון בעמדת העד, עמדה שרצה לברוח ממנה, אבל אף פעם לא ממש הצליח. הוא נאנח בהקלה רק כשנזכר בהגדרה שלמד פעם - בלי עד אין הבדל בין חייל שאורב בלילה, צייר שמצייר, או נזיר שלומד מחשבות - לא במישור העקרוני ולא במיומנות. פשוט מאוד - לכל מישהו שפועל צריך מישהו אחר שיתפוס אותו בפעולה, מישהו שיעיד.

הוא החליט לדחות למועד יותר מאוחר את הבחירה החדשה שעליו לעשות בין עמדת העד לעמדת הנוכח שמייצר פעולה, בין עמדת הצלם לבין עמדת החייל/צייר/נזיר. קודם כל, החליט, מיד ועכשיו - עליו להסביר את תהליך ההקצנה שעבר, להודיע על העמדה החדשה, ולוודא שכולם יבינו עד כמה הוא נחוש להישאר בה.

האמת היא שמעולם לא נטה לפיצול מחשבה, לסתירה עצמית ופקפוק, להתלהבות יתרה או דכדוך עמוק, למעבר בין עמדות. תמיד נטה לזרום עם החיים, הסביבה, הצעות העבודה שניתנו, הזדמנויות שהיו, בקשות של אחרים. אבל עכשיו הוא עובר תהליך כואב של התפכחות וחרטה - על שנים רבות שהאמין בממסד, נתן כתף, התייצב לכל שירות מילואים אליו נקרא - חי במצב קיומי של השלמה סבילה. מסתבר שטעה בגדול ובמו ידיו עזר להפוך את ה'כיבוש הזמני' לדיכוי, ואת ה'סיפוח על תנאי' לעובדות בשטח שהורסות כל סיכוי לפתרון. אין ספק שהיה שותף למעשים אידיוטיים, בלשון המעטה, והוא חייב עכשיו להתנער מאותן הצדקות אין סוף לאי עשייה, להודות ששגה והשלה את עצמו, ולהתחיל להלחם על הדרך הנכונה. ולא רק בדיבורים - הוא חייב להיות אקטיבי. אי אפשר להמשיך לנקות את המצפון בהפגנות בכיכרות שאינן מזיזות דבר למציאות, או בחתימה על עצומות שאינן עושות רושם על אף אחד.

הוא ניזכר איך לפני הבחירות תפס יוזמה, נעמד כל שבוע בצומת כבישים מרכזי עם שלט שארגן לעצמו ועם אנרגיה לשעתיים, איך גם באמצע העבודה היה מקדיש זמן לניסיונות שכנוע וויכוחים כי חשב שכל קול צף חשוב, איך התנדב לעזור בטלפונים לפני הבחירות ואיך ארגן מטה קטן ליום הבחירות ביפו ובעצמו הסיע מצביעים לקלפי. הפעילות הזו נמשכה כמה שנים טובות, בעצם מאז שהפסיק לעשות מילואים, אבל כלום לא השתנה, פעם אחרי פעם הצדק שלו הפסיד בבחירות.

התודעה הקולקטיבית זזה ימינה מהמרכז, הסביר לעצמו את הייאוש והחלטה לעבור לסוג פעולה אחר.

יום אחד התחיל להסתובב עם סרט שחור סביב הראש ולדבר על לעזוב את הארץ. הצלמים, סיפר, היו הראשונים שעזבו את גרמניה בתחילת שנות השלושים, היו להם חושים חדים והחלטות אמיצות. כן, עזבו כפעולת מחאה - לא ירדו ולא ברחו, אי אפשר לקרוא לזה ירידה, נפולת או כל דבר אחר. אם תתחיל תנועת הגירה, הטיף לכולם - זה יעשה רושם אדיר, כמו לפני ששת הימים, אתם זוכרים את הדמורליזציה, את הבריחה, את הבדיחה על השלט בשדה התעופה שאומר - "מי שיוצא אחרון שלא ישכח לכבות את האור".

והמצב עכשיו לא יותר טוב, אפילו יותר גרוע.

וגם אשתו מסכימה לעזוב. מסכימה? - אפילו רוצה. אתה אמרת, היא מזכירה לו, שאם ביבי יעלה לשלטון אז אין סיכוי לפיתרון.

אני עדיין לא מוכן, הוא עונה לה, לא התייאשתי סופית, אני רוצה לנסות אפשרות נוספת, דרך שעוד לא ניסיתי, שלב חדש ואחרון. במקום בנועם - בדרך המהפכה, במקום דרך האמצע - דרך קצה המפה. מעכשיו, הוא מכריז לה - שום פשרה, שום ביניים, שום דחייה – מתחילים במערכה - עוברים דירה, עוזבים מקום עבודה, מתנתקים מחברים בקיבוץ, מהחברים מהצבא, אפילו ממשפחה. נוציא את עצמינו מכל ההיבטים וההקשרים, מכל כללו של עם ישראל, זו תהיה מין ירידה פנימית עם הישארות במקום.

אין דבר כזה.

נחליף לגמרי את השמות שלנו.

זה חיצוני.

מצאתי גם ארגון חדש שאני מצטרף אליו, ממש מתאים לי - ארגון עם מטרות מוגדרות ורצון לעימותים.

ראיתי אותם - צעירים עם תספורות משונות, לבוש מצחיק, כתובות קעקע.

אולי גם אפסיק לאכול בשר.

הלוואי, בוא נראה אותך, גם אותי זה מגעיל.

נעבור דירה.

הראיתי לך ביפו, אמרת שבשכירות זה בסדר.

זה בית עם תקרות גבוהות, חלונות עם ויטראז' צבעוני, עץ לימון שצריך לגזום.

גם הבתים החדשים שם זה על קרקע נטושה.

השער הקדמי היה סגור. בעל הבית סיפר שהמפתח של הדלת נמצא בירדן.

אמרת שאת תוצאות 49 אתה מקבל.

לאט-לאט הוא שוקע מהחזית לרקע, והמעשה שעשה עובר לפנים. הריגוש מעצים את המעשה מעבר לגבולותיו, בונה עולם מדומיין, חלומי, קצת מטורף, עולם שיש בו דחייה ומשיכה, תיאבון וסלידה, רצון לחסל משהו ולנכס משהו אחר, עולם שיש בו תשוקה שלא באה על סיפוקה.

מעניין כמה זמן ייקח לשב"כ לעלות על זה, היא מעירה אותו משרעף.

גם על התוכנית שלך לעזוב הם כבר יודעים.

הפגנה ראשונה

המוני אדם מתאספים ברחבה שלפני בנין המועצה - עשרות ישראלים שהגיעו למבשרת בתחבורה ציבורית ועברו את הקו הירוק ברגל, עשרות בינלאומיים המגיעים בטרנזיטים צהובים מרחבי פלסטין, ומאות ערבים הממשיכים לזרום ברגל וברכבים מצ'וקמקים מהכפר עצמו ומכפרים סמוכים. שותים תה בעמידה, בשמש.

באחת עשרה יוצאת ההפגנה לדרך. האוויר חם ומלהיב. גוש האדם שדמה עד עכשיו לפקעת נפוחה עם שורשים דקים הופך בהדרגה לשרוך ארוך. ישראלים ובינלאומיים מובילים את השרוך, הולכים אחרי שלט בד לבן הפרוש לרוחב הכביש, וקוראים קריאות קצובות במחזוריות: די לכיבוש, די לכיבוש, די לכיבוש, יסולקו שרון ובוש, יסולקו שרון ובוש, אחת-שתיים-שלוש-ארבע תפונה קריית ארבע, חמש-שש-שבע-שמונה מאילת עד קריית שמונה, וואן-טו-סרי-פור אוקיופיישן נוֹ מוֹר, פייב-סיקס-סבן-אייט יזראל איז אה פשיססט סטייט.

הגוש של הפלסטינים צועד אחריהם - צפוף, אינטנסיבי, אחיד - גברים צעירים רצים במקום, קופצים, רוקדים, מזיעים, כרוז עם מגאפון קורא סיסמאות מתחלפות מדף נייר שהכין לעצמו מראש, קהל שעונה בהתלהבות 'אללה הוא אַכּבר', 'אללה הוא אכבר', 'אללה הוא אכבר'.

חם ולח, השמש יוקדת ומזיעה, סוחפת חושים, מלהיטה יצרים. בקבוקי פלסטיק נשלפים ומתיזים מים על הראשים.

הוא עומד על גדר אבנים ומצלם את התהלוכה מתקרבת. זו ההפגנה הראשונה שלו מעבר לגדר; ללא המצלמה לא היה מגיע לכאן, בגלל המצלמה הוא לא ממש כאן; המצלמה משמשת לו כחלון וצריח - היא ממסגרת ומקפיאה את המציאות - כאוסף של שברים מנותקי זמן ומרחב. ההתרכזות בזוית-מיקוד-מסגור - גורמת לו להרגיש כצופה מן הצד - הוא בטח לא שייך לאלה האחרונים עם הקפיצות והריקודים.

התהלוכה חולפת על פניו והוא קופץ מהגדר וממשיך בריצה לצד הכביש כדי להשיג שוב את ראשה ולתפוס את רגע המפגש עם הצבא - הרי בשביל זה הוא כאן, בשביל העימות, הניגוח, הפעולה האלימה, הוא חייב להיות שם כשזה קורה.

הוא מגיע לראש התהלוכה, עובר להליכה אחורנית, מפעיל שוב את המצלמה, מנסה לייצב אותה, הופך כיוונים לסירוגין בהתרגשות ודריכות, נתקל באבן וכמעט נופל; ורץ שוב קדימה לתפוס טווח.

אולי כדאי לעלות לנקודה שולטת רחוקה, הוא שוקל, ופשוט להשתמש בזום של המצלמה.

אבל אז אין אפשרות להחליף את זווית הראיה.

פתאום נכנסים הרמקולים של הצבא לפעולה - מתגלגלים, מקיפים, משתלטים על המרחב. הם קוראים בערבית, טון של פקודה, מאיימים משהו לא מובן למצלמה.

התמהמהות, שיהוי, עיכוב, התייעצות, והחלטה על טקטיקה חדשה - שלושה זקנים בחליפות אפורות, גלאביה ועֻכַּאל נשלחים קדימה להתווכח עם החיילים על זכותם ללכת לעצי הזיתים שלהם. הם עולים אל החיילים בהליכה איטית ככל האפשר, מגיעים, מנסים לעבור, לא יכולים. הם מתווכחים עם הרבה תנועות ידיים, מעלים טיעונים ונימוקים, מתחננים, צועקים - ולבסוף מתייאשים ומתיישבים בצד הכביש, בשמש ומדליקים סיגריות.

אחרי רבע שעה של רגיעה מתעוררים פתאום דחפורים רבי עוצמה הנמצאים לא רחוק - הוא לא ראה אותם קודם - ומתחילים לנסוע הלוך וחזור, לגרד סלעים בקול חריקה נוראי, לעקור אותם מתוך האדמה, לגלגל אותם לצדדים, לפלס וליישר את תוואי הגדר.

רעש הדחפורים מעיר כעס עצום אצל השבאב. הם קמים בבת אחת מתוך האדישות, ומתחילים לרוץ לעבר החיילים ולזרוק אבנים שמסכנות בעיקר את הזקנים והצלמים נטולי הקסדות והמגנים. החיילים מצידם פוצחים מיד בירי כדורי גומי ורימוני גז שמפנים בקלות את המרחב.

הוא בורח מבוהל לתוך הסמטאות, מתרחק מההמולה, עד שמוצא את עצמו לבד, בסמטה ללא גז. הוא עוצר, נושם עמוקות, מוציא בקבוק מים ושותה, מתאושש קצת מההלם, ואחרי כמה דקות חוזר לרחוב הראשי, כדי להמשיך לצלם.

אבל מה שנשאר שם זה בעיקר החלל הריק שבין שני הצדדים. הוא מחפש זווית אחרת ומוצא שלד בנין שאפשר לטפס עליו.

שלא תעיז לעלות, מסמן לו בתנועות נואשות צלם זר שנראה מאד מקצועי לפי המצלמה.

למה לא?

הצלפים של הצבא ירו בך.

יש שם צלפים? הוא מתכווץ לרכינה, למה צריך אותם כאן?

כדי לירות בברכיים של זורקי האבנים, אבל גם צלמים מעצבנים אותם.

אני חייב לראות אותם, הוא מתעקש, אני פשוט חייב.

כל הנוף נפתח לפניו כשהוא מגיע לקומה שנייה - בתי הכפר הפרושים במעלה הגבעה, שורת החיילים בקצה הכפר, אזור העבודה עם הבולדוזרים, המחפרים והמשאיות. הוא סוקר באיטיות את הנוף עד שעיניו נעצרות בבהלה - מימין לכביש, מתחת לשמש, מנצנץ בין הסלעים כיסוי פלסטיק של קסדה, ומתחתיו רובה ארוך קנה - מכוון אליו.

הוא קופא במקומו, מחוויר ללבן, מחסיר פעימה, ואחרי שנייה מתאושש וטס למטה בריצה מטורפת, רגליו נתקלות אחת בשנייה, כמעט נופל במדרגה האחרונה.

כשהוא מגיע לרחוב, הוא עובר להליכה עד שמוצא מפתן של בית עם צל ומתיישב לנוח. הוא נזכר בשעורי הירי בגדנ"ע - ברובה הצלפים, במשקפת המורכבת בעדינות על הרובה - תוחמת תא שטח קטן, ממסגרת אותו בעיגול שחור, ממקדת את המבט בצלב חוצה שעולה ויורד בקצב הנשימה. הוא נזכר בהוראות הירי - הכל מתחיל בתודעה, היא חייבת לייצר רוגע, היא זו שמעלה ומורידה את בית החזה שלוש פעמים, עוצרת באמצע הרביעית, לוחצת על ההדק, ומשחררת את שארית הנשימה.

גם הצלם חייב להיות מובדל מסביבתו, הוא מנסח לעצמו משוואה, הוא חייב להיות מרוחק מהמעורבים בהתרחשות, להתרחק מרשמים, להתגונן מפני הלם המצב, לצמצם את עצמו למבט העומד על המשמר, לראות את האירוע שלם ופגיע, ולמסגר אותו בקטן.

ארבעה פלסטינים גוררים לתוך הסמטה צעיר ששאף יותר מידי גז. הם מושיבים אותו על המפתן שלידו, משקים אותו מים מבקבוק, מנפנפים אוויר בעזרת קרטון, ותוחבים חתיכות בצל לנחיריו. אבל הצעיר ממשיך להשתעל, להשתנק ולהיחנק, ולבסוף מקיא אוכל של יומיים. חבריו מעסים לו את הרקות, פוקחים את העיניים וממשיכים לנפנף. הם שוטפים את הפנים בזהירות, מדברים איתו ומבקשים שיקום, וכששום דבר לא עוזר, והוא ממשיך לגנוח ולהיאנח, הם אוחזים בו - שניים מתחת לבית השחי ושניים מתחת לרגליים - מעמיסים ויוצאים אחורה, אל הכביש המקביל שמוביל אותם בריצה אל האמבולנס שבצומת.

הוא לא מצטרף אליהם אלא עולה מאחורי החצרות במעלה הגבעה אל החיילים שעומדים שם עם מגנים, קסדות וג'יפים - עדיין מעניין אותו האני של החייל לא פחות מהסבל של המקומיים. בכלל - הוא שמע שיש חיילים מורעלים ורוצה לראות מה הם עושים עם הרעל הזה בשטח, איך הוא הופך לפעולה, איך צחוק מרושע יוצר מציאות בלתי הפיכה.

רחש לא צפוי בטרסה שמעליו מקפיא את דמו. מולו עומדים שני חיילים עם רובים מכוונים. פעם היה מתייחס אליהם כאל בני דמותו ומחפש קירבה, את הרגש המבצבץ מתוך המדים, את החולשה, אולי גם את השוני בין דימויו העצמי לבין השתקפותו בהם, אבל בשנים האחרונות התרחק, עכשיו הוא רק רוצה להתבונן בהם מהצד, להגדיר מתוך רצף הפעולות שהם עושים את הסימול והמשמעות.

אסור לך לעבור כאן.

למה?

כי אסור.

זה בתוך הכפר, מרחב ציבורי, אנחנו לא ליד הבולדוזרים.

מה אתה בכלל עושה כאן?

אני צלם.

יש לך תעודה עיתונאי?

לא.

אז תעוף מכאן מהר לפני שאנחנו עוצרים אותך, זה שטח צבאי סגור.

התודעה מגששת לרגע, מהססת, נבוכה.

אחד החיילים מרים קנה לשמים, שני מושיט יד לרימון הלם.

הוא נבהל. ממש לא תכנן להיעצר או להיפצע. הוא מרים רגליים וידיים ועף למטה במורד הטרסות, מעל חיטה נמוכה ועצי זית צעירים, בין שורות פול ותורמוסים כחולים, נטול מחשבות ויכולת הבחנה בפרטים.

אחרי כמה דקות של טיסה הוא מוצא את עצמו בדרך אחורית מוסתרת. הוא עובר להליכה, ומנסה לחזור לחיפוש, שהיה נתון בו קודם, אחר מטאפורה חזותית שתבטא את דרך הפעולה של החיילים. אבל הכעס והתסכול שולטים במבט ובמחשבה - הצבא הצליח לפרק את ההפגנה בקלות, הוא נאלץ להודות, וממשיך לשלוט במצב בלי לייצר דימויים של פשע ועוול.

מקטים

האוטובוס גולש מאיילון בלופ לא מובן, חוצה רמזורים כתומים וכבישי ערפל, מתפתל בין השכונות שמסביב לתחנה המרכזית.

צריך לארגן את העולם החדש, את המזרח המדומיין הזה, את המבנה התת-קרקעי של הגוף והנפש. קודם כל להכין ניירת חדשה, אחר כך לקנות חומרי בניה קלים, עזרים טכניים וחומרי הסוואה כדי לעצב את הסביבה. כדאי להתחיל כבר היום, מקסימום מחר. אבל קודם כל לעשות רשימה.

למחרת הוא אכן מתחיל לבנות את הנוף; במקום עולם שטוח, של תמונה ישירה, שפה מובנת וקשר פשוט, הוא בונה לעצמו מקט שברירי מפיסות חומרים, מעין מודל של אדריכל, שבו פיסות הנוף סכמטייות וברות היסט, ודימויי האנשים ניתנים לשליטה. במשך שעות במצב של בין שינה ודמדומי התעוררות, בחדר סגור תריסים באמצע היום, הוא משוטט בעולם הזה, הולך בתוכו וסביבו, חופשי ממשמעת דרכים ושבילים, ואדיות ומצוקים, כבישים ובנינים, חומות וגדרות, מחסומי עפר ומחסומי דוקרנים. מידי פעם הוא עוצר, עולה על סולם לזווית אלכסונית, מרחיק את עצמו למבט חוקר, מנסה לדמיין איך זה נראה למישהו מבחוץ. אחר כך הוא עולה וטס מעל המקט בגובה נמוך; המראות חולפים במהירות עצומה, הזיכרונות הולכים אחורה וקדימה, מתהפכים ומתערבבים, ים הופך ליבשה, הילדות הופכת לבינה, בגד לדגל, אהבה למשטמה.

האור בחריצי התריסים נחלש בהדרגה, ובסוף היום הוא נוחת. אבל במקום לנוח ולהירגע, הוא מיד מתחיל לחפור תעלות, מנהרות, מחילות, בודק את הנוף מבפנים, מלמטה, מתוך הקרביים, מתוך החושך. הוא ממשש את הדפנות, בודק את הממשות ההפוכה, מאבד חמצן, כיוון, ראיה.

בסוף היום השני הוא מתחיל לדבר אל עצמו בגוף שני: אתה הולך, אתה יושב, אתה בא, אתה רוצה או לא, מרוצה או לא, אתה צריך ללכת להפגנה, אסור לך להירדם עכשיו, אסור לאכול.

ביום השלישי הוא מתחיל לדבר לראי באמבטיה, בגוף שלישי: ההוא צריך לעשות, ההוא צריך לחשוב, ההוא אשם. הוא מסובב לראי את הפרופיל, קורא לו הוא א' והוא ב', קורא לזגג שמקבע ראי נוסף על הקיר שממול. עכשיו הוא יכול לשכפל דימויים לאינסוף. הוא מצווה עליהם לשתוק.

אחרי שתיקות ארוכות הוא מתחיל לדבר באופן לא מובן, מילים שאינן מתחברות למשפטים. הוא מודד את עצמו ביחס למילים שמתארות אנשים חבויים, הוא מנסה להתחבא אחרי מילים, מנסה לדמיין איך נשמעות אמירותיו באוזני אנשים, איך הוא מהדהד במרחב כשאינו נוכח, איך מתפרשים דיבוריו כשהם מועברים למקום אחר.

בימי שישי הוא אוסף שערות מפחי האשפה של מספרות, ומייצר בבית זקנים, שפמים, אוסף של מסכות.

בשבתות הוא ניכנס לפוטומטים, מתרגל מבטים, הבעות, מחוות של זהויות אחרות ואיך להצטלם מאחור, להפנות עורף למצלמה, להתעלם מקשר עין וקיבוע המבט.

היה לו פעם חבר הוא נזכר, שידע המון שפות והיה לו דרכון זר; יום אחד זימנו אותו לאיזה קורס שאחד התרגילים בו היה ללכת במרכז העיר ולא לענות לאף אחד שהוא מכיר, להתעלם מחבריו, קרוביו, כל מכריו, לעטות הבעה של דחייה בכל מפגש מקרי - אתה טועה, אני לא מי שאתה חושב ומכיר, האני שאתה מדבר אליו לא מבין מה אתה רוצה ממנו, לא רוצה לשמוע, לא רוצה לדבר. ועוד דבר אמרו לו -אסור להצטלם - כי הרי הצילום מוכיח. מה תגיד אחר כך כשישימו לך אותו מול הפנים? איך תתחמק? אז פשוט כסה את הפנים כשאתה רואה מצלמה, או שתסובב את הראש כאילו מבושה.

אחרי שבוע הוא מחליט לצאת קצת להסתובב ברחוב. בימים זוגיים הוא מתקדם בהליכה צידית, כמו חייל לאורך קיר, כמו תרגיל של שחקן כדורעף. הוא משתדל לא לדבר, או לדבר בלי להביט בעיניים, בלי לחכות לתשובה, בלי להקשיב או לשמוע. הוא חסום עכשיו לזולת, לא בא לו להקשיב לכל קול של הצד השני, לכל טיעון של איזה אחר, לכל רעש סביבה, לכל המולת המציאות. בדמוקרטיה, מותר לכל יחיד להגיד את דעתו, הוא לא מתווכח על זה, אבל מי אמר שחייבים להקשיב לכל דובר. אין לי זמן ועצבים לבזבז הוא מסכם.

בימים לא זוגיים הוא מסתובב במבט בוהה, מרוחק, מסתכל על העולם רק דרך עדשות ומסננים - עם עיוותי פרספקטיבה כמו במראה מעוותת, בהיפוך נגטיבי של שחור ללבן ולבן לשחור, או כפי שהוא משתקף על הזכוכית העכורה במצלמה הטכנית - הפוך ימין שמאל ומעלה מטה. הוא מנסה להיטמע לתוך הדבר הזה - לחיות את המבט, הסיפור, את החלל/זמן/מרחב, להיות הדבר עצמו וגם אמצעי ההולכה.

הוא חוזר הביתה ומביט במקט שבנה ותופס עכשיו את כל חלל החדר, ומתנפל מחדש על העבודה. הוא הופך את הנוף לבלתי אפשרי: הר נקטע באמצע לוואדי עמוק, כביש הופך לשביל צר, בנין לגשר, חורשה לתל עפר. הכל מתחרבש לו - כלי עבודה מתחילים להתעופף באוויר, מתחיל לרדת שלג באמצע הצהריים.

מחתרת היא שיבוש, מדקלם ברגד, התנגדות היא שיבוש, משהו אצלי משתבש כנראה. אבל בתנאים הנוכחים, אני צריך להשלים עם זה, ואפילו לברך ולקדש - החיים הם מהות משובשת - הנוף הופך קרביים, פנים נהיה חוץ וההפך, וכך גם אני - הגוף חייב לרדת למחתרת, לצלול בלשכה אפילה, להתנער מכל היסטוריה והקשרים, מהמצלמה הישירה והאמיתית, מדמות הצלם המשקיף מהצד, ואז להתקבע מחדש כדמות מעוררת ולוחמת, מובילה ומכוננת דרך, דמות שמשפיעה על אנשים ויכולה לשנות את המציאות. ורק אז לצוף ולעלות מחדש.

צֵל

כפר חדש מצטרף להפגנות. פלוגת מילואים חדשה, אפשר להתחיל את כל הסיפור מההתחלה. היום הוא יצמד לקצינים, לחבורת הפיקוד - הוא רוצה לתעד אותם בפעולה, לאפיין הוויה, לייצר צילום אקראי מול דיבור החלטי, קיטוע מקרי מול נחישות של מטרה.

חבוש בכובע מצחייה עם שוליים רחבים שצונחים מאחור, מצלים על הצוואר ומטשטשים את קווי המתאר, לבוש במכנסי דגמ"ח וחולצת טריקו נטולת סמלים, וחמוש במצלמת וידאו חצי מקצועית - הוא פוסע בעקבות חבורת הפיקוד בהליכה מכונסת, שקטה. היום הוא איש צל נטול מילה, חבוי בעמדה כאילו נסתרת, נבלע בשטח, שקוף בעיני עצמו, מעריץ אלמוני לכאורה, שעתוק של חייל.

המצלמה תלויה מתנדנדת על הכתף, מצלמת את הרגליים, אבל המיקרופון קולט את הדיבורים, מחבר אותם למשפטים, מנסה להשלים שאלות ופקודות מהצד השני של הקשר.

הקצינים מתעלמים מנוכחותו, לא בודקים אם הוא עיתונאי, מפגין, או סתם איזה קולנוען דוקומנטרי. הם מדברים בחופשיות, עושים הערכת מצב, אומרים שכל הבלגן היום זה רק בגלל הישראלים שמסתובבים פה, והבינלאומיים, והתקשורת, ומחר כשכל אלה ייעלמו - הכול יירגע.

תנו יותר קרדיט למקומיים, הוא לא מתאפק ומשרבב משפט למרות הכללים המגבילים שקבע לעצמו.

הקצינים מעיפים מבט בוז ולא עונים.

נסו להבין כמה כואב להם כשלוקחים גבעה שהייתה שלהם מדורי דורות ובונים עליה גדר. זה שאין עליה זיתים לא אומר שאין עליה זכויות.

הסרן מבקש מהסגן אלוף להיכנס לתוך הכפר כי נהיה משעמם.

מה אכפת לך מההפגנות האלו, הוא מתפרץ שוב, מה מפריע לך שהם עומדים שם עם שלטים ודגלים, ושהנשים האלו שרות שירים. שום דבר פה לא מפריע לבולדוזרים שלך לעבוד, תן להם למחות ולפרוק את הכאב.

שיפרקו במקום אחר.

אין להם איפה.

לא מעניין אותי.

מה אתה רוצה? לתסכל אותם עד שמישהו ייקח אר.פי.ג'י וירה בג'יפ או בולדוזר?

הם לא יצליחו, עונה הסגן אלוף במקום הסרן.

אל תהיה כל כך בטוח, גם באינתיפאדה הראשונה אמרנו לכם – תגידו תודה שזה רק אבנים, תבינו את הרמז, ותעשו משהו לפני שהמצב ידרדר.

אתה בכלל חוצפן עונה לו הסרן, תולעת שמכרסמת בדמוקרטיה, במדינה אחרת בכלל לא היו נותנים לך להתקרב, בין אם יש לך תעודת עיתונאי, או שאתה עם המפגינים.

זו לא דמוקרטיה מה שאתה מייצג, אתה הוא הלא חוקי פה, אתה הוא התולעת שמשרתת את המתנחלים ומכרסמת את מדינת ישראל.

עוד משפט אחד ואני עוצר אותך.

מכשיר הקשר מתעורר פתאום ומתחיל לייצר רחשים וריגושים. קורה משהו במקום אחר והקצינים מתאספים סביב המכשיר במתח ועוזבים אותו לנפשו.

אסור לי להיגרר לשטויות האלו, הוא נוזף בעצמו, אני חייב לנוח, חייב להרפות ולהירגע.

הוא מתיישב לנוח על מדרגה בצל בנין בית הספר ושוקע אט-אט לתוך עצמו. עולם החוץ הגלוי לאור השמש המבהיקה הופך בהדרגה ללאה ומעורפל, הדיבורים הפתלתלים של הקצינים מסתבכים בתוך עצמם, המעשים חסרי תכלית של המפגינים הולכים ונפרמים לתנועות מופשטות. הוא נושם כמה נשימות עמוקות שלא משנות את מצב התודעה, קם וממשיך ללכת לאורך פס הצל שמטיל קיר האורך של בית הספר. גופו נמזג בהדרגה לתוך הצל של עצמו שבולט מעבר לצל הבניין, נפרד מהעולם שבחוץ, ממגרש הכדורגל הלבן, מהחומה שמקיפה את המגרש, מהמפגינים שהיו שם קודם, מהקצינים שעומדים עכשיו בפינה. הוא מגיע לסוף פס הצל של הבניין, ממשיך ללכת על משטח חול המחצבה, נבלע בתוך הבוהק, מטפס על ההילה. העולם סביבו הופך אפור, יותר ויותר כהה, שחור מרצד, שקט ודומם. אין בו תנועות, אין מעשים, אין מראות. גם הדיבורים והרעשים הולכים ומתפוגגים.

אין כמו תנומה גנובה באמצע היום, הוא ממלמל לעצמו.

כתמי אור בודדים מופיעים לאחר כמה דקות, מסתובבים בחושך, הולכים ומתקרבים, הופכים לדמויות אנוש, רגליהן דבוקת לאדמה שלמעלה, ראשיהן כלפי מטה, אינן נופלות, צועדות בניחותא אל עבר מטרה מוגדרת.

לא איכפת לי לאן הן הולכות, הוא משנן לעצמו, אני לא חייב לברר זהות, אני לא בתפקיד אלא בהיפוך.

הוא מכוון את המצלמה לעבר החושך וכתמי האור, לוחץ על כפתור ההפעלה ונותן לה לרוץ במשך שלושים שניות, בלי להסתכל בעינית, סומך על מד האור האוטומטי שיעשה את ההבחנה.

שקט שורר מסביבו, ורק הד קלוש של צעקות ויריות מגיע מעבר לבניין, מתוך הכפר. אבל הוא כבר מזמן איבד עניין במה שקורה שם, וגם את הקשר עם חבריו המפגינים שקודם צלצלו לוודא שהשתחרר ממעצר. כן, השתחררתי, הוא ענה, עכשיו אני עסוק, אל תדאגו לי יותר, אל תצלצלו, אני גם 'שרוף' בעיני הקצינים ולא יכול לשאול שום דבר.

הוא מגיע לברזיה בעיניים עצומות, צף בערפל, ממשש דרכו לעבר הברזים, פותח. המים קולחים ומכים את הפח ברעש. הוא שותה, ממלא את בקבוק הפלסטיק ומתיישב בצל, נשען על קיר הבניין. אחרי כמה דקות מגיעים גם הקצינים. הולכים בשמש, חולפים על פניו כאילו אינו קיים, מדברים, ניגשים לברזיה, גוהרים, שותים, ממלאים מימיות, מנגבים פה, סוגרים מִכְסִים, מסתלקים.

שוב צלצול. תברר בכל זאת אם יש עוד מישהו במעצר.

תשאלו בקול, הוא עונה ומפעיל את הרמקול.

הקצינים לא עונים.

היה עוד מישהו איתי במעצר היום בבוקר, הוא מתרגם את הסלולרי, העלמתם אותו?

הזוטרים תולים מבטים בבכירים.

הקול הולך לאורך שדרת הפיקוד. מגיע עד למח"ט המבוגר מיתר קציניו, ניראה נינוח, חכם, אחד שיודע משהו על אור וצל ופיצול.

המח"ט עוצם את עיניו קלות והוא מבין זאת כסימן חיובי.

והבחורה?

לא שמעתי על בחורה.

אסור לי לטעות ביחס למח"ט, הוא פוקד על עצמו ומנתק מגע, הוא לא באמת דומה לי.

השמש הופכת את כיוון המדרגות; במקום לרדת הן מתחילות לעלות. הכדור מתחיל להסתובב, העננים שטים במים, האדמה מאבדת את החום לטובת הכחול, המדים של הקצינים מתחילים לבעור.

היא בטח ברחה, הוא מדווח לחבריו.

שנאה

כשהאוטובוס נכנס לתל אביב מציפה אותו שנאה עזה. בעצם לא רק שנאה, הוא מנסה לתמלל את התחושה, אלא גם כעס, בוז, ריחוק - אוסף של תחושות ורגשות שלא הכיר מקודם. הוא שונא פתאום כל ישראלי שהולך אדיש ברחוב, כל מי שלא התגייס למאבק, כל מי שעובד וישן כאילו לא קרה שום דבר בשנת אלפיים.

הוא נע באי נחת בכיסא. נראה לרגע שהשנאה מוגזמת, מוצדקת אולי, אבל עולה לגובה רב מידי. ואולי היא בכלל אישית, מין הוויה פנימית ישנה שהיתה רדומה וצפה עכשיו? - העתקת הדימויים למשל - זה שעומד כרגע בתחנת האוטובוס מזכיר לו בן כיתה מהתיכון שהלשין על טרקטור שנסחב, זה שקונה בחנות דומה לחבר קיבוץ שהתחיל עם בחורה שהוא עצמו מאוד רצה, והמוכר נראה כמו אחד הקצינים מהסדיר שהיה מחורר מטרות דמות במברג במקום כדורים שלא פגע. דימויים שנשארו תקועים בקפל נסתר, הוא מנסח, מוכלים בתוך עצמם ולא הצליחו להתפוגג או לקבל עידון אסתטי - צפים ועולים פתאום, מולבשים על הדמויות שחולפות מולו, ומגבירים את הכעסים החדשים והשנאות הטריות שנולדו בהפגנות.

זה מוזר - תמיד האמין בזרימה עם שיגרת החיים, במילוי חובות, בעשייה יומיומית, תמיד טען שהמציאות נבנית ממעשים קטנים, מתרומה חיובית, מבניה ולא מהריסה, מתמיכה ולא מהתנגדות, מחיים בהווה ולא מהצפת העבר. אבל כאמור - דברים השתנו בזמן האחרון, הרבה דברים. עד כדי כך שעכשיו הוא קושר את ההולכים ושבים האדישים הללו ברחוב, לא רק לעבר, אלא גם לפס היצור של החיילים. כן - עצם ההליכה הזו, ההסתגרות בתוך עולמם, שגרת יומם - עצם זה שהם עובדים, אוכלים, הולכים הביתה, מקימים משפחות - בלי להרגיש הם מייצרים חיילים, מחמשים אותם מרגל עד ראש ונותנים להם פקודות והרשאה מוסרית לבנות גדר ולשדוד אדמות.

ביחוד מעצבנים אותו החיילים שמסתובבים חמושים בתל אביב, השוטרים שחוסמים את הכניסות לעיר, וכל המאבטחים שעומדים בפתחי בתי הקפה והמסעדות, כאילו שיכולים למנוע ממחבל בודד לפוצץ את עצמו ולקחת איתו חמישה אנשים. לא, אף ארגון מחבלים לא צריך אותי בתור יועץ. אי אפשר לסגור הרמטית עיר גדולה.

הוא מזדקף במושב האוטובוס - הלכת קצת רחוק עם השנאה, הוא ממלמל לעצמו, אתה צריך להירגע, לתת לזה לעבור.

אבל זה לא כל כך עובר. המרירות, הארס ושאט הנפש נמשכים בזמן האחרון, גם לתוך חיי היומיום - כשהוא פוגש בנים של חברים שנהיו פתאום חיילים, מתהלכים זקופי ראש כמו טווסים, מתגנדרים במדים ובסמלים, תולים את הנשק על הכתף בכוחניות אדישה - או כשהוא נתקל בחבר מילואימניק מרושל, שעונה לו - 'כן אני עדיין עושה מילואים, קראו לי אז הלכתי'. זה ממש לא ניתפס אצלו - איך הם יכולים להמשיך לעשות מילואים?

הוא עצמו - לא רק שונא את המדים - אפילו חאקי הוא כבר לא יכול ללבוש. הלבוש יוצר לך דימוי, הוא טוען כבר מזמן, כל דימוי ובגד הם תלויי הקשר. ג'ינס למשל, שמסמל את החוואי האמריקאי שכבש את המערב – מזמן הוא כבר לא לובש – מה לו ולזה. הוא נזכר איך הוריד את הג'ינס מול הראי בחגיגיות, הוציא את כל הזוגות מהארון, איפסן אותן עמוק בבוידם למעלה והלך וקנה כמה זוגות חאקי קיבוצי כזה, וכחול כהה של עבודה. אז עכשיו - לפי אותו הגיון - הוא חייב לזרוק את המדים הירוקים והנעליים האדומות שעדיין נמצאים בארון, ואת החאקי, ואת התכלת של הדגל והלבן של החג - הגיע הזמן להחליף עוד פעם צבע, הגיע הזמן לאדום הפועל, שחור של מחאה, או הכי טוב - צהוב של שנאה.

חושך

בלילה, במיטה, הוא מסתכל לתוך החושך, ומצליח לראות - כמו רוי דה קרווה, הצלם הכושי שצילם מוזיקאים שחורים במועדוני ג'ז חשוכים, הוא נזכר. התופעה המוזרה הזו הופיעה אצלו פעם אחת לפני כמה חודשים אחרי שנצמד במשך יום שלם אל חבורת הקצינים במגרש הכדורגל הבוהק - ונעלמה, ומלפני שבוע חזרה להופיע באופן קבוע. באמצע הלילה הוא מתעורר, מדליק מנורת לילה לשנייה כדי לראות את השעה, אבל כשהוא מכבה - הכרית, הידיים והקצה העליון של השמיכה נשארים מולו מוצפים באור בהיר ובניגודיות נמוכה. האור רך מאוד, אינו מציף את התודעה בפרטים, אבל מספיק חזק כדי ליצור מעגל קטן סביב החפצים והאיברים ולהבדיל אותם מהחלל החשוך - נגוהה.

בפעם הראשונה שזה קרה הוא חשב שזה מקרה, טעות בהבחנה בין חלום לערות, חצי הזיה מקרית. ואכן אחרי לילה אחד זה נפסק. אבל מאז הפגנת התינוקות, חוזרת הנגוהה מידי לילה. הוא מסתכל לתוך החושך בפליאה, משחק עם הידיים ורואה אותן זזות, עטופות הילה, רואה את קצות הרגליים מתרוממות מרחוק כמו הר מושלג, וכשהוא מסיט את הראש המחשבות זוחלות בחושך כהבל פה ביום קר.

אחרי דקה הוא צונח לאחור על הכרית בעייפות, מסתובב לשכיבה על הצד, שם ידיים מתחת לאוזניים, מנסה לנוח, מנסה להירדם. אבל כל תזוזה קטנה של ציפורן, או חיכוך האוזן בכרית נשמעים כרעשים חזקים של אמצע היום, ברורים ומוחשיים. זה מתחום השמיעה, הוא מרגיע את עצמו, אני מתוח כנראה, עובדה שהעיניים עצומות והמוח ישן וחולם.

כשהעיניים פקוחות בחושך מוחלט, הוא קרא פעם במאמר מדעי, הרשתית מפתחת תופעה של 'זיכרון יוצר', מין יכולת על-אנושית כזו. ה'זיכרון היוצר' מטייל בגוף, ומשדר מכל נקודה משהו שנראה כמו תמונה אמיתית, לא חלום מופרך שקל לזהות אפילו מתוך שינה, אלא מציאות מובנית, תלת מימדית, שמקבלת את עמדת המוצא של האיבר המצלם ומשדר.

כשחושבים על זה במנותק מהקריאה, זה נשמע מוזר. הוא מסתובב חזרה על הגב ומגלה פתאום שזווית הראיה שלו נפרדת בכלל מהגוף, מוצאת לה מרחב חדש מעבר לקיים, מרחב מדומיין. היא מתחילה לשוטט במרחב הזה - בתחילה בחדר החשוך, אבל מיד יוצאת לשדרות בן ציון בתל אביב, ומשדרת משם הפגנה. פלקטים שחורים צועדים בטורים, כפות ידיים גדולות מדיקט שחור מטיילות מעל לראשים, ארונות קבורה מקרטון שחור נישאים למרומים. מסתבר שאמצעי ההמחשה האלו מכעיסים מאוד את השוטרים, הם חוטפים את הארונות ורומסים אותם ברגליים, מחרימים את הפלקטים וכפות הידיים וקורעים אותם לגזרים. אבל המפגינים מרימים פעם אחר פעם את הארונות מהמדרכה, נותנים להם מחדש נפח וצורה, שמים על הכתפיים ומחדשים את התהלוכה, דבר שמרגיז עוד יותר את השוטרים. הוא עצמו צועד שם בלי מצלמה, עם טריקו אדום, מכנסיים קצרים וסנדלים, קופץ מידי פעם לגלריה לאמנות, שותה יין בפתיחה של תערוכה, מקיאטו עם אשתו בבית קפה, וחוזר לתהלוכה.

הסיטואציה נראית מוזרה מאוד, אבל מלאה בכל כך הרבה פרטים ריאליסטיים, עד שלאחר כמה דקות הוא קם בנמרצות, מדליק את האור ובודק את גופו ואת ממשות הרהיטים. ואכן, לא רק גופו והרהיטים שומרים על ממשות - אלא גם הדימויים אינם חומקים ונשארים חרוטים בזיכרון ותודעה. ופתאום הוא נזכר שכל זה אכן קרה - ביום שישי לפני שבוע, הפגנה באמצע תל אביב שלא ידע עליה מראש ונקלע אליה במקרה - הוא ישב עם אשתו בבית קפה לאחר פתיחה של תערוכה ופתאום - תהלוכה עוברת, חבריו צועדים, שלטים, ידיים מדיקט, ארונות קבורה, שוטרים וכו'.

אז זה שחזור של חוויה הסיפור הזה, הוא מנחם את עצמו, לא באמת ראיה בחושך.

הבלבול מתיש אותו והוא נשאר לשבת. מה עדיף אם כך, הוא שואל את עצמו, הראיה או הזיכרון? המציאות הזורמת או המחשבה התועה? המרחב הנראה או היקום המדומיין?

אולי עדיף לא לנסות לסדר את המחשבות, המראות והזיכרונות, הוא מנסה להרגיע, אלא רק להכיר בקיומן המקביל של צורות ובזיקה המורכבת ביניהן. אולי צריך לעשות את ההפך - לפצל במודע את האני - לקרוא לספקן הוא ולמיושב עצמו, ולתת להם חופש דרור. הוא ועצמו יצטרכו ללמוד לחיות אחד עם השני, להחליט מי מופיע כל פעם ומי נשאר ברקע, מי קובע עכשיו ומי בפעם הבאה.

לרגע נדמה לו שהצליח להשתלט על המחשבות ולסדר את הנשימה. הוא מכבה את האור, נשכב, עוצם עיניים ומנסה להירדם. חלומות תמיד באים אליו כשהמחשבה מתרופפת בין עירות לשינה. אבל הפעם - במקום להתחיל חלום חדש, או פשוט להימוג לתוך השינה העמוקה, הוא חוזר לראות בחושך - שוב הכרית, השמיכה, הידיים. רדיוס הנגוהה גדל ומתכווץ והחלל מתמלא ריצודים. אם היה יכול לראות רק את מה שעל הרשתית, ולנטרל את התמונות שצפות ועולות מעומק הזיכרון, אולי היה מצליח ליצור את הפיצול אותו הוא מנסה לייצר - בין גוף למחשבה, בין היומיומי לתודעה החותרת אל מתחת לפני האדמה, בין החזות הסולידית למהות היורדת למחתרת, בין הוא לעצמו.

ברור שיש בעיה רצינית שהאני מנסה להדחיק, בעיה שצריך למצוא לה פתרון אחר על פני ההדחקה שמצליחה ביום ולא בלילה, בעיה שטורדת את השינה, גורמת לעייפות מצטברת, עד שאפילו ביומיום הוא מתחיל להגיב כמתוך הזיה. בתחילה זה עבד, הפיצול הזה, הוא ניזכר, היה נחמד, אפילו משעשע - האפשרות הזו לחיות בשני עולמות, להחליף שם, לגזור ממנו כינויים, להחליף זהויות ורקעים. אבל מסתבר שהשעשוע חלף - המחאה התמימה לא מצליחה לשנות מהלכים פוליטיים אלא הופכת לתכלית, לאירוע שמייצר רק סבל ורעות. זה התחיל בצעקות, דחיפות, גז מדמיע, מעצרים של שעה, בהדרגה הופיעו מראות קשים: מכות, יריות, פצועים שיישארו לנצח חסרי עין או נכים, ועכשיו גם התחלות של איבוד שליטה ביום והזיות בלילה; נראה שהוא מתחיל להתבלבל בין רצון לחובה, בין סבל לתענוג, בין היענות ליוזמה, עוד מעט גם לא יוכל לתפקד בעבודה.

הוא חוזר ומתיישב במיטה. חושך גמור סביבו, אור יום עדיין לא מסתנן דרך חרכי התריסים. בפעמים הראשונות כשהתחיל להתעורר בטרם בוקר - נבהל, חשב שמשהו משתבש אצלו, שצריך לדאוג, שהוא מתחיל להזדקן, שזו תחילת הסוף או דרך שאין ממנה חזרה. אבל לאט לאט התרגל, לא למה שקורה ביום אלא לבלבולים של הלילה. עכשיו הוא לא מפחד מהחושך, הוא לא חושב שצריך לבדוק מה לא בסדר אצלו אם הוא רואה מראות בחושך, אם הוא רואה את המציאות נטולת פרטים, אם הוא מפרש תנועה כקול, אם נדמה לו פתאום שיש מסביבו הילה.