|
איציקל פ. ידוע כסוחר זריז וממולח, מצליח בעסקיו. הוא פילס דרכו בהתמדה ובנחישות. מסמטא אחורית הוא התקדם ועלה למקום מרכזי יותר, קרוב לשוק. ולאחר שנה-שנתיים החליט להרחיב את עסקיו ורכש את המבנה שהיה שייך ליריבו הגדול, שפשט את הרגל. היה זה מבנה בולט ומרווח. רכישה זו ביססה את מקומו בין בעלי-הבתים החשובים בעיר, והוא הפך לאישיות מוכרת, ששערי העירייה והמוסדות החשובים פתוחים לפניו. אפילו שמש העירייה הקפדן, שאינו מרשה לאיש לעבור על-פניו ללא הזמנה מפורשת, מפנה את הדרך בפני איציקל בהכנעה ובדרך ארץ.
כשהחל איציקל בהקמת בניין בן שלוש קומות, כבר לא שאל איש מניין לו האמצעים לפרויקט כזה. חצי בניין כבר עמד על תלו; עמודי בטון הזדקרו ממנו במעין חוצפה ושחצנות, כהתגלמות המאפיינים של בעל המקום. למטה מוטלת הייתה ערמה ענקית של לבנים, שצריך היה להרימם לקומה השלישית. אך איציקל לא הגיע לעמק השווה עם הפועלים, ולכן הוא הסתובב הלוך ושוב בחיפושיו, בהפטירו מדי פעם:
- רק פרנסות קלות תן להם, לבטלנים.
כשהופיעו שלשה אנשים צעירים, חסרי ניסיון, "ירוקים", העמיד איציקל פנים של מי שאינו זקוק להם כלל, ובקרירות ובאירוניה פנה לעברם:
"מה, אתם רוצים לעבוד?"
"אלא מה, לגנוב?" הצטחקו שלושתם.
"אם כך, תראו את "שארית" הלבנים שמונחת כאן. צריך להרים אותם למעלה, ואני מוכן לשלם לכם 60 לירות. לא אכפת לי אם תגמרו את העבודה ביום אחד". את המילים האחרונות הוא ליווה בחיוך ידידותי ביותר.
השלושה הסתכלו על הערמה, התייעצו ביניהם, ושוב שקלו את העניין, ולבסוף נפנו ודרשו סכום כפול.
"אני נותן לכם 80 לירות ולא פרוטה נוספת. אם לא, תהיו לי בריאים..." ואיציקל הסתובב ונפנה ללכת.
"מסכימים".
בחשק, בהתלהבות החלו השלושה לסחוב את הלבנים, בטוחים שלא רומו. הם ממש דילגו על-פני הפיגומים בקלילות ובזריזות; כל אחד מנסה להשיג את רעהו ונושא כ-15 חתיכות.
המבוגר מבין החבורה, איש עגלגל, כפוף גו משהו, שרגליו דקות מכדי לשאת את כובד המשקל, הביע בשביעות רצון את בטחונו שמהיום והלאה לא יתייצב יותר בלשכת העבודה. אפשר להסתדר עם עבודות מזדמנות כאלה, ותוך כדי כך הציע להוסיף קרש לתיבת הסבלות, כדי שניתן יהיה להניח עליו עוד מספר לבנים. השני, בחור בלונדי קצר רואי, הסיר את משקפיו ומחה את הזיעה שכיסתה כל פעם את הזגוגיות וקבע שהעבודה קלה יותר כשאין מפקח-נוגש מעל הראש.
בעל הבית הופיע מדי פעם ובהיווכחו במהירותם ובהתאמצותם של הסבלים פסק:
"בחורים כאלה לא ילכו לאיבוד בשום מקום", ובמחווה של רוחב לב הוסיף: "מים קרים אני מעמיד לרשותכם, ללא הגבלה".
השלישי, הצעיר שבחבורה, החליק קצת, ומחצית מכמות הלבנים שנשא נפל. החברים צעקו לעברו:
"תשים לב! אל תפריע לעבודה!"
מרגע זה ואילך התגלגלה העבודה למעין תחרות. הבחור, מחומם מההערה שהוטחה לעברו, הרחיב את צעדיו וכפה על חבריו קצב רצחני. מכנסיו של העגלגל נשמטו וכרסו נחשפה. קצר הרואי הסיר את כומתתו. הוא טבל בזיעה. הגופייה נצמדה לעורו; קפלי העור בעורפו התמלאו באבק לח. הוא עמל כשד בהרמת המשא. בעיניו האדומות ניצת מעין חיוך נעווה דווקאי.
"הי, אתה, עיוור, תיזהר שלא תיפול פתאום לרחוב", התגרה בו העגלגל.
"תדאג יותר טוב ל"אבטיח" שלך, אתה עוד עלול לאבד אותו", לא נשאר חייב קצר הרואי.
רק הצעיר שבחבורה, התבצר עדיין בשתיקתו, צרוב עלבון מההערה.
למעלה, על הגג השטוח, נערמו ערמות הלבנים, אך הם נדמו כטיפה בים אל מול התל המזדקר מלמטה, שממדיו כלל לא קטנו. על כך הם נמנעו לפי שעה מלדבר, כדי לא להתאכזב בטרם עת.
זמן מה הוקדש לתיקון התיבות. המסגרות התעקמו וחרטו עמוק בזרועות. אצל אחר בלט מסמר ששרט את העור. השעון הצביע על השעה שתיים. ארבע שעות חלפו מאז החלו בעבודה. עישנו סיגריה; לאכול לא היה תיאבון, ושבו לשאת לבנים.
הפעם, הסכימו ביניהם על הסדר חדש: שעה עובדים ועשר דקות נחים. היוזם היה הצעיר בחבורה. כך נהגו אצלם במפעל. השמש, במסלול תנועתה, עוטפת בנשימתה הלוהטת את הר הלבנים, את הפיגומים וממקדת את עינה בסבלים המותשים.
"נו, תסתכלו, תסתכלו, ההר צומח."
שלושתם לטשו מבטים קודרים מעל הגג כעל מחזה מבעית. "העגלגל" הביע את המסקנה המתבקשת:
"מתברר, שאיציקל זה סידר אותנו כהוגן".
"אשמתך", התערב הצעיר. "אתה הלוא היית ראש המדברים בעסק הזה".
הפעם עברה המנהיגות לקצר הרואי: "מהתפלספויות לא יתכווץ ההר וודאי שלא יעוף מעצמו לגג. חברה, רק לא להתייאש. הטו שכם, הטו שכם" – הוא פקד בניגון.
הם התקדמו בנחישות למטרה הקרובה, לעשר דקות המנוחה. בינתיים, מהטיפוס על-גבי הפיגום, החלו כושלות הרגליים. העגלגל נתקף בהתכווצויות בשרירי הרגליים ונאלץ להאט את צעדיו. בהזדמנות זו הסכימו לפרק את הקרשים שקודם הוסיפו.
בעל-הבית, שזמן מה לא נראה בשטח, שם לב לשינוי שחל בקרב הסבלים, והדבר לא מצא חן בעיניו. הוא רטן לעברם:
"חברה, אתם מתמזמזים פה".
טפו, רקק הצעיר והתלהט: "אתה עוד צוחק על חשבוננו, הא?"
"אתה, סמרקטש, תבלום. אתה צריך עוד ללמוד לעבוד", היתל בו איציקל.
הבחור מדד אותו במבטו בעיניו המונגוליות הכהות, הבליג ושאל:
"כל הבורגנים הם כאלה חוכמולוגים כמוך?
כשאיציקל עזב, ניסו שיטה חדשה: שניים יישאו את הלבנים ואחד ימלא את התיבה. העגלגל נותר מאחור, מהסס, נושם בכבדות וכרסו מתנועעת כמפוח. הקיף את ההר. "באמת נעשתה לנו כאן עוולה גדולה", הודה. "חבל שלא לקחנו את העבודה על-פי החתיכה. מי יודע כמה אלפים מונחות כאן."
קצר הרואי הוסיף בהנגנת קול: "אוי אחים, נפלנו בפח. אבל איך יוצאים מזה?"
הצעיר חתך בהחלטיות: "אין ברירה, צריך להזדרז ולקבל את הכסף". אצלו השתחרר עקב הנעל, והוא התיישב לשלוף מסמרים. העגלגל שב להעמיס. עכשיו היה עליו לשאת לבד.
כשהשמש עמדה לשקוע, סיכמו את היום. לאחר עמל של עשר שעות בקושי ניכר שהר הלבנים פחת.
"מה אתה חושב?" – פנו אל העגלגל, בנגבם את הזיעה המעורבת באבק מהפנים.
"נחטוף שיחה עם הבעל-בית".
"זה יעזור ככוסות רוח למת. האיש קשה וקמצן."
נכנסו לחנות והמתינו כחצי שעה עד שאיציקל התפנה מענייניו עם לקוחות. העגלגל פתח ואמר:
"אנחנו עובדים כחמורים יום תמים, אבל הכמות ענקית. כמה אלפים יש בערמה?
"אתם קיבלתם על עצמכם את העבודה על-פי אומדן. מה איכפת לכם מספר הלבנים?" והוסיף בנחרצות: "אצלי מילה זו מילה".
"אל תהיה כל-כך פרינציפיוני. אנחנו, הלוא, חסרי ניסיון", הצדק קצר-הרואי.
"תוסיף כמה לירות", ביקש העגלגל.
"זו גזלה, פשוט גזלה" – הוסיף הצעיר.
עמוק בחנות, ליד שולחן, ישב אדם. איציקל הצביע לעברו:
"הוא יש לו שייכות כלשהי לעניין".
"מדוע הלכתם ללא אישור לשכת העבודה? נו, עכשיו כבר לא כדאי לעשות מזה עניין", הבהיר להם.
למחרת התייצבו מוקדם מאד לעבודה.
"היום ההר יזוז", ניחם העגלגל.
"נוסיף שוב את הקרשים", הציע הצעיר.
"חבל על הזמן", הפטיר קצר-הרואי.
השעות נקפו. כברת שטח התפנתה. מצב-רוחם השתפר. הם נתמלאו מרץ, על-אף שנדרשו למאמץ נוסף. העגלגל העלה על רגליו גרבי גומי, כאלה שנשים בהריון חוברות לרגליהן, ופשט את חולצתו. על גבו היה סימן של כתם אדום מכוער מתיבת המשא. קצר הרואי התגונן באמצעות משקפי שמש, אותם הרכיב מעל משקפי הראייה, ובהציבו את רגליו על הפיגום, נראה ממש כעיוור. שניהם, במושכם עצמם על-גבי הפיגום, כפופים עד החגורה, נראו כנדונים לעבודת פרך. רק הצעיר התהלך בעליצות, ונטפל לרעיו:
"מה האנחות האלה, אחים? אתם הרי מהללים את היוזמה הפרטית. ככה מתעשרים, על גבי הזיעה והדם של אחרים." שני האחרים הרהרו רגע, נענעו ראשם בעגמה.
"חלומות".
למטה עמד בעל-הבית, ידיו תחובות בכיסיו, והשמיע:
"הצוציק הזה בטח סוציאליסט. אם לא מוצא חן בעיניו, שילך. כאלה לא חסרים לנו היום".
הצעיר זרק את התיבה והתריס:
"שלם לפי שעה!"
"עליך להיות גאה על הזכות לשאת לבנים במולדתך", הטיף איציקל מוסר. אך ברצותו להפגין קצת אנושיות, הוסיף מייד:
"הייתי מזמין לכם בירה, אך אני פוחד שהראש לא יסתחרר לכם..."
ביום השלישי התייצב נציג לשכת העבודה במקום, נטפל לעובדים ודרש להפסיק את עבודתם. העגלגל, שגבר כבר התכסה חבורות, נתלה בהזדמנות:
"שישלם לנו עבור הימים, ואנחנו עוזבים מייד".
איציקל הניף את ידו בזלזול לעברם: "קח אותם".
"ומי ישלם לנו?" נזדעק הצעיר.
הנציג מלמל משהו מתחת אפו: שערורייה, עבודה בלתי מאורגנת! עלה במהירות על הג'יפ ונעלם. כל השלושה התאכזבו מרות מהמהלך הלא-מוצלח של ההתערבות, והתיישבו לאכול את ארוחת הבוקר.
במחצית השנייה של היום הרביעי נעלם ה"הר". המקום התרוקן כמעט. כמלחים, שלאחר ימים רבים של טלטלות על לפני הימים, נגלו לעיניהם סוף-סוף פיסת אדמה, כך שמחו החברה. קצר הרואי זינק לעבר העגלגל, חיבק אותו בשתי זרועותיו הדקיקות-ארוכות, הניף אותו באוויר, וקרא בסיפוק:
"סוף-סוף זה מאחורינו".
הצעיר היה מסויג יותר.
"מה השמחה הזו שקפצה עליכם, ולאן אנחנו הולכים מחר?" – שאל שאלה ועננה העיבה והקדירה את רגעי התרוממות הרוח.
קצר-הרואי לא וויתר: "אל תהיו כאלה פסימיסטים, אתם צעירים".
בעל הבית דרש עדיין שינקו את השטח משאריות פסולת הלבנים. הם חילקו ביניהם את שכר העבודה: 5 לירות ליום עבודה של 10 שעות.
"זיעה ודם השקענו כאן", נאנח העגלגל, ובקושי עצר בעד דמעותיו. אז אספו את כותונתיהם הקרועות ועזבו את המקום בצעדים כבדים.
|
