|
החלטת האקדמיה של אוסלו להעניק השנה את פרס נובל לספרות לסופר ז'אן-מרי קלזיו (Jean-Marie Le Clézio) היא מעניינת ויוצאת דופן בעיני. נוסף להערכה הגבוהה לה הוא זוכה כסופר, העובדה שהפעם נבחר סופר שקשה להכניסו למגירה לאומית צרה - עושה לי טוב. אני רואה בו יוצר אזרח העולם. בנוסף הוא זכר תמיד שבילדותו ידע רעב.
לה קלזיו בן ה-68 נולד בעיר ניס בדרום צרפת למשפחה ממוצא ברטוני שהיגרה במאה ה-18 לאי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי. האי נכבש במאה ה-16 בידי הפורטוגזים; עבר לשליטתם של ההולנדים; מידיהם עברה השליטה באי לידי הצרפתים ששינו את שמו ל-Île de France; בשנת 1810 הוא נכבש בידי הבריטים. זו הסיבה שאביו של לה קלזיו היה נתין בריטי. cשנת 1968 השיג האי אץ עצמאותו.
בגיל 8 עבר לה קלזיו עם משפחתו לניגריה בה שימש אביו כרופא בימי מלחמת העולם השנייה. בחודש שבילה בספינה שהשיטה אותו לניגריה החל לה קלזיו את דרכו כסופר בכותבו שני ספרים קטנים, "מסע ארוך" (Un long voyage ) ו"אורָדי שחור" (Oradi noir). בילדותו שלט לה קלזיו בשתי שפותö אנגלית וצרפתית. אחרי שסיים לימודי אנגלית באוניברסיטאות בריסטול ולונדון, עבר לצרפת שם השלים את חוק לימודיו באוניברסיטאות ניס, אכס-אן-פרובנס ופרפיניאן. באוניברסיטת פרפיניאן סיים עבודת דוקטורט בתולדות מקסיקו העתיקה. בין השאר הוא לימד באוניברסיטאות בנגקוק, מקסיקו סיטי, בוסטון, אוסטין ואלבוקרק.
בימים בהם למד הוא לא זנח את מסעותיו בעולם. המסעות ברחבי תבל הפכו למהות חייו. את תקופת השירות הלאומי עשה בתאילנד בשנת 1967 ממנה גורש משום שהוא הוקיע את הזנות הפדופילית. משם נסע למקסיקו, וממנה לפנמה. ארבע שנים הוא חי בקרב שבטים אינדיאנים בפנמה. "ניסיון החיים שרכשתי כאן", הוא התבטא פעם, "שינה את כל חיי, את השקפתי על עולם האמנות, כיצד לחיות עם האחרים, כיצד ללכת, כיצד לאכול, כיצד לישון, כיצד לאהוב, ואפילו כיצד לחוות את חלומותי".
לה קלזיו הוא סופה פורה. עד כה הוא פרסם כארבעים כותרים. שני כותרים, "דג זהב" ו"משחק המזל" ראו אור בעברית. חלק מספריו זיכו אותו בפרסים ספרותיים יוקרתיים. בספריו הוא מתאר בין השאר מצבים של משבר הנובעים מהמבוכה והפחד האינהרנטים לערים הגדולות. לימים בהם חי במקסיקו ובמדינות נוספות במרכז יבשת אמריקה השפעה מכרעת על יצירתו. לעתים הוא התרחק מהערים הגדולות כדי למצוא בקרב האמריאינדיאנים מציאות רוחנית חדשה. ספרו "המדבר" כולל תמונות מרשימות של תרבות אבודה במדבר של צפון אפריקה המנוגדות לתיאורים של אירופה בה מתייחסים למהגרים כבלתי רצויים.
ביצירתו, לה קלזיו מעולם לא התכחש לרעב אותו ידע בילדותו כבן למשפחה שבעקבות המשבר העולמי הגדול ב-1929 ירדה מנכסיה. באחת מיצירותיו האחרונות, "הפזמון החוזר של הרעב" (La Ritournelle de la faim) הוא כתב נרגש:
"אני מכיר את הרעב, הרגשתי אותו. ילד, בתום המלחמה, יחד עם אחרים רצנו על אם הדרך לצד המשאיות האמריקאיות, אני מושיט את ידי כדי לתפוס חפיסות שווינג-גם, שוקולד, חבילות של לחם שהשליכו החיילים לעברנו. [...] הרעב הזה הוא בתוכי. אינני יכול לשכוח אותו. הוא מאיר באור חזק את ילדותי אותה אינני יכול לשכוח. בלעדיו, בלי ספק, לא הייתי שומר בזיכרוני שנים ארוכות אלו בה הייתי חסר כל. להיות מאושר, זה כאשר אין לך מה לזכור. האם הייתי אומלל? אינני יודע. פשוט אני זוכר שיום אחד התעוררתי וסוף סוף הרגשתי תחושות של שובע. הלחם המאוד לבן, המאוד מתוק, המריח טוב מאוד, שמן הדגים הזורם בגרוני, גבישי מלח אלה, כפות אבקת חלב אלו ההופכות לעיסה בעומק פי, על לשוני, אז אני מתחיל לחיות. אני יוצא מהשנים האפורות, אני נבלע לתוך האור. אני חופשי. אני קיים."
באחד ממסעותיו פגש לה קלזיו את ז'מיה, אשה ממוצא מרוקאי, והשניים נישאו. מאז שנות ה-90 לה קלזיו וזמיה מחלקים את חייהם בין אלבוקרק, מקסיקו החדשה, האי מאוריציוס וניס.
י.א.
|
