"ענבי זעם" –

קריאה חוזרת בספרו של ג'ון סטיינבק על ימי המשבר הגדול בארה"ב לפני שמונים שנה

          בהתייחסם למשבר הכלכלי הפוקד את העולם, ממשלות ואמצעי תקשורת דואגים לעדכן את קוראיהם ואת מאזיניהם בעיקר בנושא ההפסדים לכאורה של החברות והבנקים הגדולים, אך הם מתעלמים כמעט לחלוטין ממצוקותיהם של האנשים החיים על יגיע כפיהם. תמונת מצב זו החזירה אותי לספרו של ג'ון סטיינבק (1968-1902), ענבי זעם*, (John Steinbeck, The Grapes of Wrath), שראה אור ב-1939.

בספרו, ג'ון סטיינבק תיאר את סיפורה הטראגי  של משפחת חקלאים בארצות-הברית שנפגעה מהמשבר הכלכלי הגדול בשנת 1929. הספר מגולל את עקירתם של בני המשפחה מאדמתם, את מאמציהם הבלתי נלאים לשרוד ואת מסע נדודיהם במדבר החולות של אוקלהומה לקליפורניה בחיפושיהם אחר פרנסה ופת לחם. לכאורה  היה זה סיפורה של משפחת עקורים אחת בארה"ב, אך במציאות זהו סיפורם של עקורים בימי משבר כלכלי בכל זמן ובכל מקום בעולם.

* ג'ון סטיינבק, ענבי זעם, מאנגלית: תמר עמית, זמורה, ביתן – מוצאים לאור, 1988, 459 עמ'.

באדיבותה של ההוצאה העברית מובאים כאן קטעים קצרים מתוך הספר; הצילום הנלווה לקוח מסרטו של ג'ון פורד המבוסס על יצירתו של ג'ון סטיינבק:

          במחנות-הפליטים בכל רחבי המדינה היו יושבים ומדברים.

          והמתקפות של נציגי החוק, הסתערויותיהם שלהם על מחנות-הפליטים. תסתלקו מפה. בפקודת משרד הבריאות. המחנה הזה הוא מפגע תברואתי.

          לאיפה נלך ?

          זה לא עניינינו. קיבלנו הוראה לסלק אותכם מפה. עוד חצי שעה אנחנו שורפים ת'מחנה.

          קיבלנו הוראה לסלק אותכם מפה. אז תסתלקו כבר ! עוד חצי שעה כל המחנה יבער.

          ולאחר חצי שעה היו בתי הנייר והקרטון עולים באש, והעשן היה עולה השמימה. והאנשים במכוניותיהם יצאו שוב אל הכבישים לחפש להם מחנה-פליטים אחר.

          בקאנזאס ובארקאנזוס, באוקלהומה ובטקסאס ובניו-מקסיקו באו טרקטורים נוספים וגרשו את האריסים מאדמותיהם.

          שלוש מאות אלף פליטים בקליפורניה, ורבים בדרך, ובקליפורניה היו הדרכים עמוסות באנשים בהולים, שהתרוצצו כנמלים: מושכים, דוחפים, מרימים, עובדים. אל כל משא של איש אחד נשלחו חמישה זוגות ידיים. למראה כל קומץ נפערו חמישה פיות.

          בעלי-האדמות, שיכלו לאבד את אדמתם אם תפרוצנה מהומות, בעלי-האדמות שידעו היסטוריה, שהיו מסוגלים לקרוא ספרי היסטוריה, מעיניהם לא נעלמה העובדה החשובה: כל אימת שהרכוש מצטבר בידי מתי-מעט, הוא נלקח מהם בסופו של דבר. והעובדה החברתית: כשרוב רובו של העם סובל מרעב ומקור, האנשים לוקחים בכוח הזרוע את הדרוש להם. וגם העובדה המזעזעת הקטנה שהדהדה בכל ההיסטוריה האנושית: הדיכוי פועל לחיזוק המדוכאים ולליכודם. בעלי-האדמות הגדולים התעלמו משלוש אזהרות היסטוריות אלה. מספר בעלי-האדמות פחת והלך, מספר המנושלים גדל והלך, וכל מאמציהם של בעלי-האדמות הופנו לדיכוי המנושלים. הון עתק בוזבז על כלי-נשק, על גז מדמיע, על אמצעים להגן על רכושם, ומרגלים נשלחו לכבות את זיקי המרד הראשונים בעודם באיבם. הם התעלמו מן התנאים הכלכליים שהשתנו, ומתכנון תוכניות שיתאימו לשינויים. הם שקלו אך ורק צעדים לדיכוי ההתקוממויות, תוך התעלמות מוחלטת מהסיבות להתקוממויות.

          הטרקטורים שגזלו מן האנשים את מקור פרנסתם, מנופי-הפלדה שהעמיסו מטענים, המכונות שייצרו בכוח עצמן בלי עזרת יד אדם, מספרם של כל אלה הלך וגדל. משפחות רבות יותר ויותר יצאו לנדוד בדרכים, ללקט שיירים משולחנות בעלי-החוות הגדולים, ונפשם יצאה לאדמה שלצידי הדרך. בעלי-האדמות הגדולים הקימו ארגוני התגוננות, ונפגשו כדי לדון כיצד להפחיד, להרוג, להרעיל בגז. וכל העת היו שרויים בפחד: שלוש מאות אלף איש – אם יקום להם מנהיג – זה יהיה הסוף. שלוש מאות אלף איש, רעבים ואומללים. אם הם יתארגנו, האדמה תעבור לידיהם, וכל הגז, כל הרובים שבעולם לא יעצרו אותם. בעלי-באדמות הגדולים, שרכושם הפך אותם, בעת ובעונה אחת, לרמים מבני תמותה רגילים ולפחותים מהם הלכו לקראת אובדנם. הם השתמשו בכל אמצעי שבסופו של דבר  עתיד היה להוביל אותם אל מפלתם. כל אמצעי, כל מעשה-אלימות, כל הסתערות על אחד ממחנות-הפליטים, כי נציג-חוק שהתהלך בגאווה במחנה, קירב קמעה את יום המרד והגביר את נחיצותו.

          הגברים במחנות ישבו ושוחחו. אנשים קשי-ים, כחושים מרעב וקשוחים מחמת המלחמה הבלתי-פוסקת ברעב, עיניהם נפוחות ולסתותיהם חשוקות. והאדמה הדשנה השתעה סביב-סביב להם. ) עמ' 240-239)

(...)

הפליטים, שיצאו לדרך לבקש את מזלם, הפכו לנוודים. אותן משפחות שגרו על חלקת אדמה קטנה, שחיו ומתו על ארבעים אקר, שניזונו או רעבו מיבול של ארבעים אקר – עתה היה כל המערב פתוח לפניהן. הפליטים שוטטו וביקשו עבודה. הכבישים המו אדם, והתעלות שבשולי הכבישים מלאו אנשים שחנו שורות-שורות. פליטים חדשים באו בעקבותיהם. והכבישים הראשיים המו נוודים. במרכז הארץ ובדרום מערב שלה שוטטו בני איכרים, אנשים פשוטים, שהתיעוש לא שינה את חייהם, שלא עיבדו את האדמה במכונות ולא הכירו את הכוח ואת הסכנה הטמונים בהפקדת המכונה בידיים פרטיות. הם לא גדלו בתוך הפאראדוקסים של העולם המתועש. חושיהם היו עדיין מחודדים, והם הבחינו בטפשות ובחוסר התוחלת השולטים בעולם מתועש זה.

לפתע פתאום באו מכונות ונישלו אותם, והם זרמו אל הכבישים. הנסיעות שינו אותם. הדרכים, החניות לאורך הדרך, אימת הרעב וחרפתו שינו אותם. הילדים שהתהלכו בלי ארוחת-ערב שינו אותם.  התנועה הבלתי פוסקת שינתה אותם. הם הפכו לנוודים. גם האיבה שינתה אותם, חישלה אותם, איחדה אותם – איבה שהזעיקה את אנשי העיירות הקטנות כאילו עמדו בפני פולשים וארגנה חוליות מצוידות באלות, ופקידים וסוחרים זעירים מזוינים ברובים, אנשי ששמרו על עולם מפני בני עמם.

במערב, ככל שזרם הנוודים הלך וגבר פשטה הבהלה. בעלי-הרכוש חששו לרכושם. (עמ' 283)

(...)

          זרם הנוודים בכבישים הלך וגבר, והרעב ניבט מעיניהם, והמחסור ניבט מעיניהם. לא היו להם עקרונות או כל מערכת שעמדה מאחוריהם. לא היה להם דבר, פרט למספרם הרב ולמחסורם. כשאדם מצא עבודה, קו עשרה איש ונלחמו עליה, נלחמו כדי להוריד את השכר. אם הוא מוכן לעבוד בשלושים סנט, אני מוכן בעשרים וחמשה.

          אם הוא מוכן בעשרים וחמשה סנט, אני מוכן בעשרים.

          לא אני, אני רעב. אני מוכן בחמישה עשר. אני מוכן לעבוד בשביל אוכל. הילדים, היית צריך לראות אותם. הבטן שלהם נפוחה, בולטת החוצה, ואין להם כוח לרוץ. נתנו להם פירות שנשרו מן העץ, והם התנפחו מזה. אני מוכן לעבוד אפילו בשביל חתיכת בשר קטנטונת.

          והכול היה לטובה, שכן המשכורות ירדו, אך המחירים נותרו גבוהים. בעלי-האדמות שמחו ושלחו מודעות-פרסומת נוספות כדי לשכנע אנשים נוספים לבוא. והמשכורות ירדו, והמחירים נשארו גבוהים. לא הרחק היום ושוב יהיו לנו אריסים.

          עתה המציאו בעלי-האדמות והחברות שיטה חדשה. בעל-אדמה היה קונה בית-חרושת לשימורים. וכשהיו האפרסקים והאגסים מבשילים, הוריד את מחיר הפרי למחר הפסד. בעל בית-החרושת לשימורים שילם לעצמו מחיר נמוך בעבור הפרי, ואילו את הפרי המשומר מכר במחיר גבוה, וגרף רווחים ניכרים. והחקלאים הקטנים, שלא היה להם בית חרושת לשימורים, איבדו את חוותיהם, והן נפלו לידי בעלי-האדמות הגדולים, לידי הבנקים והחברות, שבתי החרושת היו שלהם. במרוצת הזמן הלך ופחת מספר החוות. החקלאים הקטנים עקרו העירה לזמן מה וקיפחו את האשראי שהיה להם, את ידידיהם ואת קרובי-משפחתם, ולבסוף יצאו גם הם לנוע בדרכים. הדרכים המו בני-אדם ששיחרו לעבודה, שהיו מוכנים לרצוח למען מקום עבודה.

          החברות והבנקים, מבלי דעת, סללו במו ידיהן את הדרך לכליונן. השדות הניבו פרי, ואנשים רעבים נעו בדרכים. האסמים מלאו בר, וילדי העניים חלו ברככת, ופצעי פלגרה הופיעו על גופם מתת-תזונה. החברות הגדולות לא ידעו כי הקו המפריד בין רעב לזעם הוא קו דק. הכסף, שיכול היה להיות מושקע במשכורות, הושקע בגז מדמיע, ברובים, במרגלים ובמלשינים, בפרסום רשימות שחורות, בפעולות שיטור, בדרכים התרוצצו הנוודים כנמלים בחיפוש אחר עבודה ומזון. והזעם החל להירקם בחשאי. (עמ' -285-284)