ספר חדש –

נשמתם של השחורים

מאת ו. א. בּ. די בויז* (1963-1868)

הו ילד שחור של אַטְלַנטָה!

רק מחצית הדברים נאמרו,

שלשלאות העבר והאדון

גם יחד נשברו;

קללת הגזעים האחת

בקולר אותם כרכה

הם עולים, כולם עולים,

שחורים ולבנים כאחד.

          גרינליף ויטייֶר**

          הידיעה בדבר הוצאתו לאור בעברית של הספר: נשמתם של השחורים הזכירה לי מדען, סופר ולוחם זכויות אדם אפרו-אמריקאי מימי נעורי ששמו, כך זכרתי בביטחון, היה  די-בואה (Du Bois). להפתעתי, בידיעה צוין כי שמו של המחבר הוא: דו בויז. ברגע הראשון חשבתי בליבי שאולי מדובר בסופר אחר, אך במהרה, על פי תיאור פעלו ויצירתו, התחוור לי שמדובר באותה אישיות. סירוס השם קומם אותי. כמו רבים סברתי שמקור שמו הוא צרפתי ולכן הגיית שמו היא די-בואה. כשהערתי על כך להוצאה, התעקשו מנהליה לטעון שהטעות  בידי ושהצדק הוא דווקא עימם.

אחרי בדיקה שארכה שעות מצאתי באינטרנט שהאיש אותו הכרנו בשם "די- בואה" ביקש בעצמו להיקרא "דו בויז" מתוך התחשבות במוצא של חלק ממשפחתו. אמו, Mary Silvina Burghardt, מוצאה היה ממשפחת שחורים שאנשיה נשבו באפריקה המזרחית. ואילו אביו, Alfred Du Bois, היה ממוצא מעורב צרפתי-הולנדי (הוּגֶנוֹטִי), ובשל כך, כנראה, הוא בחר דווקא בהגייה הולנדית של שמו. באינטרנט אף מצאתי אתר שכלל בו קטע בכתב (וכן באודיו) בו הציג את אופן הגיית השם והנהו לפניכם:

Du Bois' name is sometimes misspelled "DuBois," "du Bois," or "duBois"; the correct spelling separates the two syllables and capitalizes each. Although the name is of French origin, Du Bois himself pronounced it [duːˈbɔɪz] instead of the French [dybwa].

נשוב לספר. נשמתם של השחורים ראה אור לפני יותר ממאה שנים. עד היום, בעיני חוקרים ומעריצים הוא נחשב, ובצדק, לספר שמייצג בצורה הנאמנה ביותר את הגותו של דו בויז שניחן בין השאר, לטעמי, בנשמה יתרה. אני ממליץ מאוד לקרוא את הספר. לכבוד הוצאתו לאור, מובאת כאן כתבה שראתה אור בעקבות מותו של המחבר ב"קול העם" (13.9.1963) תחת הכותרת, "די בואה והרומן ההיסטורי":

עם מותו של המדען הכושי הישיש בעל השם העולמי, ויליאם בורגהארט די-בואה, הלכה לעולמה אישיות רבת-פעלים ורבת-פנים; סופר, משורר, היסטוריון, חוקר, הוגה-דעות, מורה; ובכל אלה, תמיד – הומניסט אן אמיץ, זקוף-קומה.

די-בואה נולד בשנת 1868 במאסאצ'וסט שבארה"ב. חלוץ היה בשטחי מדע חשובים רבים, כולל היסטוריה, אנתרופולוגיה וסוציולוגיה. נוסף לעבודתו המדעית ובמקביל לה היה גם מחברם של למעלה מעשרה ספרים, ביניהם יצירות שהינן נכסי צאן ברזל של הספרות האמריקאית, כמו "נשמות השחורים", "הבנייה השחורה", "העולם ואפריקה" ואחרים, כולל קבצי שירה ומאמרים. הוא היה מראשוני המייסדים של הקונגרס הפאן-אפריקאי, של תנועת ניאגרה והאיגוד הארצי לקידום הצבעוניים, אשר את כתב-העת שלו "המשבר" הוציא-לאור מ-1910 עד 1933. בשנת חייו האחרונה הוזמן המדען הדגול ע"י ממשלת גאנה לנהל את עריכת "האנציקלופדיה האפריקאית". הוא נענה להזמנה ונסע לשם בלוויית אשתו – והוא אז בן 93.

סמוך למותו, משנתחדשו הרדיפות על המפלגה הקומוניסטית בארה"ב, הביע את מחאתו הפומבית על כך, ואת הוקרתו למפלגה הקומוניסטית ביטא במכתב הפומבי שהפנה אליה ובו הבקשה – לקבלו אל שורותיה. הפנייה עוררה הדים בארה"ב ובעולם כולו. פעילותו הספרותית הענפה לא פסקה עד יומו האחרון. כשנה לפני מותו יצא-לאור בארה"ב ספרו "עולם הצבעים", השלישי בטרילוגיה "הלהבה השחורה". הטרילוגיה מגוללת – בדפוסים של רומן – את סיפורו של העם הכושי בארה"ב, את יחסי הכושים והלבנים שם החל ב-1870 ועד אמצע שנות החמישים של המאה שלנו.

מה בין רומן לבין היסטוריה

בסיום הספר הראשון של הטרילוגיה מסביר המחבר-ההיסטוריון מדוע בחר להעלות את הדברים בצורה של רומן במקום לכתוב היסטוריה צרופה של התקופה.

"אילו היו לי זמן וכסף הייתי ממשיך את המחקר ההיסטורי הצרוף הזה, אך הזדמנות כזו לא נתגלגלה לידי והזמן דוחק. וכיוון שברצוני להציל מתוך ניסיוני הארוך משהו שהסקתי ולמדתי, לכן מנסה אני, בשיטת הרומן ההיסטורי, להשלים את מחזור ההיסטוריה אשר במשך מחצית המאה נתונים היו לו כל מחשבותי, מחקרי ופעולתי".

סיבה נוספת שדי-בואה העדיף את צורת הרומן ההיסטורי, מקורה בעובדה, שהמחקר ההיסטורי – ויהי מעולה ככל שיהיה ומושפע בדוקומנטציה המשכנעת ביותר – אין באפשרותו לשקף כיצד חשו וחשבו באמת האנשים בתקופת התרחשותם של המאורעות המוצגים באובייקטיביות כזו, ועם זה – רגשות אלה, מחשבות אלה, הינם חלק הגיוני מן האמת של התקופה.

"... פשוט – מה חשבו האנשים, המלים הממשיות בהם השתמשו, הרגשות והמוטיבים שדרבנו אותם – את אלה אינני יודע ומרביתם לא אדע לעולם. עובדות אלה נעלמו לעולמים, אך האמן היוצר יש באפשרותו לשער משהו מאמת בלתי-ידועה זו. אם בר-מזל הוא או בר-כשרון, עשוי הוא לכתוב סיפור אשר יציג תמונה הוגנת של אמת התקופה המסוימת, או קבוצת עובדות אודות ההיסטוריה האנושית".

בסוקרו את הטרילוגיה מציין המבקר האמריקאי הנודע ס. פינקלשטיין, כי בניגוד ל"פסיכולוגיזם" הנפוץ כל-כך ברומן של ימינו עש להשכיח פעמים, מן הסופרים כי יצירי דמיונם אנשים חיים המה. בני חברת-אדם ממשית, שם די-בואה את הדגש על האספקט הסוציאלי של החיים האנושיים, הטרילוגיה שלו חושפת חומר היסטורי שהוא בלתי-ידוע כמעט לא רק לתלמידי בתי-הספר בארה"ב אלא גם למדענים רבים-רבים. ספרו זה מוכיח כי, העובדה שההיסטוריה של העם הכושי בארה"ב הועלמה ממנו במשך 100 שנה פוגעת במידה שווה בעם האמריקאי כולו, שכן, תולדות העם הכושי באמריקה, המהווה 10 אחוז מאוכלוסיית ארה"ב שזורים ואחוזים עד בלתי-הנתק בתולדות העם האמריקאי.

ברומנים ההיסטוריים שלו די-בואה לא זו בלבד שהוא מעלה את הכוחות האמיתיים – כלכליים, פוליטיים וסוציאליים המעצבים את החיים בהם פועלים גיבוריו – הוא מצליח לתאר דבר הרבה יותר קשה ומסובך – כיצד מתגבשות בקרב האנשים הכרת והערכת כוחות אלה.

במאבק בלתי פוסק

אותה תקופה בחיי העם הכושי, שנמשכה מחיסול העבדות עד לשנות ה-50 של המאה הנוכחית מוערכת ע"י ליבראלים למיניהם כתקופת "ההישגים הגדולים". אילו הישגים הושגו ? שני-שלישי התקופה הזו היוו רמיסה פראית של העם הכושי כדי לגזול את מרבית המשמעות והתוכן מההישג האמיתי של חיסול העבדות. בשנות השלושים הושגו כמה הישגים במאבק הגזענות, שנסוגה לעמדות  של חולשה. אולם, לאחר-מכן, נגזלו הישגים אלה מתנועת הפועלים בדרום. ברור שבתקופה הזו, כתוצאה  מעלייה כללית ברמת הייצור והעושר הממלכתי וכן כתוצאה ממאבק בלתי-פוסק, יכלו כמה שכבות של העם הכושי לרכוש להן חינוך, מקצוע ומשרות שנאסרו עליהן קודם, כמו אמנים, וסופרים ואפשרה למיעוט מצומצם הכנסה גבוהה יותר. אולם רוב מנינו ובניינו של העם הכושי עדיין מופלה לרעה בכל שטחי החיים.

ואף-על-פי-כן הביאו המאבקים הרצופים ובלתי-פוסקים להישגים של ממש. הישגים אלה באו לידי ביטוי בתחום גיבושה ועיצובה של ההכרה – הכרת הכוחות הממשיים הפועלים בעולם ותנאי השחרור הממשיים.

אחת ההצלחות הגדולות ביותר של הטרילוגיה של די-ביאה היא בכך, שהסופר השכיל לצייר את דמותו של העם העובד ככוח המשפיע על מהלך ההיסטוריה – מציין ס. פינקלשטיין.

טענות רבות נשמעות, בדרך כלל, נגד יוצרים מארכסיסטים על כך שהם עושים אידיאליזציה של המעמד העובד, או של עמים הקולוניאליים. שעה שדי-בואה מתאר את דרך חייו של המעמד העובד, אין הוא מתאר אותם כבעלי מבנה גוף או מבנה מוח שונה משל מעמד אחר, אלא נותן להבין כיצד תנאי חייהם והתנאים הבלעדיים בהם יכולים הם להתגונן ביעילות מתחילים להצמיח דרך הכרחית של שיתוף-פעולה הדדי ומוסר חברתי. עם זאת אין הוא נמנע מלהעלות את צרות האופק, האמונות-הטפלות והגזענות שבעם העובד ולהוקיע את האופורטוניזם שלוקים בו פועלים לבני-עור, מנהיגי-עובדים וגם כושים.

אך מדרך חייהם, כפי שתוארה ע"י די-בואה יוכלו באמת להגן על עצמם היא – לדאוג לטובת הכלל.

-------------

* ויליאם אדוארד בּורגהרד דו בויז', נשמתם של השחורים (The Souls of Black Folk)  מאנגלית (ארה"ב): רעיה ג'קסון, בהוצאת נהר ספרים, בנימינה, 2009.

* * הווארד באטלנטה (Howard at Atlanta), שיר מאת גרינליף ויטייר (Greenleaf Whittier, 1807-1892), קוויקר ולוחם נגד העבדות. קטע השיר משמש מוטו של הפרק החמישי של הספר, נשמתם של השחורים.