לזכרם של

חיה קדמון (1960-1919)

ורוברט פרקש  (1960-1925)

השנה ימלאו 90 שנה להולדתה של המשוררת הקומוניסטית חיה קדמון. הערצנו אותה. היא הרטיטה את ליבות קהל מאזיניה כשניצבה על הבמה באסיפות של המפלגה הקומוניסטית ובעצרות של תנועת השלום וקראה שירים משלה ומשל משוררים מהפכניים בעולם. חיה קדמון  הסתלקה מאיתנו בגיל מאוד צעיר, כשמלאו לה רק 41.  בזמנו, רבים מידידיה ומוקיריה ידענו שהסתלקותה ללא עת שברה את ליבו של חברה לחיים רוברט פרקש. הוא ביטא את כאבו הצורב בשיר, "לחיה – טרפי שושן", שהתפרסם בזמנו ב"קול העם" ומאוחר יותר בקובץ שיריה. רוברט לא האריך ימים אחריה. בנם הפעוט, יובל, אומץ כבן וכאח על-ידי ליליה ודני, סיני וקובי פתר.

חיה קדמון לבית קאופמן נולדה בדרום רוסיה ב-25 בספטמבר 1919 לאם רופאת ילדים ולאב מורה לעברית.

לארץ היא הגיעה עם הוריה בגיל 6. כשסיימה את לימודיה בגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב הצטרפה לקיבוץ א"י-ג', העתיד להיקרא חצור בדרום הארץ. שנים היתה חברת ההנהגה הראשית של "השומר הצעיר". היא למדה ספרות עברית ואנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים והשתלמה לאחר מכן בבריטניה. עם שובה לארץ עסקה בהוראת ספרות עברית ואנגלית. היא פרסמה שירי ילדים ושירים ליריים   ב"על-המשמר" ותרגומים בספרות יפה בהוצאת "ספרית הפועלים" ובהוצאת "מדע וחיים". בעקבות הצטרפותה למפלגה הקומוניסטית בשנת 1954 היא פרסמה ב"קול העם" שירים, חלקם פוליטיים, ומאמרי ביקורת על נושאי ספרות.

רוברט פרקש נולד ב-23 בפברואר 1925 בלוס אנג'לס בארצות-הברית. בוגר אוניברסיטת קליפורניה. שירת בחיל האוויר האמריקאי. לאחר מלחמת העולם השנייה הצטרף למפלגה הקומוניסטית בארה"ב, וכשהגיע לישראל הצטרף לסניף המפלגה הקומוניסטית בירושלים. הוא עבד כביולוג בבית החולים "הדסה" ובאוניברסיטה העברית בירושלים.

בהמשך מובאים שני שירים מאת חיה קדמון ושיר אחד  מאת רוברט פרקש. שיר נוסף באנגלית של רוברט פרקש מתפרסם במדור השפות; בשני השירים הוא  ביטא את אהבתו ואת געגועיו לחיה קדמון.   

משירי נצרת  / בלדה  / חיה קדמון

-                     מדוע, הוֹ, אמא, גדודים על גדודים

עולים ומכתרים את נצרת ?

-                     הן חג הוא מחר, הרדם מחמדי,

הרשות על חגנו נוצרת.

-   אך למה באים הם סמורים וכבדים

אט-אט כגנב במחתרת ?

-   כבדו הקסדות על ראשם מחמדי, -

על כן נכנסים המה חרש.

-   ראי-נא, הוֹ אמא, הנה הם יורדים,

הנה הם קרבים אל הבית.

-   בִּקוּר ידידותי הוא, ודאי, מחמדי,

אגיש להם פִּתָּה וזית.

-                     אך למה פורצים כך אנשי המדים,

ולמה את אבא אוסרים הם ?

-                     הנם מתיראים מדברו, מחמדי,

מפני המחר מתיראים הם.

-                     אך, אמא, על זרוע שוטר יהודי

ראיתי סְפָרוֹת שננעצו.

-                     אותו גררו כך, עם ליל, מחמדי,

אל סֹהַר-המָוֶת הנָצִים.

-                     אך, אמא, האין לשוטרים ילדים ?

ראי, עיניהם מאכלת !

-                     תמיד לטושים להשחית, מחמדי,

גודרי עַם זוּלָת בתוך כלא.

-                     אך, אמא, את מי הם ברחוב שם צדים ?

ראי כל הרחוב כמלכדת.

-                     החֹפש הוא זה הנצוֹד, מחמדי,

החֹפש נרצע אל הכֹּתֶל.

-                     לאן את הולכת, הוֹ אמא, עמדי !

אלות שם אורבות מכל עבר !

-                     לשאת במקומו של אביך, ילדי,

בשורת התקוה הלוהבת.

-                     הוֹ, אמא, איכה אשאר לבדי

בבית בלא לחם וסעד ?

-                     אינך לבדך, אל כל סַף, מחמדי

    רעוּת מבקיעה ופוסעת.

-                     מנין, הוֹ אם, כֹּה  הרבה ידידים?

פרצה הסמטא עד לשער.

-                     מלאה כל הארץ אותם, מחמדי,

כנחל יגאה בעת סער.

-                     הוֹ, אמא, ראי כמו נִצתו לפידים,

ואין עוד אלות, ואין חֹשך !

-                     צועד עם גדול, ערבים ויהודים,

אל אֹשר, ילדי, אל האֹשר !

          1.5.1958  (נכתב בעקבות התפרעות המשטרה בהפגנת ה-1 במאי בנצרת).

שיר על עצב ועל שמחה  / חיה קדמון

העצב – כל תגיו כמו חצובים מסלע,

גלוּפים למסכה מְחֹרָצָה עד תֹּם;

כל דור בְּתַו תחריט עתיק אֶת המפסלת

היה נועץ ומעמיק את תוגתו.

נדמה כי גם סוּמָא גושש ביד כּוֹשלת

יכיר בהרף קט כל סיב-חריץ קטֹן,

וכנואש לעד מצּוּד אורה נגזלת

ידבק אל תג יגון מֻכָּר בתשוקתו.

והשמחה – עולל אשר מרחם אם

הגיח זה עתה קורן בִּמְלֹא הצלם,

אך יד סומים תחוש בו רק חלקת העור

ותרתע, כְּלֹא  יודעת קרוא, אל תלם

הכתב המת והמֻּכָּר, אך היא תֵעוֹר,

תרום, זו השמחה, תפסע בלעדיהם.

                      *

שנים אצבעותי תרגלתי עלי עצב,

הכרתי כל תגיו בחוש, באפלה ;

כאיזה אות חיים רב-חסד ומֻפלא

נדמה לי אז כל חֹד מפסלת בי ננעצת.

כמו גוש בשר דמום חשש – ולוּ אל פצע,

שחרתי פני מכאוב, כרעתי בתפילה :

"רק לא השחוק המת, רק לא שריון: מה בצע ?

רצ לא ללחי גוסס סומקת אִפּוּר תפלה !"

כמו חֹלי שקדח, עבר, אך לא נמחה

נקרש העצב בי לכעין חותם צלקת ;

והוא כעורק חי, פּוֹעם, חסר-מנוחה

עם כל מדוה אנוש נִצָּת אלי צלקת,

תופח בִּרְהָטִּים, כגעש זעם חם

המקמר כל שריר לחטֹף את השמחה.

לְחַיָה – טַרְפֵּי שוֹשָן   /  רוברט פרקש

לפני

נצח-זמן-לפני,

ביום סְתָּו ממליך זהבו,

העפלתי מקרב עבר דווי

ועליתי מכל מרתפי הכאב

לחדר גדול וזקוף עד שמש –

חדר,

בו אגם האור הצהוב

שברר וריסס גבישי-בֹּהַר על פני

רצפה כְּהוּיָה כיין,

וקורות התקרה, כתלים ואויר

פעמו לפי קצב הלמות לבה

של אשה מאֻפללת-שער,

הכותבת שירים

ליד שולחן-עץ חוּם.

ברק שחור זגזג הבהובים,

ברק שחור שרט חלונות

החדר ההוא הקסום, ואטם

את פנימו מכל זיק ואִוְשָה מבחוץ.

פרוזדור מימיו המפכים של הזמן

כאילו נלכד ברשתות-בדֹלח

ושם לאטו, משתהה בצליל

מְהֻרְהָר וצלוּל, חודר-לב ואפל-שזיפני

של כִּנוֹר מכבה אחרוני תֶוָיו.

על רצפה עמומה התלבנה השמש

באור תבערות של עצמה

המס והתך ויצוק יַּחְדָו,

עד אין-קץ-העתים,

יערות עצי-עוג – ענקים נואקים –

של קליפורניה שלי

עם שלבי מדרונות רפודי-שריגי-הגפן

של ירושלים שלה.

הוֹ, אותה שמש חמה, שמש נוזלית

אשר הִרְוְתָה כל תאי הגוף בגמילות בשלה,

בשביעות הספוק, בתשוקה שוב לחיות ולשעֹט

באוקטובר, -

שמש זו

נסכה מנסך רענן של חִיוּת אדירה –

נסך אויר-פסגות נדיר ורחוק –

ובזעק נוקב וקטוע

נבלעה בנבכי נשמתי

עוד בטרם

הֻבְזַק למֹח איך ומדוע.

היה יום חדש ושונה

מכל הימים שידעתי –

יום חודרני, יום-יער-ארנים

עם שיחי שושני-בר,

ומאז, כל הימים,

ומאז, כל שעות הימים,

היו טרפי-שושן עֲמֻקֵּי-ארגמן,

טרפי השושן היו מחיים תבל ומלואה

עד כי, לפתע,

שניות-מספר-לפני,

שניות-בדיה-לפני,

שניות זיפניות לפני, -

הוֹ, לעולם לא אאמין לכל שניות-לפני,

מה שתאמרנה הן, איננו כן,

ולא יוכל אף פעם להיות כן,

ולעולם לא יהיה כן !

שניות השקר הנחוש,

המכחישות כי עוד, עדין ותמיד,

לעת-חצות ולעת לידת השחר,

בכל מבט שלוח אל הים,

בתוך משקעי זרועי –

היא שם, עִמִּי.

שניות שקרי-שקרים !

עדין ותמיד,

בשטף הצגה,

בסער הפסקה, ואחר-כך –

קולה עֲדַיִן חי, והוא יגיד

היכן עוברים צללים ונחה המציאות.

שניות שכורות-שקרים !

עדין ותמיד

ביום אחד-במאי,

באלנבי, בתוך המון נפעם,

היא תעבור, קרוא ססמות-היום – ימי,

ושרה בקול רם משירי-עם.

כן, השניות האלו – שֶקֶר מְשֻקָּר !

עדין על במה,

באין להרחיקה ממנה לעולם,

בלתי נתנת לסלוק, בכֹח רצונה של התקופה

נצבת היא ומצביעה –

זרועה פשוטה לפני ומלעבר

תובעת וקוראה

לי ולכל :

"שלום !

          שלום !

                   שלום !

טרפי-שושן

            לכל !.."

1960