|
|
אוֹגוּסט סטרינדברג:
"טובת הרוב היא התגשמות הנשגב"
מעתה ואילך נשאף
להמתיק את השעות האחרונות שלנו ;
מאחר ואיננו יכולים לסמוך על נסים,
עלינו לפעול
ולנתץ כל דבר שניתן לנתץ אותו
כדי שלפחות נעשה את המסע האחרון
לא כעבדים, אלא כבני חורין ;
מאחר ואנחנו חיים בעולם הזה,
בואו ונעשה משהו למענו ;
מי שאינו חי רק למען הכיבודים
יגשים את העיקרון הבא :
טובת הרוב היא התגשמות הנשגב.
אמרתי, ובזה אני מציל את נשמתי !
מעין צוואה / אוגוסט סטרינדברג
[בעולמנו] קיימים זאבים, וקיימים כבשים. בעיני העולם, זה אינו כבוד גדול להיות כבש. אף-על-פי-כן אני מעדיף להיות כבש מאשר להיות זאב, (אוגוסט סטרינדברג, מתוך "מחול המוות").
בימי המשבר הכלכלי, הסוער והמטלטל בו אנחנו שקועים - משבר שאינו חס על אף חברה ועל שום מדינה, משבר שהולך ומחריף, משבר שאנחנו רחוקים מלנחש לאלו תהומות הוא ידרדר אותנו, משבר שאיננו יודעים איך ומתי נשתחרר ממלתעותיו – יצא לאור בעברית ספרו הזעיר המידות של הסופר, המחזאי והמסאי השוודי אוגוסט סטרינדברג, "מדריכון למעמד התחתון"* הבא בחשבון נוקב עם המעמד העליון, העשיר והנצלן. המתרגם מצרפתית לעברית, ראובן מירן, שהוא גם המוציא לאור, אינו מסתיר שעיתוי הפרסום איננו מקרי. מן הסתם הוא ביקש להתמודד עם נושא אקטואלי בוער בעזרתו של סטרינדברג, סופר גאון, אנרכיסט, מיוסר ושנוי במחלוקת, שיצאו לו המוניטין כמטפל בעניינים כואבים באמצעות מכּוֹת (חשמל) ספרותיות.
הציטטה מתוך הספר אשר מובאת בגב עטיפת הספר משקפת את תוכנו: "כאשר העשיר אינו גונב, לא מדובר במידה טובה. העושר שלו נובע מגניבות העבר שנעשו חוקיות, ואין לו עוד צורך לגנוב. לא להזדקק לגניבות, הרי זו המידה הטובה. העני שגונב מתוך צורך אינו אלא ממלא את חובת ההישרדות הבסיסית והולך בעקבות אינסטינקט השימור העצמי. העשיר, שגונב כדי להשביע את צימאונו לתענוגות, פושע בלי להיענש על כך הוא כהוא זה. יתרה מכך, הוא אפילו זוכר לשכר ולגמוּל. וסוחר שהתעשר מניצול אומללותם ועליבות חייהם של האחרים זוכר לעיטור כבוד על 'השירות שעשה למען הכלל'".
בהציגו את עצמו סטרינדברג (1912-1849) כתב, "כל מה שחוויתי בחיי, עשה עלי רושם כביר, הייתי היפר-רגיש הן לסִבלותי והן לסִבלותיהם של אחרים. בכיתי בגלל כל דבר, לעתים הייתי בוכה 'בגלל לא כלום' או בגלל הכאב שגרם לי קיומי בעולם הזה". על ילדות - אותה הוא תיאר ברומאן האוטוביוגרפי שלו, "בנה של המשררת" ׁ(1886) הטביעו את חותמם אהבתו שלא באה על סיפוקה לאמו ועוינותו רבת העוצמה לאביו. בנעוריו, מות אמו, מחד, ורודנותה המתחסדת של אמו החרגת, מאידך, גרמו לו לחוש עזוב ונטוש, ואף זר בתוך משפחתו. בגיל עשרים גילה סטרינדברג את ייעודו. אחרי שסיים את הפרק הקצר של חייו כלחשן בתיאטרון, הוא פנה לכתיבה ולתיאטרון, היה לדרמטורג. שני מחזותיו הראשונים, "הרמיאון" ו"ברומא", זכו לתהודה נלהבת.
במקביל, ניסה סטרינדברג את כוחו בציור. האירועים ההרואיים והטרגיים כאחת של הקומונה הפריסאית (1871) השפיעו עליו ותרמו לעיצוב השקפתו הסוציאליסטית והאנרכיסטית. בביקורו בפאריס ב-1876 הוא נחשף לזרמי מחשבה חדשים, ביניהם לפמיניזם. ואולם, עם הזמן, במקביל לאכזבותיו המטרימוניאליות (הוא היה נשוי 3 פעמים), התחולל אצלו מהפך: מפמיניסט הפך לשונא נשים. המהפך הזה - שבא לידי ביטוי בחייו הפרטיים, בעימותים הקשים שלו עם נשים עימן התרועע וגם בכתביו - עומד בסתירה להשקפת עולמו ההומניסטית. עד היום, הבוז והשנאה שרחש סטרינדברג לנשים, מפריעים מאוד לרבים ממעריציו.
במהלך השנים סטרינדברג כתב שורה של מחזות נטורליסטיים. למרבה האירוניה, בעיר האורות בה מחזותיו מזכים אותו בהצלחה מסחררת, מתערערת שפיותו. סטרינדברג - יוצר אידיאליסט, סוער ומלא סתירות - הותיר אחריו קורפוס ספרותי ודרמטי רב היקף :58 מחזות, והוא הטביע את חותמו על הסימבוליזם השוודי, על האקספרסיוניזם הגרמני ועל התיאטרון המודרני בכלל. הוא מת בשטוקהולם בה נולד, בה חי את אהבותיו הסוערות ואת שנאותיו חסרות המעצורים.
|
