אלטייב צאלח - (2009-1929)

הסופר מסודאן שחי בין שני עולמות

הסופר הסודאני אלטייב צאלח, מגדולי היוצרים בשפה הערבית מת לאחרונה (18.2.2009). את מרבית חייו הבוגרים  חי  הסופר כגולה, בלונדון, בפאריס ובקטר. שנים עבד בתחנת השידור בי.בי.סי. בלונדון ובהמשך שימש כנציג יונסק"ו במדינות המפרץ.*

ספריו תורגמו ביותר משלושים שפות. בזכות הרומן שלו, "עונת הנדידה אל הצפון" (מאוסם אלהג'רה אלא אלשמאל), שראה אור בשנת 1966, הכירו אותו מיליוני קוראים ברחבי תבל. הספר צונזר במולדתו על ידי החוגים האסלאמיים בשלטון בטענה שכמה מתיאורי המין בספרו אינם מספיק מטפוריים. על הצעד השרירותי הזה הגיב אלטייב צאלח, "כמוהו כנעילה כפולה של  האורווה אחרי שהסוס כבר נמלט ממנה". מנגד, בשנת 2001 האקדמיה לספרות הערבית בדמשק הכריזה על הספר הזה כעל "הרומן הערבי הטוב ביותר במאה ה-20". ושנה לאחר מכן, מאה   סופרים מ-54 מדינות קבעו שספרו זה של אלטייב צאלח נמנה על מאה הספרים הטובים ביותר בתבל.

הסופר אלטייב צאלח נודע כלוחם למען זכויות האדם. בעקבות מותו כתב אחד ממעריציו הרבים בערבית, "אלטייב צאלח הלך מאיתנו אחרי שחי בין שני קברים, מולדת שסועה בשל המלחמות והמאבקים שלה, ונֵכָר שאימץ אותו הרחק מהמלחמות. ואולם הוא לא ניסה 'להתרגל' לנֵכָר ולהפכו למולדת חדשה. הוא זכר מאין הוא בא. היטיב לבטא מצב זה איש הרוח מוחמד אלמאע'וט המנוח [2006-1934] שאמר, 'בארצי חדשות המעוררות גאווה וחדשות אחרות המגבירות את לחץ [הדם]'". 

עלית הספר "עונת הנדידה אל הצפון" משלבת אלמנטים מהביוגרפיה של הסופר בדמותו של גיבור הספר מֻוצטפא סעיד. צעירים אפריקנים המהגרים לצפון, לאירופה, נוטלים על  עצמם, ברוב המקרים, סיכונים גדולים. הלם התרבויות הוא אדיר ומטלטל. ברומן, סעיד מקונן על מצבה העגום של מולדתו תחת השלטון  הקולוניאלי וגם לאחר שהשתחרר ממנו. הוא קובל כנגד  הכובש הקולוניאלי שנמנע מלספק לבני ארצו את הידע הדרוש. הספר מציג את דילמת הבחירה החופשית: מיהו המחליט ומהי הכרעתו. מהלך העלילה אינו סדור והוא נפסק אי-שם באמצע, כביכול מות הדמות המרכזית מבשרת את סוף הרומן. ואולם  בשלב בו טרם נאמרה המלה האחרונה, עדיין מותה של הדמות המרכזית נותרה מסתורית. האירועים מתגלגלים כדי להוביל לסיום בלתי צפוי המחזיק במתח את הקורא עד הסוף.

          למספר ולגיבורו דברים משותפים רבים. שניהם סודאנים, שניהם עשו את לימודיהם בבריטניה ושניהם הכירו על בּוּריָם משוררים בריטיים. האם בשל כך - נוצר קשר הדוק בין השניים? האם בשל כך - האחד מצווה שהשני ישמש אפוטרופוס לילדיו במקרה וימות? כבר בעמודים הראשונים של הספר אלטייב צאלח מעורר את סקרנותו של הקורא בשל נוכחותו של אדם זר בקרב בני משפחתו שבאו לקדם את פניו עם שובו למולדתו אחרי שהות של שבע שנים בבריטניה בה המשיך בלימודי הדוקטוראט שלו.

בשיחה אינטימית עם המספר מוצטפא סעיד מתאר את עצמו כך: "כאשר הייתי בן 15, חשבו שאני בן עשרים. זכיתי להצלחה רבה בבית הספר. המוח שלי היה מצויד בחָמְרָנוּת קיצונית ובליבי שלטו רגשות קרים וקשים כסלע". אחרים יאמרו עליו ש"הוא היה בודד ומתנשא, שבילה את זמנו הפנוי לבדו, בין בקריאה ובין בצעידה למרחקים ארוכים. הוא היה גאון בכל התחומים. שום דבר לא היה בלתי אפשרי עבור מוחו היוצא דופן. המורים דיברו איתנו בטון אחד והוא דיבר אליהן בטון אחר, במיוחד המורים לשפה אנגלית. נוצר הרושם שהם העבירו את השיעור עבורו בלבד". כשסיים את חוק לימודי משפט באוניברסיטת אוקספורד הוא התמנה ללמד בקתדרה למשפט. אך האיש היוצא דופן הזה יועמד למשפט לאחר שגרם לשתי נשים להתאבד והרג את רעייתו.

אחרי שריצה עונש של שבע שנות מאסר, מוחמד סעיד התיישב בכפר קטן בסודאן ושם הקים משפחה. ואולם חיים מסודרים אלה, הסתירו שאיפה שלא באה על סיפוקה, להימלט לעבר גורל אחר. במכתב פרידה שכתב למספר ברומאן הוא הודה: "הייתי חפץ להישאר עם ילדי, לראות אותם גדלים לנגד עיני כדי שהם יצדיקו את קיומי. להישאר או לנסוע, אינני יודע מי משני הצעדים הוא אנוכי. ברם, שום בעיה לא תבוא על פתרונה אם אאשים את עצמי. קריאה רחוקה זו ממשיכה להדהד באוזני. חשבתי בליבי שחיי כאן ונישואי יחרישו קריאה זו. ייתכן שאני עשוי כך ושזהו גורלי. נפשית, אני יודע מה צריך לעשות. ואולם שנינות נפשי ודמי משלחים אותי למחוזות רחוקים. אני רואה בך אחראי על משפחתי... ידידי, אינני יודע מתי אני אסע, אך אני מרגיש שעת המסע הגיעה. היה שלום."

          אם הגורל ייחס למוצטפא סעיד תבונה יוצאת מן הכלל, הוא גם העניק לו מימד מפלצתי שעשה ממנו הולל מין. המפגש שלו עם אדם בגבול הטירוף ידרדר אותו לתהום, לעבר מעשה רצח: "התחלתי ללחוץ לאט, לאט. עיניה היו פקוחות. מהו העונג הזה שאני מבחין בעיניה? נדמה לי שהיא היתה יותר יפה מכל דבר אחר שנמצא בעולם... היא אומרת בכאב, 'אהובי, חשבתי שלא תעשה זאת לעולם. הייתי מיואשת'... ואז לחצתי עם החזה שלי את הפגיון בחזה שלה בין שני שדיה. היא זעקה בתחינה  'בוא עימי... אל תיתן לי ללכת לבדי'".

          תוכן המכתב מעייף את המספר הפונה לנהר כדי להיטהר מכל מחשבותיו השחורות. אך הגלים הסוערים גורמים לו לאבד את שליטתו על תנועותיו. "חשבתי בליבי אם אמות בזה הרגע, אמות כמו שנולדתי בלי מעורבות רצוני. כל חיי לא בחרתי בכלום ומאומה לא החלטתי. אני מחליט בזה הרגע לבחור בחיים. אני אחיה מאחר והייתי חפץ להישאר עם ילדי כמה שיותר זמן מאחר ועלי למלא את חובותי כלפיהם. לא מעניינים אותי מהות החיים או חוסר מהותם. אם אינני רוצה למחול, אשתדל לשכוח. אני אשרוד בזכות הכוח והעורמה. אי-אז הזזתי את רגלי ואת זרועותי בעוצמה כדי שהם יצופו על פני המים. ובעזרת הכוח האחרון שנותר בי צעקתי כמו שחקן נלעג, 'הצילו! הצילו!

---------------------

* חלק מהסקירה מבוסס על מאמר שפרסמה לפני שנים הסופרת מָרְיַם אלח'וּלי.