Joseph Algazy יוסף אלגזי

בימים אלה מוצגת בגלריית "זוכרות" תל אביב תערוכת צילומים המסירה את קצה הפרגוד מעל המציאות בה חיו האזרחים הערבים במדינת ישראל בשנים הראשונות לקיומה. אומנם במגילת העצמאות התחייבה מדינת ישראל ש"תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמוּר לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", אך בפועל היא עשתה, ועושה עד היום, פלסתר מהתחייבותה זו.

את מלאכת המחקר והאוצרוּת של תערוכת הצילומים עשתה ד"ר אריאלה אזולאי בעזרתה של הדס שניר. מדובר בתערוכה בעלת ערך פדגוגי רב שחייבים להציגה בישובים רבים ברחבי הארץ, להציגה בבתי הספר, ואף להפכה לתערוכה מתמדת אליה יצורפו עוד ועוד ממצאים.

להלן שני קטעים קצרים מתוך המבוא שחיברה א.אזולאי לתערוכה תחת הכותרת, "אלימות מכוננת, 1950-1947, גניאולוגיה חזותית של משטר ו'אסון מנקודת מבטם'', וכן שני צילומים: האחד, על הגירוש בטנטורה, והשני, ב"הגטו" ביאפא/יפו -

בין השנים 1950-1947 התעצבו מוסדות היישוב היהודי כמנגנוני מדינה יהודיים. הם הופקדו על ייהוד המרחב שעליו הצליחו להשתלט. ההיגיון שלהם התפשט לכל תחומי החיים בטריטוריה שגבולותיה טרם נקבעו. התערוכה מתחקה אחרי התהליך הזה באמצעות כמאתיים תצלומים, שרובם נמצאו בארכיונים שונים של מוסדות היישוב והמדינה. מנגנוני המדינה החדשה התעצבו תוך כדי הרס החברה הפלסטינית באמצעות הרג, פיצול, נישול, גירוש ומניעת חזרתם של המגורשים. אך בכך לא היה די. התנאי להתייצבותם של מנגנונים אלה ולשימורם היה הפיכת האסון שהומט על הפלסטינים למה שאכנה "אסון מנקודת מבטם” – נקודת מבטם של הפלסטינים, כמובן.

כדי לשחזר את עיצוב מנגנוני המדינה היהודיים ואת הבנייתו של האסון של הפלסטינים כ”אסון מנקודת מבטם” התערוכה משהה שני נרטיבים גדולים: הנרטיב הציוני הנפרש מחלום השיבה לציון ועד התממשותו בהקמת המדינה, והנרטיב הפלסטיני או הפוסט-ציוני המציב את הנַכְּבָּה כאירוע מכונן של הקיום והזהות הפלסטיניים ומתעלם מתרומתו לכינון המשטר הישראלי לעיצוב דפוסי האלימות המשמרת שלו.[1] שני הנרטיבים האלה משורטטים לפי קו נוקשה של חלוקה בין יהודים לערבים ואינם מאפשרים לשחזר את היווצרות קו החלוקה עצמו. קו חלוקה זה הוא מרכיב מרכזי במערכי השליטה של המשטר בישראל. רק על בסיסו אפשר היה להפוך את האסון שהומט על הפלסטינים ל"אסון מנקודת מבטם”. התערוכה משהה את שני הנרטיבים המתחרים ובמקום להניח את קו החלוקה בין יהודים לערבים היא מבקשת להתבונן בהתמסדותו כעקרון שלטוני מרכזי של המדינה היהודית. היא עושה זאת באמצעות הנכחת האסון שהומט על הפלסטינים כאסון (מנקודת מבט אזרחית) ובאמצעות הצגתו לא כתוצאה של מלחמה שקדמה להיווצרות המשטר בישראל אלא כמרכיב ותוצר של המשטר הזה.

התערוכה מציגה הרבה תצלומים לא מוכרים. עם זאת, תהיה זו טעות לחשוב עליהם במונחים של "חשיפה". כל תצלום נבחר בשל סיטואציה ייחודית שנרשמה בו, אולם אף אחד מהם אינו מפתיע, כלומר אי אפשר לומר עליו "מראה כזה עוד לא ראינו". "מראות כאלה", "אנחנו" – אזרחים ואזרחיות של מדינת ישראל – ראינו גם ראינו. ראינו שרידי כפרים ערביים, גם ברחובות הערים וגם בתצלומים. הגינו את השרידים האלה בשמות היישובים שבהם אנחנו גרים. נתקלנו בהם במרקמים העירוניים שבהם הם הוטמעו כמעט בלי לעורר שאלות, ובנופים הפתוחים שם הם עמדו כ"חורבות" עתיקות. גלגלנו על לשוננו את שמות מחנות הפליטים אליהם גורשו הפלסטינים. נעזרנו במפות שמהן נמחקו סביבות חיים שלמות; חלק מאתנו עוד שינן כילדים את שמות המבצעים שבמהלכם חוסלו אותן סביבות. גם באלבומים שונים המתעדים את בנין הארץ יכולנו לראות את עצמנו, כגדנ"עיות המפנות אבנים מכפרים "נטושים", כחלוצים בטקסי "עלייה לקרקע" על רקע נופים ערביים ואל תוך בתים ערביים.

אפילו מראות פליטים פלסטינים לא היו לנו זרים.

כך, למרות שהיה זה האסון שהומט עליהם נתבעו הפלסטינים לנהוג כאילו הוא אינו כזה, ולכל היותר כאילו מדובר רק ב"אסון מנקודת מבטם" של הפלסטינים שגורשו. בין היהודים היו יחידים או קבוצות שתפסו את האסון שהומט על הפלסטינים כאסון מיד עם התרחשותו, אבל כדי להוכיח זאת נדרש מאמץ מיוחד, סירוק נגד הכיוון של ההיסטוריה. ואכן עד היום עוד לא נכתב מחקר היסטורי שיטתי כזה שיאסוף אחת לאחת את השותפויות המסחריות, הכלכליות, החברתיות, התרבותיות והאזרחיות בין יהודים לערבים שחוסלו ערב הקמת המדינה ובשנותיה הראשונות לטובת הבניית היחסים לאורך קווי החלוקה הנוקשה בין יהודים לערבים, בין נשלטים ולא-נשלטים, בין אזרחים לאזרחים-נמשלים-צבאית. אך היעדר עדות היסטורית מבוססת כזו אין פירושה שאפשר להניח כמובן מאליו שכל היהודים היו שותפים להכחשת האסון הפלסטינים. ההנחה הזאת, שגם היא אינה מבוססת, משכפלת את החלוקה בין יהודים לערבים, משמרת את תפיסת האסון שהומט על הפלסטינים כ"אסון מנקודת מבטם", ומנציחה את המום האזרחי שיצירת האסון ככזה הטילה באלה שחוללו אותו ובצאצאיהם. בדיוק מפני שאינה מקבלת את ההנחה הזאת, התערוכה מציעה אופק מחשבה אזרחי למקום שהיום, תחת המשטר הקיים, נראה כחסר סיכוי, מקום שבו אי אפשר להבטיח דבר, מקום שבו אי אפשר לחלום על המחר.

צלמים: יהודה איזנשטרק, דוד אלדן, ורנר בראון, טדי בראונר, פאול גולדמן, עלי זערור, רודולף יונס, פריץ כהן, הוגו מנדלסון, ג'ים פרינגל, פרנק, פרד צ'סניק, זלוטן קלוגר, בנו רותנברג.

התצלומים באדיבות: לשכת העתונות הממשלתית, גנזך המדינה, הארכיון הציוני המרכזי, ארכיון צה"ל ומעב"ט, ארכיון הצילומים קק"ל, אוצר התמונות מוזיאון הפלמ"ח, הארכיון לתולדות "ההגנה", ארכיון מוזיאון גולני, סוכנות איי.פי., אתר האינטרנט : Palestine Remembered, אוסף מיתר בע"מ, מעבדת ביתמונה, AFSC- Archive, פוטו ארט ישראל, זכי זערור, נאהדה זהרה, שחר רגב, מרון פרח, אלראבטה-האגודה למען ערביי יפו, מנזר ובית הספר "ישוע הצעיר" (דון בוסקו) נצרת.

גירוש תושבות אל-טנטורה. מי שתתבונן בתצלום הזה זמן ממושך (שלא בהשפעת הלשכה ללוחמה פסיכולוגית שחתרה להציג זאת בתור טרנספר מרצון), לא תוכל להשתחרר ממגע עיניהם של המצולמים בתודעתה במשך זמן רב. עיניים טרוטות, מרוטות, בוכיות, כואבות, כועסות, מפוחדות, זועמות, זועקות, עייפות, מותשות, בוהות, קהות, לא מאמינות, בזות, מפקפקות, מבועתות ממה שראו. לימים כשתראה גירוש, לא תטעה ותחשוב שזהו טרנספר מרצון.

יאפא/יפו. כך נראה גיטו. גדר מפרידה בין אלה שכלואים בתוכו והם מחייכים ומנופפים לקראת מי שמביט בהם מבחוץ, מקווים שאולי הפעם זוהי אכן ספינת ההצלה, ומן הצד השני, אנשים שהמראה הזו נראה להם טבעי או מוצדק.

צלם לא צויין, תצלום באדיבות "האגודה למען ערביי יפו" (אל-ראבטה לרעאית שא'וּן ערבּ יאפא) 1949

[1] על אלימות מכוננת ואלימות משמרת ראו (בנימין, ולטר, כוח החוק, רסלינג). במאמר שכתבתי לכנס שאורגן על ידי זוכרות בתל אביב ועסק בשיבת הפליטים, אפיינתי את שלוש האוכלוסיות עליהן מופעלת אלימות כדי לשמר את המשטר בישראל: 1. אוכלוסיית הלא-אזרחים - לא-נשלטים (תושבי מחנות הפליטים מחוץ לישראל) ונשלטים (מ-1967 תחת משטר הכיבוש) כאחד. 2. אוכלוסיית האזרחים הלא-יהודים 3. אוכלוסיית האזרחים היהודים. ביתר הרחבה על הפעלת אלימות זו ראו (אזולאי, אריאלה, 2010. "המשטר נגד הנשלטים / לאַזרח את המרחב הפוליטי", סדק, גליון בהכנה).