"חוות החיות" נוסח הגדה המערבית*

הסאטירה הדמיונית "חוות החיות" שכתב  ג'ורג' אורוול מוצגת בימים אלה בגדה המערבית, אך עם טוויסט פלסטיני מודע. הצגת הבכורה בכיכובם של תלמידי הדרמה ב"תיאטרון החירות" התקיימה במחנה הפליטים בג'נין.

"תיאטרון החירות", בית הספר לדרמה היחיד בגדה המערבית, המה בבכורה קהל שהגיע מרמאללה, מבית לחם מכפרי הסביבה ואפילו מישראל. הצגת המחזה בג'נין היא סימן לחזרה איטית לנורמאליות. המחנה נודע עד לפני שנים אחדות בקרבות מרים שהתנהלו בו עם חיילי צה"ל. אך, רבים לא קידמו בברכה את הפקת הסטירה "חוות החיות".

מנהל התיאטרון, ג'וליאני מֶר-חמיס, ובמאי ההצגה, נביל אלראעי, היו מטרה לאלימות. ימים ספורים ערב הבכורה היה ניסיון להצית את התיאטרון. "הכניסה הראשית הועלתה באש, והמטרה של המציתים היתה לשרוף את התיאטרון כולו, אך התמזל מזלנו והאש לא התלקחה... לא צריך לומר יותר מזה", הסביר מר-חמיס. להקת התיאטרון תכננה להציג את הסאטירה  ברמאללה, אך התיאטרון המקומי נסוג מההצעה. הבקשה מקרן התרבות הפלסטינית למימון ההפקה - נדחתה אף היא.

לשאלה - מדוע ההצגה כה  שנויה במחלוקת? השיב  אלראעי, כי חלק גדול מהזעם נובע מהאינטרפרטציה שניתנה לסטירה בה המהפכנים מחקים את מדכאיהם ומהעובדה שהיא כוללת התייחסויות לפוליטיקה הפלסטינית. "תכננו לשנות את המחזה כך שיתאים למצבנו הנוכחי, עשינו לו אדפטציה פלסטינית", אמר אלראעי. כך, לדוגמא, "אינתיפאדה" מחליפה את המהפכה. והחזירים לא רק לומדים להלך על שתיים, הם לומדים גם עברית. ישנן גם התייחסויות לשחיתות ולשיתוף פעולה.

מנהל התיאטרון, מר-חמיס, הוא בן לאם יהודיה ולאב פלסטיני. לדבריו, ההפקה שואפת לקרוא תיגר על המסורות הפלסטיניות ועל ההשקפות הישנות על "מהו כיבוש". הכוונה, אמר, היא להסתכל על החברה הפלסטינית ועל הפוליטיקה בגדה המערבית, ולא רק על ישראל ועל הכיבוש.

האינטרפרטציה בה בחר התיאטרון נראית בעיני כמה אנשים בגדה המערבית נועזת. "אנו נלחמים כאן בדור המתנגד למעשינו. אנו נלחמים בפונדמנטליסטים רבים הרואים במעשינו חרפה", הסביר מר-חמיס, "אנו נלחמים באויבים רבים, הרבה לפני שאנו נתקלים בחיילים הישראלים".

אומנם הרשות הפלסטינית נהנית מדרגות שונות של שליטה בגדה המערבית, אך בסופו של דבר ישראל היא ששולטת בשטחים הכבושים. צה"ל, המחזיק את השטח תחת כיבוש מאז מלחמת 1967, מגביל את התנועה בגדה על ידי למעלה מ-500 מחסומים, מחסומי בדיקה ותלי עפר מלאכותיים.  לטענת צה"ל, אלה חיוניים כדי למנוע מלוחמים פלסטיניים לבצע התקפות ופיגועי התאבדות. לדברי מר-חמיס, האויב הנוכחי והמיידי ביותר של הפלסטינים אינם ישראל או חיילי הצבא, אלא המגבלות הלא-מוצהרות שהחברה הפלסטינית מטילה על אלה הרוצים לקרוא תיגר על המנהיגות הפוליטית בשטחים. "אני מאמין", הוא מוסיף, "שאם אלראעי או אני לא נהיה חופשיים כאינדיבידואלים, לא נהיה עצמאים כבני אדם, לא נוכל לשחרר את עצמנו מהכובש הישראלי".

שני הבמאים רוצים להשתחרר ממה שהם מגדירים "מצור פנימי". "להיות חופשיים פירושו למתוח ביקורת, להיות חופשיים להביע את עצמנו בחופשית. להיות חופשיים פירושו קודם כל להשתחרר מכבלי המסורת, האזור, הלאומנות, רק אז אדם יכול לשחרר עצמו", מסכם מר-חמיס.

------------------

* מבוסס על מאמר מאת ניקי ג'קס, שירות  BBC World