לזכרו של הרולד פינטר / 2008-1930                                  

"לעיתים חייב הסוֹפֵר לנפץ את המראה"

מסיבות בריאותיות נבצר מהמחזאי הרולד פינטר להשתתף בשטוקהולם ב-7 בדצמבר 2005 בטכס לקבלת פרס נובל לספרות. הנאום שלו הוקרא בטכס. אף שחלפו מאז שלוש שנים, נאומו לא איבד מהאקטואליות שלו. הנאום תורגם במלואו לעברית על-ידי הפרופסור אברהם עוז והתפרסם בספר, הרולד פינטר, "אמנות, אמת ופוליטיקה, המחזות הפוליטיים ונאום פרס נובל", בהוצאת רסלינג. לזכרו של הרולד פינטר שמת ב-24.12.2008 מובאים כאן, באדיבותו של המתרגם, קטעים נרחבים מהנאום:

 

בשנת 1958 כתבתי את הדברים הבאים:

 

"אין אבחנות ברורות בין המציאותי והאי-מציאותי, ולא בין האמיתי והכוזב. שום דבר איננו בהכרח אמיתי או כוזב; הוא עשוי להיות אמיתי וכוזב בו זמנית".

 

אני מאמין שקביעוֹת אלה עודן בעלות משמעות, ועודן ישימות לחקר המציאות באמצעות האמנות. ולפיכך, כסופר, אני עדיין עומד מאחריהן, אבל כאֶזרח אינני יכול להחזיק בהן. מה אמיתי? מה כוזב?

האמת בדרמה לעולם חומקת מידיך. לעולם אינך מוצא אותה, אבל החיפוש אחריה הוא כפייתי. החיפוש הוא בבֵירור הדחף לפעולה. החיפוש הוא משימתך. ברוב המקרים אתה נתקל בָּאמת באפלה, מתנגש בה, או קולט דימוי או תמונה הנראים כצלם האמת, מבלי שתבחין שעשית זאת. אבל האמת לאמיתה היא שלעולם אין למצוא אמת אחת ויחידה באמנות הדרמטית. ישנן אמיתות רבות. האמיתות הללו קוראות תיגר זו על זו, נרתעות זו מפני זו, משתקפות זו בזו, מתעלמות זו מזו, מתגרות זו בזו, עיוורות זו לזו. לעיתים אתה חש שאתה מחזיק את אֱמֶת הרגע בידך, ואז היא נשמטת מבין אצבעותיך ואובדת.

(...) כמו שאמרתי, החיפוש אחר האמת אינו נעצר לעולם. אין להשהות אותו, אין לדחות אותו. יש להתעמת אתו, מיד, שם, בו ברגע.

תיאטרון פוליטי מציב מערכת בעיות שונה בתכלית. יש להימנע בכל מחיר מֵהֲטָפָה. חשוב לשמור על אובייקטיביות. יש להניח לדמויות לנשום את האוויר שלהן. היוצר מָנוּע מלהגביל אותן או לצמצם את פעולתן על מנת להַשְׂבִּיע את טעמו, או עמדתו, או נטייתו. עליו להיות נכון לגשת אליהן ממגוון זוויות ראוּת, מקֶשת מלֵאה וחסרת מעצורים של נקודות מבט, להפתיע אותן, אולי, לעיתים, אבל עִם זאת להותיר בידן את החֵירות לפנות לאן שיִרצו. זה לא תמיד עובד. וסאטירה פוליטית, כמובן, אינה שומרת על אף אחד מן הכללים הללו, למעשה עושה בדיוק ההיפך, שכן זהו יעודה המפורָש.

(...) השפה הפוליטית, בפי הפוליטיקאים, איננה מגיעה אל המחוזות האלה, שכן מרבית הפוליטיקאים, על פי העדות שבידינו, אינם מעוניינים בָּאמת אלא בַּכּוח ובשימור אותו הכוח. כדי לשַמֵּר אותו הכוח חייב הציבור להישאר באי-ידיעה, לחיות מתוך אי-ידיעת האמת, גם האמת על חייו שלו. על כן מה שסובב אותנו היא מַסֶכֶת שקרים עצומה, ומִמנה אנו נִזוֹנים.

כפי שכל אחד בינינו יודע, ההצדקה לפלישה לעיראק היתה שברשות סדאם חוסיין נמצאה כמות מסוכנת של אמצעֵי השמדה המונית, שבחלקם היו מוכנים לירי תוך 45 דקות, ולגרום לחורבן בל-ישוער. הובטח לנו שזוהי האמת. זו לא היתה האמת. נאמר לנו שעיראק עמדה בקשר עם אל-קעידה ונשאה בחלק מן האחריות לזוועה שהתחוללה בניו יורק ב-11 בספטמבר 2001. הובטח לנו שזוהי האמת. זו לא היתה האמת. נאמר לנו שעיראק היתה איום על שלום העולם. הובטח לנו שזוהי האמת. זו לא היתה האמת.

האמת היא משהו שונה בתכלית. האמת קשורה באופן בו ארצות הברית רואה את תפקידה בעולם וכיצד היא מבקשת לגלם את התפקיד הזה.

(...) כולם יודעים מה התרחש בברית המועצות ובמזרח אירופה בתקופה שלאחר המלחמה: הברוטאליות השיטתית, הזוועות הרוֹוחות, הדיכוי האכזרי של המחשבה החופשית. כל זה תוֹעד ואוּמת במלואו.

אבל טַעֲנָתי כאן היא שפשעיה של ארצות הברית באותה תקופה לא נודעו אלא באורח שטחי, לא כל שכן לא תועדו, לא כל שכן לא הוּכּרו, לא כל שכן לא הוכרזו כפשעים כלל ועיקר. אני מאמין שיש לדבר על כך, ושלָאמת יש משמעות רבה לגבי מצבו של העולם ברגע זה. גם אם היו כפופות לאילוצים מסוימים, בשל קיומה של ברית המועצות, פעולותיה של ארצות הברית ברחבי העולם הבהירו בעליל שמָנוי וגמור אִיתה שיש בידה הרשאה גורפת לעשות כל העולה על רוחה.

(...) הטרגדיה של ניקרגואה היתה פרשה משמעותית. בחרתי להביא אותה כאן כדוגמה ניצחת להשקפתה של אמריקה על תפקידה בעולם, הן אז והן עכשיו.

נכחתי בפגישה בשגרירות ארצות הברית בלונדון בשנות השמונים המאוחרות.

הקונגרס של ארצות הברית עמד להחליט אם להעניק עוד כסף לקוֹנטראס במאבקם כנגד מדינת ניקרגואה. הייתי חבר במשלחת שצידדה בעמדתה של מדינת ניקרגואה, אבל החבר החשוב ביותר באותה משלחת היה האב ג'וֹן מֶטקַאף. בראש הגוף האמריקני עמד ריימונד זַייץ (אז המשנה לשגריר, ולימים השגריר בעצמו). האב מֶטקאף אמר: "אדוני, אני מופקד על קהילה בצפון ניקרגואה. אנשי הקהילה שלי בנו בית ספר, מרכז רפואי, מרכז תרבות. חיינו בשלום. לפני כמה חודשים כוח של הקונטראס תקף את הקהילה. הם הרסו הכל: את בית הספר, את המרכז הרפואי, את מרכז התרבות. הם אנסו אחיות ומורות, טבחו רופאים, באכזריות רבה. הם התנהגו כמו פראים. אנא פנה בדרישה לממשלת ארצות הברית שתפסיק את תמיכתה בפעילות הטרוריסטית המזעזעת הזאת.

לריימונד זייץ יצא שם של אדם רציונאלי, אחראי ומתוחכם מאוד. מוערך מאוד בחוגים דיפלומטיים. הוא הקשיב, שתק, ואז דיבר, בכובד ראש מסוים. "כבוד האב", אמר, "תרשה לי לומר לך משהו. במלחמה, תמיד סובלים חפים מפשע." נשתררה דממה קפואה. התבונַנוּ בו. הוא לא זע.

חפים מפשע, אכן, תמיד סובלים.

לבסוף אמר מישהו: "אבל במקרה הזה, "חפים מפשע" הם קורבנות של זוועה מעוררת חלחלה הממומנת על ידי ממשלתך, אחת מני רבות. אם הקונגרס יאשר לקונטראס עוד כסף, עוד זוועות כאלה יוסיפו להתרחש, לא? האם הממשל שלך איננו אשם, לפיכך, בתמיכה במעשי רצח והרס המכוונים כנגד אזרחי מדינה ריבונית?"

זייץ לא זז מעמדתו: "אינני מסכים שהעובדות שהוצגו תומכות בקביעותיך", אמר.

כשקמנו לצאת מן השגרירות אמר לי אחד היועצים האמריקאיים שהוא נהנה ממחזותי. לא עניתי.

עלי להזכירכם שבאותו זמן השמיע הנשיא רֵייגן את ההצהרה הבאה: "הקוֹנטְראס הם המקבילה המוסרית של האבות המייסדים שלנו".

ארצות הברית תמכה במשטר הרודנות של סוֹמוזָה בניקרגואה מעל ארבעים שנה. אנשי ניקרגואה, בהנהגת הסאנדיניסטים, הפילו את המשטר העריץ הזה ב-1979, מהפכה עממית עוצרת נשימה.

הסאנדיניסטים היו רחוקים משלֵמוּת. גם הם נהגו במידה לא מעטה של שחצנות, והפילוסופיה הפוליטית שלהם הכילה לא מעט יסודות סותרים. אבל הם היו נבונים, רציונאליים ותרבותיים. הם שמו להם למטרה לכונן חברה יציבה, הוגנת, פלורליסטית. עונש המוות בוטל. מאות אלפי איכרים מוכי רעב שבו לחיים. ליותר ממאה אלף משפחות ניתנה הזכות להחזיק באדמות. ניבנו אלפיים בתי ספר. מסע הסברה מרשים במיוחד למען לימוד קרוא וכתוב צִמצם את האנאלפביתיות במדינה לכדי פחות משביעית האוכלוסייה. הוכרז חינוך חינם. הוקמו שירותי רפואה חינם. תמותת תינוקות הצטמצמה בשליש. הפּוֹליוֹ הוּבַס כליל.

ארצות הברית הוקיעה את ההישגים האלה  כחתרנות מרקסיסטית/לניניסטית. בעיני הממשל של ארצות הברית התבצעה שם דוגמה מסוכנת. אם יוּתַר לניקרגואה לקיים נורמות בסיסיות של צדק חברתי וכלכלי, אם יותר לה להעלות את רמת השירותים הרפואיים והחינוך ולהשיג אחדות חברתית וכבוד עצמי לאומי, הרי מדינות שכנות ישאלו אותן שאלות ויעשו דברים דומים. באותם ימים ניכרה כמובן התנגדות עזה למצב הקיים באל-סאלוואדוֹר.

דיברתי קודם לכן על "מסכת שקרים" הסובבת אותנו. הנשיא רייגן נהג לתאר את ניקרגואה כ"מרתף עינויים טוטליטארי". תיאור זה היה מקובל בדרך כלל על התקשורת, ולא כל שכן על הממשלה הבריטית, כהערה מדויקת והוגנת. אבל לאמיתו של דבר לא היתה כל עדות לקיומן של יחידות חיסול תחת הממשל הסאנדיניסטי. לא היתה כל עדות לעינויים. לא היתה כל עדות לאלימות צבאית שיטתית או רשמית. אנשי דת לא נרצחו בניקרגואה. למעשה שלושה אנשי דת שימשו שרים בממשלה, שני כמרים ישועים ומיסיונר מארינוֹלי. מרתפי העינויים הטוטליטאריים נמצאו למעשה בקִרבת מקום, באל-סאלוואדוֹר וגוּאַטֶמָלה השכנות. ארצות הברית הפילה את הממשלה הדמוקראטית הנבחרת של גואטמלה ב-1954, ועל פי ההערכה מעלה ממאתיים אלף בני אדם נפלו קורבן לעריצותן של הדיקטטוּרות הצבאיות ששלטו במדינה מאז.

שישה מבחירי הישועים בעולם נרצחו באכזריות באוניברסיטה של מרכז אמריקה בסן-סאלוואדור ב-1989 על ידי גדוד של חטיבת אלקאטל שאומן בפורט בֶּנינג, ג'ורג'יה, ארצות הברית. אותו אדם אמיץ לב ביותר, הארכיבישוף רוֹמֶרוֹ, נרצח בשעה שערך את המיסה. על פי ההערכה, 75,000 בני אדם מתו. מדוע הרגו אותם? הרגו אותם מכיוון שהם האמינו שחיים טובים יותר אפשריים וניתנים להשגה. האמונה הזאת הגדירה אותם מיד כקומוניסטים. הם מתו מכיוון שהעזו לערער על המצב הקיים, הנוף האינסופי של עוני, מחלות, השפלה ודיכוי שהיו נחלתם הבלעדית מיום לידתם.

ארצות הברית הפילה בסופו של דבר את השלטון הסאנדיניסטי. לאחר כמה שנים והתנגדות לא מעטה, הצליחו לבסוף התנכלות כלכלית חסרת מעצורים ושלושים אלף הרוגים לשבור את רוחם של בני ניקרגואה. שוב היו מותשים ומוכי עוני. בתי ההימורים שבו לפרוח בארץ. שירותי בריאות חינם וחינוך חינם נפסקו. העסקים הגדולים שבו בגדול. ה"דמוקרטיה" ניצחה.

אבל ה"מדיניות" הזאת לא הוגבלה בשום פנים לאמריקה המרכזית לבדה. היא התבצעה ברחבי העולם כולו. לא היה לה סוף. וכאילו לא היתה מעולם.

ארצות הברית טיפחה, ובמקרים רבים אף הולידה, כל משטר רודנות צבאי ימני בעולם מאז סוף מלחמת העולם השנייה. אני מתייחס לאינדונזיה, יוון, אורוגוואי, ברזיל, פרגוואי, האיטי, תורכיה, הפיליפינים, גואטמלה, אל-סלוואדור, וכמובן, צ'ילה. הזוועה שחוללה ארצות הברית בצ'ילה בשנת 1973 לעולם לא תכופר ולא תיסלח.

מאות אלפי מעשי הרג התרחשו בארצות הללו. האם התרחשו? והאם בכל המקרים אפשר לייחס אותם למדיניות החוץ של ארצות הברית? התשובה היא כן, הם התרחשו, ואפשר לייחס אותם למדיניות החוץ של ארצות הברית. אבל לא תוכלו לדעת זאת.

זה לא קרה מעולם. דבר לא קרה מעולם. אפילו בשעה שהדברים קרו, הם לא קרו. זה לא שינה דבר. לא היה בזה שום עניין. פשעיה של ארצות הברית היו שיטתיים, רצופים, מרושעים, חסרי חמלה, אבל רק מעטים דיברו עליהם. צריך לתת את הקרֶדיט הזה לאמריקה. היא הגיעה לרָמוֹת קליניות של תִמרוּנֵי כוח ברחבי העולם בעוד היא מתחזה לחיל המשמר של הטוב העולמי. הצלחה מבריקה, אפילו שנונה, של פעולה היפנוטית.

אני מודיע לכם שארצות הברית היא ללא ספק ההצגה הכי מוצלחת בשטח. ככל שהיא אלימה, אדישה, שופעת בוז, חסרת חמלה, היא גם מבריקה ביותר. בתור סוכנת מכירות היא יחידה במינה, והסחורה המְכִירה ביותר שלה היא אהבה עצמית. זה שילוב מנצח. תקשיבו לכל נשיאי ארצות הברית בטלוויזיה מבטאים את המלים "האומה האמריקאית", כמו למשל במשפט "אני אומר לאומה האמריקאית שהגיע הזמן להתפלל ולהגן על זכויותיה של האומה האמריקאית ואני מבקש מן האומה האמריקאית לתת  אמון בנשיא שלהם לקראת הפעולה שהוא עומד לעשות בשם האומה האמריקאית".

אסטרטגיה זוהרת ממש. השימוש בשפה נועד למעשה להשעות את המחשבה. המלים "האומה האמריקאית" מספקות כרית מרגיעה ולוטפת של ביטחון. לא צריך לחשוב. רק תתרווח לאחוֹר על הכרית. הכרית אולי מחניקה את האינטליגנציה ואת החשיבה הביקורתית שלך, אבל היא כל כך נוחה ורוגעת. זה לא כולל כמובן את ארבעים מיליון האנשים החיים מתחת לקו העוני ואת שני מילוני הגברים והנשים הכלואים בגוּלאג הרחב של בתי הכלא הפרוש על פני ארצות הברית.

ארצות הברית כבר לא מייחסת חשיבות יותר לקונפליקט במתח נמוך. היא איננה רואה טעם עוד בשתיקה, או אפילו בערמומיות. היא פורשת את הקלפים שלה על השולחן בלי חשש או משוא פנים. היא פשוט לא שמה על האו"ם, על החוק הבינלאומי, או על המחאה הביקורתית, שהיא רואה כחסרת אונים ולא רלוונטית. ויש לה גם את הגְדי הפרטי שפועה ונשרך אחריה, קשור בחבל, הלוא היא בריטניה הגדולה, הכנועה והפתטית.

מה קרה לרגישות המוסרית שלנו? בכלל היתה לנו כזאת אי פעם? מה פשר המלים הללו? האם הן מתייחסות  למושג שכמעט ולא נמצא בשימוש בימינו - מצפון? מצפון שעניינו לא רק מעשינו שלנו, אלא בלקיחת אחריות משותפת על מעשיהם של אחרים? כל זה מת ואיננו? תביטו על מפרץ גואנטנמו. מאות אנשים עצורים ללא משפט מעלה משלוש שנים, ללא ייצוג משפטי או הליכים סְדורים, עצורים מִנהליים לתמיד. המִתקן הבלתי חוקי בעליל הזה מופעל בהתרסה כנגד אמנת ז'נבה. הוא לא רק נסבל, אלא פועל תוך התעלמות כמעט מוחלטת מצד מה שקרוי "הקהילה הבינלאומית". השערורייה הנפשעת הזאת  מתבצעת על ידי מדינה המכריזה על עצמה "מנהיגת העולם החופשי". האם אנחנו זוכרים את  אלה היושבים במפרץ גואנטנמו? מה  אומרת עליהם התקשורת? הם נזכרים מדי פעם - פָּריט קטן בעמוד שש. הם הוטלו לשטח הפקר שממנו למעשה אולי לא יחזרו לעולם. ברגע זה רבים מהם שובתים רעב, מוזנים בכפייה, בכללם תושבים בריטיים. אין שום דבר מרגיע בהליכים האלה של הזנה בכפיה. לא סמי הרגעה, לא הרדמה. רק שפופרת תקועה לך באף ישר לתוך הגרון. אתה מקיא דם. זה עינוי. מה אמר על זה שר החוץ הבריטי? לא כלום. למה לא? כי ארצות הברית אמרה: לבקר את התנהגותנו במפרץ גואנטנמו הוא אקט בלתי ידידותי. אתם או איתנו או נגדנו. אז בְּלֵייר משתתק. הפלישה לעיראק היתה מעשה שודדים, מעשה בּוֹטֶה של טרור מדיני, המפגין זִלזול מוחלט בעיקרון של חוק בינלאומי. הפלישה היתה פעולה צבאית שרירותית שהתבצעה בהשראת סִדרה של שקרים על גבי שקרים ותִמרון גס של התקשורת ולפיכך של הציבור, מבצע שתכליתו היתה לבצר את השליטה הצבאית והכלכלית האמריקאית במזרח התיכון במסווה - כמוצא אחרון, לאחר שכל ההצדקות האחרות כשלו בניסיון הצדקתן - של שחרור. הכרזה מעוררת פַּלָּצוּת של כוח צבאי הנושא באחריות למותם ונכותם של אלפים על גבי אלפים של חפים מפשע.

הבאנו עינויים, פצצות מִצרָר, אורניום מדולל, אינספור מעשים של רצח  שרירותי, סבל, השפלה ומוות לעם העיראקי ומכנים זאת "הבאנו חירות ודמוקרטיה למזרח התיכון".

כמה אנשים עליך להרוג בטרם תענה להגדרה של רוצח המונים ופושע מלחמה? מאה אלף? די והותר, נראה לי. על כן יהיה זה מן הצדק שבּוּש ובְּלֵייר יובאו למשפט בפני בית הדין הבינלאומי לצדק. אבל בוש היה פיקח. הוא לא אִשרר את בית הדין הבינלאומי לצדק. לפיכך אם חייל, או לצורך העניין פוליטיקאי אמריקאי כלשהו ימצא את עצמו בתא הנאשמים הזהיר בוש שישלח את המַרינס. אבל טוני בלייר אִשרר את בית הדין, ולפיכך הוא זמין לעמוד לדין. אנו יכולים לספק לבית הדין את כתובתו, אם נתבקש: דָאונינג סטריט מס' 10, לונדון.

מוות בהקשר זה אינו רלוונטי. בוש ובלייר רואים במוות דבר זניח. לפחות מאה אלף עיראקים נהרגו מהפצצות וטילים אמריקאיים עוד בטרם החלה ההתקוממות העיראקית. אנשים אלה הם חסרי חשיבות. מותם אינו קיים. הם שקופים. הם אינם רשומים אפילו כמתים. "אנחנו איננו עוסקים במניין גופות", אמר הגנרל האמריקאי טוני פרַנקס.

זמן קצר לאחר הפלישה התפרסמה תמונה בעמוד השער של עיתונים בריטיים, בה נראה טוני בלייר מנשק את לחיו של ילד עיראקי קטן. "ילד אסיר תודה", נאמר בכיתוב. כמה ימים לאחר מכן נדפסו סיפור ותמונה, בעמוד פנימי, של ילד אחר בן ארבע, קטוע זרועות. משפחתו נהרגה מפגיעת טיל. הוא היה הניצול היחיד. "מתי אקבל את הזרועות שלי בחזרה"? הוא שאל. הסיפור הושמט. טוני בלייר לא חיבק אותו בזרועותיו, וגם לא את גופו של ילד פגוע אחר, וגם לא שום גוף של גופה שותתת דם. דם הוא לִכלוך. הוא מלכלך לך את החולצה והעניבה כשאתה נושא נאום גלוי לב בטלוויזיה.

אלפיים ההרוגים האמריקאים מהווים מבוכה גדולה. הם נשלחים אל קברם באפלה. הלוויות מתבצעות בחשאי, למנוע שערוריות. הנכים מרקיבים במיטותיהם, חלקם לשארית חייהם. וכך ההרוגים והנכים מרקיבים במשותף, בתוך קברים שונים זה מזה.

הנה קטע מפואמה מאת פּאבלוֹ נֶרוּדָה, "אני מסביר כמה דברים":

 

וּבֹקֶר אֶחָד הַכֹּל בָּעַר,

בֹּקֶר אֶחָד לְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ

עָלוּ מִן הָאָרֶץ

מְאַכְּלוֹת בְּנֵי אָדָם

וּמֵאָז אֵשׁ,

וַאֲבַק שְׂרֵפָה מֵאָז,

וּמֵאָז דָּם.

בִּרְיוֹנִים וּמְטוֹסִים וְחֵילוֹת הַמוּרִים,

בִּרְיוֹנִים וְטַבְּעוֹת-חוֹתָם וְרוֹזְנוֹת,

בִּרְיוֹנִים וּנְזִירֵי שְׁחוֹר יוֹרְקִים בְּרָכָה

מִשָּׁמַיִם בָּאוּ לַהֲרֹג יְלָדִים

וְעַל פְּנֵי הָרְחוֹבוֹת דַּם יְלָדִים

זָרַם לוֹ פָּשׁוּט, כְּמוֹ דַּם יְלָדִים.

 

תַּנּים שֶּתַּנִּים יָבוּזוּ לָהֶם

אֲבָנִים קוֹץ יָבֵשׁ יְכַרְסֵם וְיִירַק

צִפְעוֹנִים שֶׁהַצֶּפַע יִמְאַס בָּם

 

מוּל פְּנֵיכֶם רָאִיתִי הַדָּם

שֶׁל סְפָרַד מִתְקוֹמֵם בְּגֵאוּת

לְהַטְבִּיעַ אֶתְכֶם בְּגַל אֶחָד

שֶׁל גָּאוֹן וְשֶׁל סַכִּינִים.

 

גֶּנֶרָלִים

בּוֹגְדִים:

תִּרְאוּ אֶת בֵּיתִי הַמֵּת,

תִּרְאוּ אֶת סְפָרַד הַשְּבוּרָה,

אֲבָל מִכָּל בַּיִת מֵת תָּקוּם מַתֶּכֶת

בִּמְקוֹם פְּרָחִים

מִכָּל נֶקֶב כַּדּוּר בִּסְפָרַד

תָּקוּם סְפָרַד

מִכָּל יֶלֶד מֵת יָקוּם רוֹבֶה עִם עֵינַיִם

מִכָּל פֶּשַׁע אָיֹם יִוָּלְדוּ כַּדּוּרִים

שֶׁבְּבוֹא הַיּוֹם יִמְצְאוּ מַטָּרָה

בְּלֵב לִבְּכֶם.

 

תִּשְׁאָלוּ: לָמָּה לֹא תְּדַבֵּר שִׁירָתוֹ

עַל חֲלוֹמוֹת, עַל עָלִים,

עַל הָרֵי הַגַּעַשׁ הַגְּדוֹלִים שֶׁל אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ?

 

בּוֹא תִּרְאֶה אֶת הַדָּם בָּרְחוֹבוֹת

בּוֹא תִּרְאֶה

הַדָּם בָּרְחוֹבוֹת

בּוֹא תִּרְאֶה

הַדָּם בָּרְחוֹבוֹת.

 

אני מבקש להבהיר במפורש שכשאני מצטט מן הפואמה של נֶרוּדה אין בכוונתי בשום פנים להשוות את ספרד הרפובליקנית לעיראק של סדאם חוסיין. אני מצטט את נֶרוּדה משום שבכל השירה בת זמננו לא מצאתי תיאור כה חזק ונוקב של הפצצות אזרחים.

אמרתי קודם לכן שארצות הברית נוהגת היום בגילוי לב מוחלט כשהיא פורשת את קלפיה על פני השולחן. בדיוק כך. המדיניות הרשמית המוצהרת שלה מוגדרת היום כ"שליטה כלל-עולמית". הניסוח איננו שלי; הוא שלהם. "שליטה כלל-עולמית" פירושה שליטה ביבשה, בים, באוויר ובחלל, ובכל המשאבים הנלווים.  

ארצות הברית מחזיקה כיום ב-702 מתקנים צבאיים ברחבי העולם ב-132 מדינות, לצד היוצא מן הכלל המכובד של שוודיה, כמובן. איננו יודעים כיצד הגיעו לשם, אבל הם שם. עובדה.

ברשות ארצות הברית מצויים 8000 ראשי חץ גרעיניים פעילים ומבצעיים. אלפיים מתוכם מצויים בדרגת כוננות עליונה, זמינים לשיגור בהתראה של 15 דקות. היא מפתחת מערכות חדשות של עוצמה גרעינית, הידועות בשם "מחריבות בּוּנקֶרים". הבריטים, תמיד משתפי פעולה, מתכוונים להחליף את הטיל הגרעיני שלהם, הטרידֶנט. מי, אני תוהה, נמצא אצלם על הכוונת? אוסאמה בן-לאדן? אתם? אני? פלוני אלמוני? סין? פאריס? מי יודע? מה שאנחנו כן יודעים הוא שהשיגעון האינפנטילי הזה - ההחזקה והאיום בשימוש בכלי נשק גרעיניים -  מושרש בלב לִבָּה של המחשבה הפוליטית האמריקאית כיום. עלינו להזכיר לעצמנו שארצות הברית מצויה במתח צבאי קבוע ואינה מראה כל סימן שהיא מתכוונת להפיג אותו.

אלפים רבים, ואף מיליוני בני אדם בארצות הברית עצמה כבר מביעים בחילה, בושה וזעם לנוכח פעולות הממשל שלהם, אבל במצב העניינים הנוכחי אין הם מהווים כוח פוליטי של ממש - עדיין. אבל החרדה, חוסר הביטחון והפחד הגוברים לנגד עינינו מדי יום בארצות הברית, אינם עומדים להיעלם.

ידוע לי שלנשיא בוש יש הרבה כותבי נאומים מיומנים ביותר, אבל אני מבקש להתנדב למשימה בעצמי. אני מציע את הנאום הקצר הבא, שהוא יכול לשאת בטלוויזיה בפני האומה. אני רואה אותו חמור סבר, שערו מסורק בקפידה, רציני, מנצח, גלוי לב, לרוב מוליך שולל, לעיתים מעווה פניו בחיוך אירוני, מצוֹדֵד משהו, גבר גבר.

"אלוהים הוא טוב. אלוהים הוא גדול. אלוהים הוא טוב. אלוהים שלי הוא טוב. אלוהים של בִּן-לאדֶן הוא רע. אלוהים שלו הוא רע. אלוהים של סדאם היה רע, אלא שלא היה לו אלוהים. הוא היה ברברי. אנחנו לא ברברים. אנחנו לא כורתים ראשים של בני אדם. אנחנו מאמינים בחֵירוּת. כך גם אלוהים. אני לא ברברי. אני המנהיג הנבחר-דמוקרטית של דמוקרטיה שוחרת-חֵירות. אנחנו חברה רַבַּת חֶמלה. אנחנו מעניקים כסא חשמלי רב-חֶמלה וזריקת רעל רבת-חמלה. אנחנו אומה גדולה. אני לא רודן. הוא רודן. אנחנו לא ברברים. הוא ברברי. והוא ברברי. כולם ברברים. יש לי סמכות מוסרית. רואים את האגרוף הזה? זאת הסמכות המוסרית שלי. ואל תשכחו את זה".

חייו של סופר היא פעילות פגיעה, כמעט עירומה. אין מה לבכות על כך. הסופר בוחר בזאת, והוא תקוע עם בחירתו. אבל נכון לומר שאתה פרוץ לכל רוח, וכמה מאותן רוחות מקפיאות בעליל. אתה נמצא לבדך,  תלוי על בלימה. אתה חשוף ללא מִקלָט, ללא חסות - אלא אם כן תשקר, ובמקרה כזה בנית לעצמך חסות משלך ואז, ניתן לומר, הפכת לפוליטיקאי.

דיברתי לא מעט על מוות הערב. אצטט עכשיו פואמה משלי הקרויה "מָוֶת".

 

אֵיפֹּה נִמְצָא גּוּף הַמֵּת?

מִי מָצָא אֶת הַגּוּף הַמֵּת?

גּוּף הַמֵּת הָיָה מֵת כְּשֶׁנִמְצָא?

אֵיךְ נִמְצָא גּוּף הַמֵּת?

 

מִי הָיָה גּוּף הַמֵּת?

 

מִי אָבִיו אוֹ בִּתּוֹ אוֹ אָחִיו

אוֹ דּוֹדוֹ, אֲחוֹתוֹ, אוֹ אִמּוֹ אוֹ בְּנוֹ

שֶׁל הַגּוּף הַזָּנוּחַ הַמֵּת?

 

גּוּף הַמֵּת הָיָה מֵת כְּשֶׁנִזְנַח?

הוּא נִזְנַח, הַגּוּף הַמֵּת?

מִי זָנַח אֶת גּוּף הַמֵּת?

 

עֵירֹם הָיָה, גּוּף הַמֵּת, אוֹ נָכוֹן וְלָבוּשׁ לְמַסָּע?

 

עַל פִּי מָה הִכְרַזְתֶּם עַל מוֹת גּוּף הַמֵּת?

הִכְרַזְתֶּם עַל מוֹת גּוּף הַמֵּת?

עַד כַּמָּה הִכַּרְתֶּם אֶת גּוּף הַמֵּת?

אֵיךְ יָדַעתֶּם שֶּגּוּף הַמֵּת מֵת?

 

רָחַצְתֶּם אֶת גּוּף הַמֵּת?

עֲצַמְתֶּם אֶת שְׁתֵּי עֵינָיו?

קָבַרְתֶּם אֶת הַגּוּף?

הִשְׁאַרְתֶּם אוֹתוֹ זָנוּחַ?

נָשַׁקְתֶּם לַגּוּף הַמֵּת?

 

כשאנו מביטים במראה אנחנו סבורים שהבבואה הנשקפת אלינו היא מדויקת. אבל זוז מילימטר אחד, והתמונה תשתנה. אנחנו מתבוננים למעשה בקֶשת השתקפויות אינסופית. אבל לעיתים חייב הסוֹפֵר לנפץ את המראה  - כי רק מן העבר האחר של המראה ניבטת אלינו האמת.

אני מאמין שלמרות הסיכונים העצומים הניצבים בפנינו כיום, הרי נחישות אינטלקטואלית עזה, נועזת, עיקשת ובלתי מתפשרת שלנו, כאזרחים, להגדיר את האמת הנכוחה של חיינו, ושל החֲבָרות בתוכן אנו חיים, היא משימה ראשונה במעלה המוטלת על כולנו. זוהי, למעשה, מחויבות הכרחית.

אם נחישות כזו לא תתגלם בחזון הפוליטי שלנו, אין כל תקווה שיתחדש בנו מה שכמעט אבד לנו - כבוד האדם.