היי שלום אלכסנדריה,

ולהתראות

מאת יוסף אלגזי (14.4.1995)

"באלכסנדריה, כך אני סבור, האנשים היו בעלי מזג נוח יותר, מבין יותר, רחוקים מגזענות מוזרה זו, מלאומנות בהחלט פרימיטיבית זו... הם ניחנו ברוח של... אינני רוצה לומר של שיתוף פעולה, המלה קטנה מדי. היתה בהם אהבה" (יוּסֶף שאהין, במאי קולנוע מצרי)

(ה"קורניש" (Corniche) – הטיילת באלכסנדריה; הצילום לקוח מהאתר של יוצאי אלכסנדריה בעולם: Amicale Alexandrie Hier et Aujourd'hui – www.aaha.ch ; אתר מומלץ לצפייה גם למי שאינם יודעים צרפתית; העמותה הזו של מאוהבי אלכסנדריה שומרת על אופייה הקוסמופוליטי ולה סניפים ברחבי העולם.)

לוֹרֵנְצוֹ מוֹנְטֶזִינִי (Lorenzo Montesini), איש תעופה, סופר ועיתונאי לעת מצוא, חי זה שנים רבות בסידני שבאוסטרליה. באמצע החודש שעבר, לגמרי באקראי, נפגשנו באלכסנדריה, העיר שבה נולדנו שנינו. "זה אינו ביקורי הראשון בעיר מאז עזבתי אותה לפני 36 שנים, כשהייתי בגיל 13", הוא הסביר. "הפעם, באתי למלא אחר צוואתו של אבי, שמת באוקטובר שעבר בסידני בגיל 92. לפני מותו, בשיחה שהוא יזם, הוא הביע באוזני את המשאלה, לחזור אחרי מותו למקום שבו הרגיש הכי טוב בחייו. מתוך דבריו, היה לחלוטין ברור, שהוא התכוון לעיר הזאת, אלכסנדריה. ואכן, הפעם הבאתי אתי את אפרו, שאותו אני מתכוון לפזר היום בצהריים בים, מול החוף בסָאן סטֶפָאנוֹ (San Stefano), במקום שבו הוא, ושאר בני המשפחה, בילו ימים יפים מאוד בחיינו".

האב, אדואר מונטזיני (Edouard Montesini), בן למשפחה איטלקית-צרפתית, נולד ב-1902 באלכסנדריה. הוא היה הדור החמישי במצרים של בני משפחתו, שחיו כאן מתחילת המאה שעברה. הוא עבד כמפקח בחברת המים העירונית בזמנים שבהם היא היתה חברה פרטית. ב-1940 נשא אדואר לאשה את אנטואנט-מרי (Antoinette-Marie), בת למשפחה נוצרית ג'וסטיניאני (Justiniani), אשר במשך דורות חיה במקומות שונים באימפריה העות'מאנית, ובתום מלחמת העולם הראשונה השתקעה במצרים. כשנישאו, היה אדואר בן 39 ואנטואנט-מרי בת 18.

לורנצו נולד ב-1946, וחי עם הוריו ברחוב פואד הראשון, באחד הרוֹבעים האירופיים התוססים באלכסנדריה. ואילו סבתו מצד אמו, אן  (Anne), שהיתה נשואה לבן משפחת אצולה מצרית, חיתה בפרוור יוקרתי אחר, זיזיניה (Zizinya). הוא למד ב"בית הספר של הנזירות דה בזאנסון" (Sœurs de Besançon), אחר כך עבר לבית הספר היוקרתי "סאן-מארק" (Saint Marc), והספיק גם ללמוד ב"וויקטוריה קולג'" (Victoria College), שבו למדו בני העילית האלכסנדרונית. בבית מונטזיני דיברו לרוב צרפתית, אך נשמעו בו שפות נוספות, איטלקית, יוונית ואנגלית. הם בקושי דיברו ערבית, והיום מתקשה לורנצו לעקוב אחרי שיחה המתנהלת בשפה זו.

בשנת 1956 עזב האב, אדואר מונטזיני, את מצרים ועבר לאוסטרליה. בעקבות מלחמת סיני-סואץ, והניסיון הבריטי-צרפתי לכבוש את אזור תעלת סואץ, נכללה המשפחה ברשימת הנתינים הזרים שאותם החליטו השלטונות לגרש ממצרים. בסיועם של ידידים בממשל, שהצליחו פעם אחר פעם לדחות את גירושם, נשארו האם ובנה במצרים עוד כשנתיים וחצי, ועזבו אותה רק ב-1959. "ברגע האחרון מכרה אמי, בפרוטות, את רכוש המשפחה. תכשיטים שענדה על גופה נלקחו ממנה ביציאה", נזכר לורנצו. מאלכסנדריה נסעו השניים לבירות בלבנון, שבה חיו זמן קצר, וממנה עקרו לאוסטרליה.

כחמישה חודשים אחרי שהגיעה לאוסטרליה עשתה האם, אנטואנט-מרי, שני ניסיונות לשים קץ לחייה. "אמי חשה שחייה באוסטרליה אינם חיים. נוסף לגעגועיה לאלכסנדריה, התברר עוד, שבאותן שנתיים וחצי שבהן חיה בנפרד מאבי, הוא באוסטרליה ואנחנו במצרים, התאהבה אמי במצרי שהכירה, רופא מפורסם באלכסנדריה. אחרי תלאות וטלטולים רבים הצליחה אמי לחזור למצרים, נישאה לאותו רופא שאהבה וחיתה באלכסנדריה עד יומה האחרון. היא מתה לפני כשמונה שנים. אמי קבורה בבית הקברות הלטיני בעיר".

בסידני המשיך לורנצו את לימודיו "עד שנתקפתי", כלשונו, "ביצר ההרפתקאות, אשר הביא אותי לזייף את גילי בתעודת הזהות. וכך, כשנתיים לפני מועד הגיוס הרשמי, התגייסתי לצבא, ובמשך שנה אף שִרתתי כחייל ביחידה האוסטרלית בוייטנאם". כשעזב את וייטנאם והשתחרר מהצבא, ביקר לורנצו באלכסנדריה, בפעם הראשונה אחרי שעזב את מצרים. מאז הוא הספיק לבקר עוד כמה פעמים בעיר הולדתו. "נהגתי לבוא לבקר את אמי. חוץ מזה, נמשכתי לעיר הזו בגלל הזיכרונות העזים שאני נושא עמי עד היום. למרות האכזבות שאני נוחל בכל ביקור באלכסנדריה, אני קשור לעיר הזאת: אני מתגעגע אליה ברגע שממריא המטוס שלוקח אותי מפה".

ליוויתי את לורנצו מונטזיני כשמילא אחר צוואת אביו ופיזר את אפרו בים על חוף סאן סטפאנו (San Stefano). שעה ארוכה טיילנו על החוף והטיילת, בין מתקני הנופש והקיט ששרדו למרות ההזנחה והחלודה שהעלו במשך השנים, ולורנצו סיפר על חוויות ילדותו בעת חופשות הקיץ, בחברת ילדים והוריהם, מצרים בני אצולה ואירופאים עשירים.

עד לפני כ-40 שנה לא היתה משפחתו של לורנצו מונטזיני תופעה נדירה באלכסנדריה. ערב מלחמת העולם השנייה היוו ה"זרים" יותר משליש תושבי העיר. מהעת העתיקה חיו בעיר בני עדות שונות; בתקופה המודרנית, החל מתחילת המאה שעברה, בעקבות עליית השושלת של מוחמד עלי לשלטון במצרים, הלך וגדל מספר הזרים שהתיישבו בעיר. במשך כ-150 שנה היא היוותה פסיפס אנושי קוסמופוליטי של בני דתות ועמים שונים, ערבים מוסלמים ונוצרים, איטלקים, צרפתים, מלטזים, יוונים, ארמנים, ויהודים כמובן.

גם היום, למרות ההזנחה הצורמת לעין, אי אפשר למחוק ולא לטשטש את החותם שהותירו הזרים אחריהם, במפעלי פיתוח ובנייה בעיר. הם גם עשו עסקים טובים, בין השאר בעקבות הבום הכלכלי שהוליד ענף הכותנה, והפיכת אלכסנדריה בידי האימפריה הבריטית לבסיס אסטרטגי שלה באגן הים התיכון בשתי מלחמות העולם.

אם בשביל רבים מהזרים היא היתה "הארץ המובטחת", ה"אמריקה" של המזרח התיכון, לאחרים, פליטי מלחמות ורדיפות למיניהן, העניקה אלכסנדריה מקלט ומחסה. בתי הקברות הנוצריים והיהודי ברובע שאטבי (Chatbi), עם הכתובות על המצבות בעברית, בצרפתית, ביוונית, באיטלקית, נותרו עדות אילמת של אותה אלכסנדריה שאיננה עוד.

עד היום יתקשו מדעי החברה לתת הגדרה וכינוי מתאימים לרבבות האנשים שחיו במצרים וכונו משום מה "זרים". בלשון העם הם כונו "חָ'וואגאת", להבדיל מ"מסריין" (מִצְרִים); כשמכנים אותם "לוואנטינים" (Levantins) משתמעת אצל כמה מהאנשים נימה פז'ורטיבית ומתנשאת. היו בתוכם משפחות שלא הכירו במשך דורות רבים מולדת אחרת. גם אלה שהתיישבו בדורות האחרונים התייחסו למצרים, ולאלכסנדריה במיוחד, כאל מולדתם החדשה  שאימצה אותם ועטפה אותם באהבה. רבים מהם חיו ברובעים נפרדים, אך העניים התגוררו ברובעי העוני עם ערבים בני אותו מעמד כלכלי. במשך שנים הם נהנו מזכויות יתר שהשיגו בשבילם מעצמות אירופה הגדולות, ובעיקר האימפריה הבריטית, אך משלהי שנות ה-30 ואילך הן התבטלו בהדרגה.

כשהגיע לשיאו העימות בין מצרים הרפובליקנית שלאחר מהפכת יולי 1952 לבין מעצמות המערב - במיוחד בשנים 1957-1956, בעקבות הלאמת תעלת סואץ וההתקפה המשולשת, של ישראל, בריטניה וצרפת - הם שילמו את מלוא המחיר. הם לא רק סולקו מעמדות מפתח במינהל ובכלכלה, הם גורשו ממצרים, כמעט עד האחרון.

יחסם של הערבים לח'וואגאת היה דו משמעי. הערבים ידעו להעריך נכון את תרומתם של הזרים לאלכסנדריה, אִסְכָּנְדַרִיַה בערבית, אך התרעמו כנגד הפריבילגיות מהן הם נהנו. אמביוולנטיות זו גם התגנבה בין השיטין לרומאנים האלכסנדרוניים שתיארו את העיר הקוסמופוליטית. הסופרת האיטלקית  פאוסטה צ'יאלנטה (Fausta Cialente – 1898-1994), שחיה בין שתי מלחמות העולם באלכסנדריה ונודעה בפעילותה האנטי-פאשיסטית, הכניסה בפי מתיאו (Matteo), אחד מגיבורי הרומן שלה "קורטילה אָ קלאופטרה" (Cortile a Cleopatra), משפטי תוכחה שכיוונה נגד הזרים:

"אתם מנסים לחיות כאילו שאינכם רואים דבר משום שזה פועל לטובתכם – נכון ? אולם יבוא יום והדברים ישתנו, זה ייפסק, והזעם של אומללים אלה יכוון נגדכם כולכם, לא משנה אם אתם יהודים או זרים... נכון, אתם אינכם ה'אחראים' למצב... אך גם אתם, יש לכם משהו על המצפון... ולו בגלל ההרגל שלכם לכנות את המצרים 'ילידים' – נכון ? בעוד שאתם האורחים של 'ילידים' אלה, מאחר שאתם חיים אצלם ואפילו התעשרתם אצלם... הם אומרים על עצמם יוונים, שוויצרים, צרפתים, ארמנים... בפועל, כאשר הם מדברים על מִצְרַים ועל המִצְרִים, הם אינם מייצגים אומה, אלא רק מעמד... מצרים, היא הפלאח! הוא, עם חמורו ואלומת התלתן שלו, אותו אדם כמו לפני אלפיים שנה. עבורו, איש לא עשה דבר זה אלפיים שנה. נדמה, שהמגיפות והרעב הומצאו במיוחד עבורו! וכאשר דרכיהם מצטלבות ברחוב, מכונית הפאשה והפלאח על חמורו, הם אינם רואים זה את זה. זה נראה בלתי סביר - נכון? שני עולמות שכמעט נוגעים זה בזה ומעולם אינם נפגשים".

ארבעים שנה אחרי יציאת "הזרים" ממצרים, אפשר עד היום למצוא בתוך קבוצות התיירים המעטות הפוקדות את מצרים, ואת אלכסנדריה במיוחד, כאלה אשר כמו לורנצו מונטזיני וכמוני נולדו וחיו לפני שנים באלכסנדריה, זוכרים לה חסד נעורים, מתגעגעים אליה, מדברים עליה בנוסטלגיה של אוהבים, וכואבים את הגירוש (למען האמת, מלבד אחי הבכור שנשאר במצרים עד 1956, איש מבני משפחתי לא גורש). רבים מאותם תיירים מתאכסנים במלון "ססיל" (Cecil) ההיסטורי, שאותו הנציח הסופר לורנס דארל (Lawrence Durrel) ב"רביעייה האלכסנדרונית המפורסמת שלו, ג'וסטין, מונטאוליב, בלתזאר, קליאה" (The Alexandria Quartet, Justine, Balthazar, Mountolive, Clea). הם תרים כמו עולי רגל אחר המקומות הקשורים עם זיכרונותיהם. שמחתם גדולה כאשר הם מוצאים אותם, אך אכזבתם גדולה כשהם מגלים שמקומות אלה אינם עוד, או עומדים מוזנחים, מתבלים, ריקים, או חרבים.

מפה לאוזן, ועל ידי כמה עשרות הזמנות שחולקו בין ידידים, נודע, כי ב"מכון האיטלקי על שם דנטה אליגיירי" (Dante Alighieri) עמדה להתקיים הרצאה באנגלית מפי ד"ר מוחמד עוואד מהפקולטה לארכיטקטורה של אוניברסיטת אלכסנדריה. נושא ההרצאה, "ההשפעה האיטלקית על הבנייה באלכסנדריה המודרנית". כשעה לפני תחילת ההרצאה הלכו והתקבצו כ-150 אנשים, לרוב מבוגרים, שרובם דיברו ביניהם בצרפתית, אותה Lingua Franca של פעם באלכסנדריה ובכל אגן הים התיכון המזרחי, ומיעוטם באנגלית. ממחלצותיהם של כמה מהבאים עלה ריח של נפתלין. הצעירים היחידים בקהל היו סטודנטים מצרים הלומדים ארכיטקטורה, אשר אף הם החליפו דברים בלשונות זרות.

בכניסה למועדון קידמה את פני אשה בגיל העמידה, ששאלה אותי בצרפתית, "אתה אחד משלנו?" כשהבחינה שאינני מבין למה בדיוק היא מתכוונת, היא הוסיפה, "אני חצי יהודייה. למשפחת אמי קראו מנדל, יהודים ממוצא אוסטרי, כנראה אשכנזים. אני חיה כאן כמצרייה לכל דבר".

ד"ר עוואד לא חידש בהרצאתו מאומה ולא הוסיף דבר שאינו ידוע: ארכיטקטים, אומנים ובעלי מלאכה שבאו מאיטליה בנו באלכסנדריה אין ספור ארמונות, מבני ציבור, בתי מגורים, ואף מסגדים. בין השאר, הזכיר ד"ר עוואד את העובדה, שברובע אל-אנפושי שעל חוף הנמל המזרחי עומד אחד המסגדים היפים בעיר, המסגד על שם סידי אבו אל-עבאס אלמוּרְסִי, שתוכנן בידי ארכיטקט איטלקי. באלכסנדריה חיו איטלקים של ממש ו"איטלקים בעלי דרכון". אלה האחרונים היו אנשים, בהם יהודים רבים, שניצלו את העובדה שמרשם התושבים של עיר הנמל ליבוֹרְנוֹ עלה באש כדי להירשם בקונסוליה האיטלקית כאזרחים ממוצא איטלקי.

סדרי חייהם של האיטלקים באלכסנדריה הופרו עם עלייתם של  מוסוליני והפאשיסטים לשלטון באיטליה. בעקבות חקיקת חוקי הגזע באיטליה ב-1938 נאבקו באלכסנדריה אלה באלה פאשיסטים ואנטי-פאשיסטים איטלקים, והיהודים קראו לבעלי המסעדות לא להגיש יותר "פסטה 'שותה" (Pasta asciutta), המאכל הלאומי האיטלקי. כנראה שקריאת חרם זו לא נפלה על אוזניים קשובות, מאחר שעד היום אפשר לקבל גם במסעדות עממיות באלכסנדריה פשטידות ממקרוני ומבשר, אפויות בתנור. כשם שאיש מצעירי אלכסנדריה אינו יודע היום שפעם פעלו בה שוק איטלקי ושוק צרפתי, הם גם אינם יודעים שבחודשי הסתיו קראו הרוכלים לשלווים שמכרו בשמם האיטלקי "קוואליה" (quaglia), ולאו דווקא "סימאן" בערבית.

בצאתנו מההרצאה במכון על שם דנטה אליגיירי ניגש אלי אדם, שהציג את עצמו כמצרי ממוצא יווני- אורתודוקסי. באנגלית רהוטה הוא גולל באוזני את "המצב המחפיר השורר בבתי הקברות של הנוצרים". לדבריו, "מתחוללים בהם מעשי ונדליזם ושוד". הוא סיפר שגנבים, בעזרת השומרים - בצורה פעילה או בהעלמת עין - פושטים בלילות על בתי הקברות וגונבים פסלים ומצבות משיש. איש שיחי היה כולו נרעש משום שלדבריו, "השלטונות יודעים היטב מה שקורה ואינם נוקטים צעדים תקיפים ויעילים כדי לשים קץ לברבריזם תרבותי זה, העומד לכלות עוד עדות לקהילות הנוצריות שחיו במשך דורות באלכסנדריה". אחר כך נודע לי, כי אותם שודדי קברים גונבים גם מצבות שיש משני בתי הקברות היהודיים, בשאטבי ובמזריטה (Mazarita).

מהקהילה היוונית הגדולה באלכסנדריה - כמאה אלף בני אדם שאכלסו שכונות שלמות, כמו עטארין (Attarine) או אִיברהימיה (Ibrahimiya) - נותרו רק כמה מאות, וכן שמותיהן של כמה מסעדות, טברנות ופטיסריות (pâtisseries) מפורסמות, כמו "לורנטוס", "קליתיאה", "אטיניאוס", "פסטרודיס" ו"זפיריון"(Délices, Athinéos, Pastroudis, Lourantos, Kalithéa, Zephirion). רק ב"אלית" (Elite) ממשיכה מאדאם קריסטינה קונסטנטינו (Christina Costantini) לנהל את המסעדה שלה. עם השנים, מיעוט מספרם של הלקוחות היוונים גרם לכך שרק חלק מהתפריט הוא יווני. ברקע, מוסיקת פופ החליפה את צלילי הבוזוקי, ולצד פורטרטים של המשורר היווני-אלכסנדרוני קוואפי (Cavafi) תלויים תעתיקים מיצירות מאטיס ופיקאסו. חיוך סלחני עלה על פניו של אחד המאזינים לדבריה של מאדאם קריסטינה הקשישה, כאשר הציגה את עצמה כ"נשיאת ארגון הצופות והצופים". היא שכחה לציין מה נותר ממנו.

כששואלים מצרים, היכן בעיר אפשר לפגוש יוונים, הם מכוונים אל מאדאם קריסטינה ולא אל הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית, שבעבר הלא-רחוק תמיד המתה מבני אדם. ביום ראשון לפני הצהריים, בכנסייה היוונית-אורתודוקסית הקטנה שליד בניין הפטריארכיה השומם בכל ימות השבוע, החלו התפילות עם שבעה מתפללים: חמש נשים, הכומר ואסיליס קפיטנקיס (Vasili Kapitankis) ועוזרו. האחרון ושתיים מהמתפללות שימשו בתור מקהלה. קריאות ה"קירייה אלייסון" (Kyrie Elesion) נשמעו בקושי, ובזיכרוני עלו צלילי השירים הליטורגיים שהשמיעו המקהלות הנהדרות בכנסייה היוונית, שאליה נהגו שכנותינו היווניות בנות משפחת קוּנְדוּרִיס   (Koundouris) לקחת אותי עמן בימי חג המולד, ראש השנה וחג הפסחא.

בשיא התפילה הגיע מספר המתפללים ל-11, רובם נשים. כששאלתי אחר כך אחת מהן, מדוע תנועת ההצטלבות שלה ושל כמה מחברותיה נראתה כמין תנועת יד קטנה על בטנן, היא השיבה בחיוך קטן ומבויש, "זו תנועה לה הורגלנו בימים לא רחוקים שבהם הצנענו את היותנו יוונים ונוצרים".

מוצאו של הכומר ואסיליס קפיטנקיס, בן 68, מהעיר הרקליון באי כרתים. הוא חי במצרים קרוב ל-50 שנה, אך עד היום הערבית שבפיו עילגת. במשך שנים הוא כיהן כשמש בכנסייה, עד שעלה לדרגת כומר. למרות שבני משפחתו התפזרו - "הם חיים באתונה, בפיריאוס ובאוסטרליה" - הוא אינו מתכוון לעקור מכאן. "התרגלתי למקום. גם אם לעתים עצוב לי פה, לא אנטוש אותו. עבורי, אלכסנדריה, למרות שחיים בה רק קומץ יוונים, תישאר תמיד חלק מאִמא מולדת, יוון. אני אוהב אותה. הגורל קבע שכאן ביתי, וכאן יהיה גם קברי".

ברחוב סעד זע'לול ההומה אדם מחזיק ארה חצ'דוריאן (Hatchadorian) חנות קטנה לממכר גלויות ברכה, שקופיות וסרטים למצלמות. הוא עמד מחוץ לחנות כשראה אותי בחברתו של לורנצו מונטזיני, מחפשים חנות למוצרי צילום. בלי גינונים מיותרים הוא פתח עמנו בשיחה בצרפתית, כאילו היינו חבריו מאז ומתמיד. הוא הכניס אותנו לחנותו וסיפר לנו את קורות חייו.

חצ'דוריאן הוא ארמני - זאת יכולנו לנחש על פי שם משפחתו - שנולד לפני 84 שנים בעיירה קטנה באסיה הקטנה. "הכול נס", חזר ואמר. "נס שאני חי, נס שהאחים שלי נותרו בחיים. נס שאבי הצליח למלט אותנו מהגיהינום ולהביא אותנו חיים לכאן. כמו ארמנים רבים מצאנו כאן, באלכסנדריה, מקלט. פעם היינו ארמנים רבים. אחרי מלחמת העולם השנייה התפתו רבים מהארמנים באלכסנדריה לעקור לארמניה הסובייטית. עם השנים אחרים נסעו למקומות אחרים בעולם. התפוצה הארמנית מפוזרת בארבע כנפות תבל. אני נשארתי כאן. גם זה נס גדול. זה שנותרו ארמנים בעולם, גם זה נס גדול".

חצ'דוריאן סיפר בנוסטלגיה על הימים שבהם הקים וניהל תזמורת ומקהלה, שהצליחה להפיק את האורטוריה "המשיח" של הנדל. הוא עצמו ניגן על כינור. אחיו יירוואנט (Yerovant), החי באלכסנדריה, ניגן בצ'לו, ואילו אח נוסף, זאוון (Zevon), שתמונתו תלויה על הקיר בחנות, הוא פסנתרן בארצות-הברית. עם לקוחותיו מדבר חצ'דוריאן בערבית, אותה ערבית של הח'וואגאת, שנשמעה מצחיקה באוזני המצרים, בעיקר כשדיברו אותה היוונים. גם אחרי 70 שנות חיים באלכסנדריה, מבטא חצ'דוריאן את האות הגרונית חי"ת כאילו היתה כ' רפה; בערבית יש מלים שמשמעותן משתנה לגמרי כאשר מחליפים את האותיות הללו.

ערב נסיעתי מאלכסנדריה לקהיר הלכתי להיפרד מחצ'דוריאן. הוא לחץ את ידי בחום ומלמל, "גם לכם אירע נס. החזיקו מעמד!" רק באותו רגע קלטתי שזו היתה הפעם הראשונה שהוא התייחס להיותי יהודי.

באלכסנדריה חיים קופטים רבים, מצרים בני הדת הנוצרית, המהווים יותר מ-10 אחוזים מאוכלוסיית מצרים. בשנים האחרונות, בעקבות הפוגרומים שביצעו קנאים מוסלמים בקופטים במצרים עילית, שומרים הקופטים על פרופיל נמוך אף יותר מהרגיל. הכנסייה הקופטית על שם מוּרְקוּס הקדוש צמודה לפטריארכיה הקופטית במרכז העיר. הגישה לכאן ביום ראשון בצהריים הזכירה לי את הדרך לבתי הכנסת היהודיים אחרי מלחמת ,1948  בשבתות ובחגים היהודיים. אנשי ביטחון במדים ובבגדים אזרחיים נראו בכל פינה. הם פקחו עין לבל יתקרב גורם בלתי רצוי למקום ולבל תופרע חלילה תפילת יום ראשון של המאמינים הקופטים.

בשבת הלכתי מוקדם בבוקר לבית הכנסת על שם אליהו הנביא, היחיד הפועל עדיין בעיר. השער הראשי, הפונה לרחוב הנביא דניאל, היה סגור. ליד הכניסה הצדדית עמדו, כאילו לא זזו מהמקום מאז 1948, אנשי ביטחון חמושים. בבית הכנסת הזה, שבימי תפארתו ותפארתה של הקהילה היהודית באלכסנדריה היה גדוש מפה אל פה בשבתות, בחגים ובימים שבהם נערכו בו חתונות - התפללו לפני שבועות אחדים, בשקט, כאילו מכונסים בתוך עצמם, רק ארבעה אנשים. נוכחותי, גם כיהודי אתיאיסט, לא יכלה להשלים את מניין המתפללים. "רק בפסח ובימים הנוראים מתכנס מניין בבית הכנסת", אמרו לי במשרדי ועד הקהילה היהודית.

בתולדות הקהילה היהודית באלכסנדריה נודעו כמה בתי כנסת שנשאו את השם אליהו הנביא. זה הקיים עד היום, נבנה באמצע המאה שעברה בעידודו של השליט מוחמד עלי. זהו מבנה רחב ידיים, נישא לגובה רב ונשען על שדרות עמודים משיש קרארה. גם כשלא דולק האור בנברשות הענקיות, מואר אולמו באור קרני השמש החודרות מבעד לחלונות בעלי הוויטראז'ים המסוגננים. בקומה העליונה היו עזרת הנשים ופינת המקהלה, שעליה ניצח אחד מגדולי המוסיקאים היהודיים של דורנו, אלברטו חמסי (Albert Hemsi), שמת לפני שנים אחדות בפאריס. בעיני רוחי אני רואה עדיין את המקלות הקטנים שהחזיק על האורגן, ושאותם נהג להשליך על כל מזמר שעורר את חשדו כי נרדם בעמידה.

אכסדרה גדולה מרוצפת אריחים משיש מובילה אל שערי העץ הגדולים של בית הכנסת. שלטונות מצרים הכריזו עליו כעל אתר היסטורי. מסביב לחצר עומדים גושי בתים שאותם משכירה היום הקהילה לדיירים המשלמים שכר דירה. בחצר נותרו ברזיית המים והעמודים של הסוכה שאותה מעמידים בסוכות. בקרבת בית הכנסת פועלים עדיין משרדי הקהילה. באין רב, דיינים, שוחט או מוהל, משותקים כל השירותים הקהילתיים. צמוד לבית הכנסת, במבנים של בית הספר על שם אגיון (Aghion), פועל בית ספר ממשלתי מצרי. ממועדון "מכבי- אלכסנדריה" הסמוך נותרו רק הזיכרונות.

מאז העת העתיקה, תמיד חיו יהודים באלכסנדריה. במסכת סוכות בתלמוד אפשר לקרוא על פארו של בית הכנסת בעיר. במאה הראשונה לספירה חי בה הפילוסוף הגדול פילון האלכסנדרוני. במאה ה-21 שהו בה הרמב"ם ויהודה הלוי. בסמטת עמרם, ליד רחוב אל-מידאן וקרוב לחארת אל-יהוד, עמד עד לפני כמה שנים בית הכנסת זרדל (Zéradel), שנפתח בשנת 1831. עד שנהרס, היתה צמודה לאחד הכתלים כתובת חרותה על אבן, שבה צוינו שם הנדיב, יהודה בן שאול ספר, שמימן את בניית בית הכנסת, והשנה שבה הוא נחנך. בארון הקודש היו שמורים שני כתבי יד עתיקים של התורה, כתובים בכתב אשורי.

בלילות שמחת תורה, הרחובות והסמטאות הצרות שמסביב לבית הכנסת היו נסגרים לתנועה, כאשר אלפי המאמינים היהודים היו מקיפים בשירה רמה את המקום, עם שלל ספרי התורה בידיהם, ובכללם ארון הקודש ובו שני ספרים אלה. היהודים ידעו, כך סופר, כי אל המוני המתפללים הצוהלים היו מצטרפים מוסלמים שביקשו אף הם לנשק את ספרי התורה, מתוך אמונה שהדבר ירחיק מהם כל רע ויאיר להם את מזלם. תייר המזדמן בהווה לסביבה, יימצאו תמיד תושבים בשכונה שיתנדבו להראות לו את המקום שבו עמד בית הכנסת היהודי. הקהילה היהודית מכרה אותו לאנשים שהרסוהו ובנו במקומו בניין מגורים.

לא הרחק מבית הכנסת זרדל, בסמטת סוּק אל-חוֹצְר (שוק המחצלות) הסמוך, עמד בית ספר בעל אותו שם, וכן מאפיית המצות והביסקוויטים הכשרים לפסח, מאפיית הפיתות של מנדו (Mando), האִטליזים של ויטו (Vitto) ורפאל (Raphael) היהודים, המכולת של סימון (Simon) היווני, חנויות הביצים, המחצלות והמיצים של חָמִידוֹ, חנות הקרח והמשקאות הקלים של אחמד אל-סָנְכַּרִי, מחסן הבשמים של יהודי ששכחתי את שמו (שָם הוא נהג לנסוע על אופניים וכך עשה בישראל בימים בהם עבד בבית המשפט בתל-אביב) וחנות היינות של אבי.

שכנים, נגרים ובעלי בתי מלאכה למטאטאים שהכירו אותי, למרות המרחק בשנים, עשו לי סיור מודרך בשכונה. הם ציינו את המקומות שנהרסו, את המבנים החדשים שקמו במקומם, הזכירו שמותיהם של אנשים שאינם כבר בחיים. בין כוס מיץ קנה סוכר לכוס תה, הם שאלו על כל אחד מהיהודים שחיו ביניהם, בטוחים שכולם חיים בישראל. אכזבתם היתה גדולה, משום שלא יכולתי לספק אלא מקצת סקרנותם.

הם סיפרו על יהודים שחיו בשכונה והחיים היום באמריקה, שבאו לבקר והצטלמו עמם למזכרת. הם שאלו, "מתי אינשאללה נוכל לבקר אצלכם? האם אי פעם נוכל למכור את המוצרים שלנו, רהיטים למשל, אצלכם בישראל? הגיע הזמן שגם אנחנו נפיק תועלת כלשהי מהשלום". אחד המבוגרים הוסיף, "בחיי אללה, מאז הלכו היהודים מהשכונה, ובמיוחד מאז נהרס בית הכנסת, הסתלקה לה הברכה מאתנו".

בלשון אחרת ביטא דעה דומה מי שניהל לפני חמש שנים את בית הספר הפרטי, המופעל בבניין בית הספר התיכון היהודי על שם הברון דה מנשה (Baron de Menasce), שבו למדתי. בפגישה, שארכה שעה ארוכה ובה השתתפו מורים צעירים שזומנו אליה על ידי המנהל, החלפנו זיכרונות, רשמים ודעות על מצרים ועל ישראל. את השיחה סיכם המנהל במשפט הבא: "אין בלבי ספק שהיינו חייבים לגרש את הבריטים ולשים קץ לזכויות היתר שמהן נהנו הזרים בארצנו, אבל באותה המידה היינו צריכים לעשות כל מאמץ שאתם תישארו אתנו".

כששאלתי אותו למי התכוון כשאמר "אתם", הוא הסביר בלשון תקיפה: "ב'אתם' אני מתכוון לזרים שחיו בינינו דורות, בכלל זה היהודים, שתרומתם לבנייתה של הארץ הזו ולפיתוחה היתה מכרעת". גם יהודים רבים שעזבו, או אף גורשו ממצרים, זוכרים לא רק את הפגיעות ביהודים בגלל מלחמת 1948, כמו הקריאות "יָא יָהוּדִי, יָא כָּלְבְּ", ומעצרם של מאות צעירים יהודים, ציונים וקומוניסטים, וכליאתם במחנה ריכוז באבו-קיר, ואחר כך גם גירושם ממצרים; את גל הגירושים הגדול של יהודים ויתר הזרים בעקבות מלחמת סיני-סואץ ב-1956. הם זוכרים גם זמנים אחרים. בהקדשה לספר זיכרונות שפרסם ב-1977 בלוזאן שבשווייץ, כתב המחבר מוריס מזרחי (Maurice Misrahi): "למוחמד עבד אל-האדי, פקיד מצרי בכיר, אשר העניק לי את חסותו כאשר הצבא הגרמני הגיע לאל-עלמיין, איים לפלוש למצרים, וסיכן את חייהם של היהודים".

במסורת של הקהילה רשומים המבצעים לקליטת פליטים יהודים מאלזס שבצרפת, שנמלטו ממנה ב-1870 עקב המלחמה הצרפתית-פרוסית; פליטים יהודים שנמלטו מהאימפריה הרוסית בעקבות פוגרומים; פליטים יהודים מהאימפריה העותומאנית, שנמלטו בעקבות המלחמות בבלקאנים ומלחמת העולם הראשונה; פליטים יהודים שנמלטו בשנות ה-30 במאה ה-20 מארצות רבות במרכז אירופה בעקבות עליית היטלר לשלטון בגרמניה.

חיילי הבריגדה היהודית ידעו לספר על האהבה הרבה שהרעיפו עליהם בני הקהילה כשחנו באלכסנדריה.

בראש הקהילה היהודית באלכסנדריה, שאיגדה את בני כל עדותיה, ספרדים ואשכנזים, עמדו בדורות האחרונים אישים בעלי שם. על שמותיהם נקראו מוסדות חינוך וציבור, כמו בית הספר היסודי על שם דלה פרגולה, מי שהיה רבה הראשי של אלכסנדריה ערב מלחמת העולם הראשונה; רשת בתי הספר שליד הקהילה על שם אגיון; בית הספר התיכון על שם הברון דה מנשה; ורבים אחרים. הבולט מכולם היה מי שכיהן כרב ראשי בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20, הרב ד"ר מואיז ונטורה (Moïse Ventura), שהיגר אחרי הקמת המדינה לישראל ומת כאן כמעט כאלמוני.

מלבד בתי הכנסת, היוו מוסדות החינוך ומוסדות העזרה ההדדית של הקהילה את מקור גאוותה. במבנים של בית ספר על שם אגיון, הצמוד לבית הכנסת אליהו הנביא, פועל היום בית ספר מצרי. במבנה של בית הספר על שם הברון דה מנשה פועל בית ספר פרטי המוחזק בידי משפחתו של גמאל עבד אל-נאצר. מלבדם פעלו בתי ספר אחרים, כמו בית הספר התיכון על שם הרמב"ם, בית הספר התיכון של האיחוד היהודי (Lycée de l'Union Juive), תלמודי תורה ועוד.

כל ניסיון לערוך רשימת מצאי של מוסדות הציבור, השירותים והעזרה ההדדית עלול לשכוח ולקפח את זכרו של אחד מהם. ארגון "עזרת אחים" דאג לחלוקת מזון ולסיוע חומרי לנזקקים. המפעל "צדקה בסתר" סייע אף הוא לנזקקים. בית החולים היהודי ברובע ספּוֹרטינג (Sporting), שהולאם בימי עבד אל-נאצר, ממשיך גם היום לתפקד כבית חולים. האגודה "משיבת נפש" סיפקה כמעט בחינם שירותים רפואיים למעוטי יכולת. פעלו עוד בתי זקנים, בתי יתומים, בתי תמחוי, מעונות יום. מכל אלה לא נותר דבר.

במשרדים הישנים של הקהילה היהודית פגשתי את נשיא הקהילה ג'ו הררי (Joe Harari), את לנה מתתיה (Léna Mattatya) ואת שלמה בלאציאנו (Salomon Balasiano). "כל עוד ייתן לנו אלוהים חיים ויעמדו לנו כוחותינו, אנחנו משתדלים לקיים ולהחזיק מה שנותר מהקהילה. המוסדות היחידים שפועלים הם בית הכנסת אליהו הנביא ומשרדי הקהילה", ציין הררי.

בחגים מבקר בקהילה רב הבא מישראל, העורך את התפילות ואת הטקסים. הררי, בן יותר מ-80, אינו מסתיר את מוצאו הצנוע. הוא נולד בשכונה העממית ווקאלת אל-למון (שכונת הלימון), שיחד עם סוק אל-סמק (שוק הדגים) היוו את חארת אל-יהוד, שכונת היהודים.

הררי מעיד, שבני הקהילה שמחו מאוד כאשר ישראל ומצרים חתמו על הסכם השלום. ברגע שישראל פסקה להיות אויב, גם הם פסקו להיות כאלה בעיני הרבה מצרים, שראו בהם קודם אויבים. תמונה גדולה של הנשיא חוסני מובארק מעידה על נאמנותו לשלטון. כל אורח ממדינת ישראל מתקבל בברכה. הררי הציג בגאווה את התמונות שבהן הוא מצולם בחברת שר החוץ, שמעון פרס, בעת שביקר בבית הכנסת, וכן את התמונות לצד המי ומי באלכסנדריה, שבאו להשתתף בחגיגת יום העצמאות שארגן הקונסול של ישראל בעיר.

שעה ששוחחנו באו אל הררי נציגים משירותי הביטחון המצריים, כדי לקבל ממנו פרטים על מועד עריכת ליל הסדר, היום, השעה, מספר המשתתפים הצפוי. "שלטונות הביטחון המצריים שומרים עלינו כעל בבת עיניהם. הם אינם משאירים שום דבר ליד המקרה. הם שומרים על בית הכנסת ועל בנייני הקהילה יומם וליל, ואנחנו אסירי תודה להם על כך".

אנשים שונים, בכלל זה במצרים ובישראל, מגלים עניין רב בגורל הרכוש הרב שהיה בבעלות הקהילה היהודית, זה שאיננו עוד וזה שקיים גם היום. כמה ממבני הציבור והמוסדות נהרסו; אחרים מופעלים על ידי שלטונות מצרים או על ידי תאגידים. יש מבנים שעומדים מוזנחים וחרבים, כמו למשל בית הכנסת על שם מנשה, ליד כיכר מוחמד עלי. על חומות בית הקברות היהודי בשאטבי הוצבו שלטי חוצות. מי ידאג לשימורם של האתרים ששרדו - איש אינו יודע.

בבניין הקהילה הראתה לי לנה מתתיה אלבום ענק עם תמונות של כל המוסדות היהודיים. בקהיר פגשתי צעיר מצרי שסיפר לי, כי לפני כשנתיים הוא ערך רשימת מצאי של התעודות והמסמכים המצויים במשרדי הקהילה. בעליל ברור, כי תעודות ומסמכים אלה הם אוצר ארכיבי רב ערך, העשוי לשמש מקור בלתי נדלה לכתיבת תולדותיה של אחת הקהילות היהודיות הגדולות באזורנו.

לורנצו מונטזיני ביקש לנצל את ביקורו באלכסנדריה להכנת כתבה מצולמת על הארמונות ועל הווילות המפוארות של העיר. הוא פנה ללשכת העיתונות הממשלתית באלכסנדריה וביקש את סיועה. אחרי שהתגבר על כמה מכשולים בירוקרטים נמסר לו, כי הרשויות השונות, בכלל זה הביטחון המצרי, אישרו את בקשתו: למחרת היום עליו להתייצב לפני הצהריים במשרדי לשכת העיתונות, משם ייצא לסיור המובטח בליווי אחד הפקידים. לתומו הזמין אותי מונטזיני להצטרף אליו. בזמן שנקבע ניגשנו שנינו למשרדי לשכת העיתונות. מונטזיני הציג אותי לפני מוסטפא ולפני הממונה עליו, ששמה מדיחה. הוא ציין את מוצאי האלכסנדרוני ואת עיסוקי, היסטוריון ועיתונאי. כששאל אם יוכל לצרף אותי לסיור שלו, השיבו השניים שאין כל מניעה בכך.

בעוד שמונטזיני דיבר עמם באנגלית, עשיתי טעות והתחלתי לדבר אתם בערבית. הערבית שבפי, שמשלבת את העגה המצרית עם עגה פלסטינית, היתה בעוכרי. שעה שמדיחה תיאמה עם מונטזיני את פרטי הסיור, ערך לי מוסטפא תחקיר קטן שבסיומו גילה שאני יהודי החי בישראל. מצויד בגילוי זה הוא נכנס לאחד החדרים, שממנו שב אחרי דקות אחדות וקרא למדיחה להצטרף אליו פנימה. לא עברו כשתי דקות ומדיחה הודיעה לי: "אנחנו מצטערים, לא תוכל להצטרף לסיור של מיסטר מונטזיני".

מונטזיני יצא אם כן בלעדי לסיורים שלו, ועם שובו היה משתף אותי בחוויותיו. לאכזבתו הגדולה לא ניתן לו לבקר בארמונות ראס אל-תין ומונתזה, הסגורים למבקרים. בארמונות שבהם מתגוררים שרים ואנשי שררה, מנעו ממנו אנשי הביטחון להיכנס וגם לא התירו לו לצלם אותם מבחוץ. כשביקש לצלם ארמונות העומדים ריקים ופרוצים, התערבו שכנים ועוברי אורח שפקפקו בסמכותו של מוסטפא לאפשר לזר לצלם. בארמון פָטְמה אל-זהרא, שבו שוכן עכשיו מוזיאון המציג אוסף יקר ונדיר של תכשיטים שהיו שייכים לבני השושלת המלכותית, הותר לו לצלם רק צילומים אחדים. מאוכזב ומיואש ויתר מונטזיני על תוכניתו המקורית לכתוב על הארמונות של אלכסנדריה, והחליט לייחד את כתבתו לספרייה החדשה העתידה לקום במקום זו שהיתה קיימת בעת העתיקה.

ה"ביבליוטקה אלכסנדרינה" (Bibliotheca Alexandrina), שהוקמה במאה השלישית לפני הספירה בתקופת בית תלמי, היוותה, יחד עם האוניברסיטה והמוזיאון הצמודים אליה, קומפלקס תרבותי אדיר. בספרייה זו היו מרוכזים כ-007 אלף מגילות גומא ובהן כל שירי הומרוס, יצירותיהם של אוקלידס, אייסכילוס, סופוקלס, אויריפידס (Homêros, Eukleidês, Aiskhulos, Sophoklês, Euripidês) ואחרים, ה"ספטואגינטה" (Septoaginta) (תרגום השבעים), שהיה התרגום הראשון של המקרא ליוונית, עוד ועוד. הספרייה המלכותית נשרפה בקרבות שניהל יוליוס קיסר (48 לפני הספירה), ויתר מרכיבי הקומפלקס הזה נחרבו במשך העידן הנוצרי.

באוקטובר 1987 פרסמו ממשלת מצרים ויונסק"ו קריאה לבנייתה מחדש של הספרייה. ביוני 1988 הניח הנשיא חוסני מובארק את אבן הפינה לספרייה, האמורה לקום ברובע שטאבי מול החוף. בפברואר 1990, בטקס רב רושם ובנוכחותם של מלכים ונשיאים, נערכה הישיבה החגיגית הראשונה של הוועדה הבינלאומית להקמתה מחדש של הספרייה העתיקה באלכסנדריה. פרסים יקרי ערך הוענקו לקבוצות האדריכלים שהכינו תוכניות לבנייתה. על פי התוכנית, תכלול הספרייה ארבעה מיליון ספרים. בפרסומים רשמיים הודיעה ממשלת מצרים, כי ביולי השנה תתחיל הספרייה לפעול. על פי מה שנראה בשטח, עוד חזון למועד.

כשזרים שואלים היום על הספרייה, מראים להם מדריכים ונהגים את ארמון הוועידות העומד בסמוך. המגרש שעליו אמורה לקום הספרייה מוקף חומה ולאיש לא ניתן לראות מה קורה מאחוריה. מונטזיני ואני הלכנו, בנפרד, לראות את המקום, בתקווה שלפחות אחד משנינו יצליח לראות משהו. המזל לא האיר לנו פנים. "עד עתה הם הספיקו לחפור במקום בור גדול, ולא נראה שהם יעמדו בלוח הזמנים המובטח לבניית הספרייה ולהפעלתה", העיר מונטזיני כשחזר משם. כך נקברה גם תוכניתו לכתוב על הספרייה.

הסבר חלקי לעיכובים אפשר אולי למצוא בהערה שהשמיע אחד משני העובדים שפגשנו בבניין האופרה והתיאטרון על שם מוחמד עלי לשעבר, אשר כיום נקרא על שמו של המלחין סייד דרוויש. אותו פועל, בערך בן 50, שראה את ארשת האכזבה שנפלה על פנינו בשל עליבותו של האולם, פנה אלינו: "למצב הזה אנחנו המצרים אחראים. מדינות שונות העבירו לנו כספי סיוע לשיפוץ האולם ולשימורו, אבל בדרך, רוב הכסף הולך לכיסיהם של אנשי שררה וקבלנים".

באלכסנדריה - עם יותר משני מיליון תושביה, עם אתריה המעידים על עברה ההיסטורי המפואר, עם נופה המרהיב, עם מזג האוויר הנוח שלה - מתקשה כל תייר למצוא, גם בחנויות הספרים הגדולות, אלבומים ומדריכים ראויים על העיר. שיחה שהתפתחה בנושא זה עם ראוף רמדאן, אחד המוכרים בחנות ספרים גדולה, התגלגלה לנושאים נוספים הקשורים לעברה הלא רחוק של אלכסנדריה ולהווה שלה. רמדאן דיבר צרפתית רהוטה, תופעה די נפוצה בין אנשים, מבוגרים וצעירים, במצרים. הוא התבטא בחופשיות, אך כשהצטרף מחמוד עבד אל-האדי, עובד בכיר ממנו, לשיחה, הפך רמדאן למאזין פסיווי.

עבד אל-האדי העדיף לדבר ערבית. הוא הרצה את דבריו כמו דובר רשמי המייצג בלהט את מדיניות השלטון. כששמע שאני מישראל הוא כיוון אלי את דבריו, כאילו הרצה אותם מול נציג רשמי של ישראל. "אנחנו שמחים שישראל מחפשת לעשות שלום עם שכניה הערבים, אך תמיד עליה לזכור שסאדאת היה הראשון לעשות אתה שלום, ואל לה לחיות באשליה שהיא תשיג שלום עם מדינות ערביות נוספות תוך התעלמות ממצרים ומאחורי גבה. היא לא תוכל להתעלם מתפקידה המנהיג של מצרים בעולם הערבי".

כשעלתה השאלה, מדוע שלטונות מצרים ממאנים לתת לאזרחיה, לרבות סטודנטים המכינים עבודות מחקר על ישראל, לבקר בישראל, הזכיר עבד אל-האדי את הנושא הגרעיני, שבמשך כל ימי שהותי במצרים עלה מדי יום בעיתונות המקומית. "אם פניה של ישראל לשלום - מדוע היא אוגרת נשק גרעיני ומסרבת לחתום על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני? ישראל משחקת באש".

עבד אל-האדי ניסה להמעיט ממשמעות העובדה, שבשנים האחרונות מדירים תיירים את רגליהם ממצרים מחשש מפעולות הטרור של הקבוצות האסלאמיות הקיצוניות. הוא המטיר אש וגופרית על קבוצות אלו, אך חזר והדגיש שהמשטר מצליח לגבור עליהן. "כולנו כאן מוסלמים מאמינים, מתפללים, צמים ברמדאן ושומרים את מצוות דת האסלאם. אבל הפושעים האלה, הפועלים כביכול בשם דת האסלאם, הם כופרים באלוהים ובאסלאם ודינם כדינם של כופרים". שוב ושוב חזר עבד אל-האדי על המלה כופרים. "ידיים זרות הן שעומדות מאחורי פעולותיהם. בכסף הם משחדים אנשים לבצע פעולות נפשעות, הם מנצלים את מצוקתם הכלכלית. תהום פעורה בינם לבין האסלאם".

סימנים חיצוניים רבים מעידים על התרחבותה של השפעת הדת על התושבים. ביום שישי בצהריים התנהלו תפילות בציבור במקומות רבים, בחוצות ובפינות רחוב. לעתים מספר המתפללים מתחת לכיפת השמים היה גדול לאין שיעור ממספר המתפללים במסגדים, שלא היו מסוגלים לקלוט את כל המבקשים לבוא בשעריהם. מכל מקום בקעו קריאות המואזינים והדרשנים, שהשתמשו במגבירי קול חזקים מאוד.

בפעם הראשונה שעליתי על "טראם", חשמלית, הורו לי נוסעות את דרכי החוצה, כשהן מציינות כי זה קרון המיועד לנשים בלבד. ההפרדה בין גברים ונשים בקרונות של החשמליות היא תופעה שלא נודעה במצרים בעבר. גם כשביקרתי בספרייה הצמודה למוזיאון לאמנות יפה, ראיתי שלטים שמודיעים על ההפרדה בין ציבור הקוראות לציבור הקוראים.

ה"מֶלָאיַה" וה"בּוֹרְאוֹע" נעלמו מחוצות אלכסנדריה. ה"מלאיה" היתה יריעת בד גדולה בצבע שחור, שבה נשים מצריות כיסו את גופן מהראש עד הרגליים, בדומה לסארי ההודי. קצתן נהגו לכסות את פניהן בצעיף מקושט, "בּוֹראוֹע" בצבע זהב, שהיה מונח לאורך האף. לשאלתי לאן נעלמה ה"מלאיה" השיבו לי נשים וגברים, כי את מקומה תפסו הבגדים המודרניים. בגדים מודרניים אלה נראים לרוב כאילו הועתקו מאלה שרואים על המרקע במדינות המפרץ הערביות ובאיראן: הם מכסים את הנשים מכף רגל ועד ראש, כשעל ראשן צעיף הדוק, קצתן בפנים גלויים ואחרות בפנים מכוסות בצעיף עם פתח צר לעיניים. ישנן כמובן גם נשים ההולכות בשמלה או בחצאית בגובה הברך. גבר אחד לא היסס להתרפק בקול על זכרה של ה"מלאיה", שהיתה לדבריו "מבליטה את חמוקיה של האשה ומשמחת את העיניים". מנגד, איש דתי אחד קילל וגידף את ה"מלאיה" באומרו, "המלאיה היא מעשה של השטן מאחר והיא מבליטה את החמוקים של האשה ובמיוחד כשהם מתנדנדים ימינה-שמאלה ימינה-שמאלה. אלוהים ישמור אותנו מהשטן".

רק גברים ספורים מתהלכים בגלביות, הנפוצות עדיין בכפרים בלבד.

אחד מבני שיחי נידב לי הסבר סוציולוגי לכמה מהתופעות ומהשינויים ששינו בצורה בולטת את צביונה החיצוני של אלכסנדריה. "את מקומם של המוני הזרים שעזבו את אלכסנדריה תפסו אנשים שהיגרו אלינו ממצרים עילית. חלק ניכר מתושבי העיר, מוצאם אינו מאלכסנדריה, הם אינם בָּחָרִים (אנשי-ים) כמונו, הם אָוְלָאד אל-בָּר (ילדי-יבשה). אבל בעיני אנשי הדת במצרים אלכסנדריה עדיין נתפסת כאירופית מדי וכמתירנית מדי בענייני הופעה חיצונית ומוסר".

את מונטזיני, שלימד אותי להבחין בין הארמונות והווילות של רוזני העיר ושועיה, לקחתי לסיור מודרך באלכסנדריה של מטה, ה"בָּלָדִית" (המקומית, הילידית),כפי שהיה נהוג לכנותה. את הסיור התחלנו באנפושי, הרובע הסמוך למבצר קאיט-באיי, שהוקם על המקום שבו התנשא המגדלור "פָרוס" (Pharos) בכניסה לנמל, שנחשב בעת העתיקה לאחד משבעת פלאי תבל ונחרב ברעידת אדמה בשנת 2031 לספירה. התפעלנו מיופיו של מסגד אבו אל-עבאס אל-מורסי, שעכשיו נערכות בו עבודות שיפוץ. צעדנו דרך הסמטאות הצרות והמאובקות. מונטזיני נדהם כשגילה שדיירים מצד אחד של הסמטה יכלו ללחוץ ידיים דרך החלונות עם הדיירים בבית שממול. בכל שטח פנוי התגוללו ערימות אשפה מצחינות ומכוסות זבובים. בסמטאות התרוצצו המוני ילדים יחפים ובלויי בגדים, ששכבות לכלוך כיסו את עורם.

ברחוב המידאן, המשמש שוק עממי, התגלו מחזות קשים אף יותר. על הדוכנים המלוכלכים הוצעו למכירה עגבניות רקובות; כן, עגבניות רקובות. ארגזים של דגי-ים קטנטנים עמדו על הרצפה. על עגלות ישנות היו מונחים חלקי פנים של בשר בלתי מזוהה שהשחיר והעלה ריח רע. בפחים ובגיגיות הציעו רוכלים גושי גבינה חומה, זו גבינת ה"מֶשְ" המלוחה של העניים. ניכר על פניו של מונטזיני שהוא המום מהמראות האלה. כבן למשפחה אירופית ועשירה באלכסנדריה הוא לא פגש במציאות עגומה זו, ואולי גם לא ידע שהיתה קיימת. כאדם מבוגר הוא נתקל בתנאים דומים בהודו ובארצות אחרות במזרח הרחוק.

מהמידאן, דרך אחת הסמטאות, הגענו לשארע פרנסא (רחוב צרפת) הנקי הרבה יותר, ושלאורכו חנויות ובתי מסחר שבהם בני המעמד הבינוני הנמוך עושים את קניותיהם. על כמה מהחנויות הקטנות בסוק אל-קנטו ובסוק אל-כיט נותרו כאילו למזכרת כמה מהשלטים הישנים, שהעידו כי בעליהם היו יהודים, איטלקים, ארמנים. בקצה שארע פרנסא עומד עדיין רב-הקומות "קוטציקה", שרבים ראו בו קו גבול בין אלכסנדריה של מטה ואלכסנדריה של מעלה, בין אלכסנדריה הרעבה והמרודה לאלכסנדריה השבעה והעשירה.

לא הרחק משם רחוב סָבָּעְ בָּנָאתְ (שבע הבנות), ששמו בוודאי יזכיר לגברים ששירתו בימי מלחמת העולם השנייה בצבאותיה של האימפריה הבריטית והזדמנו לאלכסנדריה, את המקומות שבהם מצאו אהבה של רגע תמורת כסף. בבניין המפואר, שבו פעל מאז 1937 ועד אחרי מלחמת העולם השנייה בית המשפט המיוחד לאזרחים זרים  (Le Tribunal Mixte) פועל היום בית משפט מצרי. ממול, בכיכר, עדיין ניצב פסלו של מוחמד עלי בָּאשָה הרכוב על סוסו, אך הכיכר שנקראה פעם כיכר הקונסולים, ואחר כך כיכר מוחמד עלי, נקראת היום כיכר השחרור. בתים בסגנון ארכיטקטוני אירופי עומדים מקולפי טיח. עם קצת דמיון אפשר לשער שהם ידעו ימים יפים יותר. באחד הבתים, בקבינה של המעלית המושבתת, החזיק ה"בָּוָואבְּ" (שוער הבניין) תרנגולות. המדרגות משיש לבן והמעקה מעץ השחירו.

בניין הבּורסה, שעמד שם שנים והיה מרכז העסקים של מצרים, איננו. אני זוכר היטב את הבניין: מן המרפסת הגדולה שלו נשאו הקצינים החופשיים את דברם להמונים באלכסנדריה למחרת ההפיכה שחוללו ב-23 ביולי 1952. מאותה מרפסת, ב-26 ביולי 1956 בערב, הודיע הנשיא גמאל עבד אל-נאצר לרבע מיליון מאזיניו המריעים ולעולם כולו על הלאמת תעלת סואץ. בעקבות הנהגת מדיניות ההלאמות עבר בניין הבורסה לידי מפלגת השלטון.

במהומות הרעב שהיו בינואר 1977 בימי נשיאותו של אנואר אל-סאדאת, שרף ההמון את הבניין שסימל יותר מכול את המשטר במצרים שהרעיף כל טוב ל"חתולים השמנים", דהיינו העשירים. הבניין נהרס ועל הקרקע שהתפנתה עומד מגרש חנייה גדול. מבין כל העוברים ושבים, וכן בעלי החנויות, שאותם שאלנו על גורלו של בניין הבורסה, איש "לא זכר" או "לא ידע". עובדה זו גרמה למונטזיני להתפרץ: "התושבים של העיר נגועים באמנזיה וולונטרית, ועושים כל מאמץ כדי למחוק מן הזיכרון מציאות שהיתה".

לשווא חיפשתי קסטות וידיאו של סרטיו של איש הקולנוע המצרי יוסוף שאהין. בימים שבהם שהיתי במצרים, שררה מתיחות רבה לקראת הכרעת בית הדין הגבוה לערעורים בעניין סרטו האחרון, "המהגר". בסוף דצמבר שעבר, לבקשתו של עורך דין מהזרם הדתי המוסלמי הפונדמנטליסטי, ציווה בית משפט בערכאה נמוכה יותר בקהיר לאסור את הקרנת הסרט באולמות הקולנוע, בטענה שהוא מחלל את זכרו של יוסף המקראי ומפר את החוק המצרי, האוסר לפגוע בזכרם של נביאים. בית המשפט גם ציווה להחזיר למצרים את כל העותקים של הסרט שנמצאים בחו"ל. פסק הדין הזה עורר פולמוס ציבורי. מול המסע ההיסטרי של חוגי הקנאים הדתיים המוסלמים נגד שאהין וסרטו "המהגר", התייצבה קואליציה מגוונת של אינטלקטואלים, וחוגים פרוגרסיוויים. השלטונות, היודעים להפעיל צנזורה קולנועית חמורה, נקטו בפרשה עמדה ניטראלית של שב ואל תעשה. אחרי כמה דחיות, ביטל בסוף החודש בית הדין לערעורים את פסק הדין הזה, ועתה שוב אפשר יהיה להקרין את "המהגר" על מסכי הקולנוע במצרים.

יוסוף שאהין, בן 70, ג'ו בפי ידידיו, נולד למשפחה המשתייכת לקהילה נוצרית זעירה במצרים, קתולית-סיריאקית. הוא התחנך בשלושת בתי הספר הזרים היוקרתיים ביותר באלכסנדריה: קולג' סאן מארק, בית הספר הבריטי לבנים, וקולג' ויקטוריה. את הקריירה הקולנועית החל בגיל צעיר. למחרת הקרנת סרטו השני, "אִבְן אלניל" (בן היאור), דרך כוכבו. הוא חנך בקולנוע המצרי סגנון ניאו-ריאליסטי מקורי, עם גוון של בארוק מזרחי. בעשרות סרטיו הציג פורטרטים של אנשים מכל שכבות החברה המצרית. הוא גם עשה סרטים היסטוריים מתקופות הפרעונים, מסעי הצלב, מסע בונפרטה למצרים והסכסוך הישראלי-ערבי. הטרילוגיה שלו, "אלכסנדריה - מדוע?"  (1978) "הזיכרון, מעשיות מצריות" (1982) ו"אלכסנדריה - עוד ולנצח" (1990), זכתה לביקורות נלהבות במצרים ובאירופה.

המאבק שהתנהל במצרים ושהדיו חצו את גבולותיה, למען הסרת האיסור על "המהגר", תבע משאהין הרבה כוחות נפשיים ופיזיים. שאהין רואה בעצמו פטריוט אלכסנדרוני ובשל כך קוסמופוליטי. באחד מראיונותיו הוא שילב ביקורת על גירושם של הזרים מאלכסנדריה עם ביקורת כלפי אותם זרים, שהלכו והשאירו אחריהם חלל ריק. הוא הטיח בהם: "על הזרים מוטלת אחריות. כאשר הגיע הזמן - בגלל סיבות של מדיניות מטומטמת, כמו תמיד - הם עזבו מבלי להשאיר מאחוריהם די מורים כדי לשמר... אמרתי לבריטים: 'מדוע ויקטוריה קולג' הולך וחרב? דִרְשוּ מממשלתכם לתת כסף!' ומה לומר לצרפתים? כל מושבה תרמה את חלקה הצנוע לתרבות האלכסנדרונית. באלכסנדריה היתה לא רק תרבות צרפתית, היו בה תרבויות, יוונית, איטלקית, אך בלי הצרפתית בוודאי היינו חסרים משהו. שבר תרבותי זה הוא דבר חמור מאוד...

"כמובן, כשמתבגרים ומגלים דברים שאינם אותו דבר, נתקפים מרירות רבה... כשדעתי צלולה יותר אני אומר לעצמי, 'בעצם לא, מוטב שאלכסנדריה אינה כמו פעם', הרי כפי שהיתה היא לא היתה הדבר המזהיר ביותר בעולם. מה שהיה טוב בה זהו מקבץ הלאומים. כל הצבעים, אני אוהב את כל הצבעים. היום היא אינה יכולה להתקיים בתור שכזו, מנסים... ישנם באלכסנדריה הרבה דברים חיוביים מאוד. והייתי רוצה לחוש שאני תורם משהו לאלכסנדריה החדשה, ולא לישנה. אצלי לא נוצר שבר".

טרם פרידתנו שאלנו, מונטזיני ואני, זה את זה אם אחרי הביקור העצוב הזה באלכסנדריה נשוב לבקר בה. "במחשבה ראשונה לא. במחשבה שנייה כן. אנחנו קשורים מאוד לעיר הזו", הוא השיב. בפקס שקיבלתי ממנו כשהגיע לסידני, הוא הביע את תקוותו שיוכל לממש באוסטרליה פרויקט סיוע להקמת ספרייה באלכסנדריה. "זו הדרך היחידה שאני רואה את עצמי חוזר ומבקר בעיר. פרק העבר תם ונשלם. בעתיד, רק פרויקט כלשהו עשוי להחזיר אותי לכאן. אולי זה המצב גם אצלך".

-----------------

– המקור פורסם במוסף "הארץ", 14.4.1995; כאן הוכנסו תיקונים קלים אחדים.

על-פי דרישת מו"ל "הארץ": "ההעתקה אסורה ללא אישור מראש: כל הזכויות שמורות ל"'הארץ'