מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

שלוש האהבות של בנימין גונן

 

בעקבות הופעת ספרו האוטוביוגרפי: חיים אדומים

קשה להתייחס לספר שכתב חבר אותו אתה מכיר שנים רבות. את ספרו האוטוביוגרפי של בנימין גונן, "חיים אדומים, תחנות בחיי קומוניסט ישראלי"*  קראתי בנשימה אחת. לכאורה, הספר לא גילה לי הרבה  דברים חדשים שלא ידעתי עליהם. אהבתי את הספר. אהבתי את הספר בעיקר בשל העובדה שבנימין נשאר נאמן לשלוש אהבות שלו: רעייתו יוכבד, ילדיהם סמדר ויוסי, ועיסוקו הבלתי נלאה בעניינים הנוגעים לעובדים ולהגנה על זכויותיהם.

 

אני משער שבנימין וגם כמה מחבריו  אולי יעירו לי, "ומה עם פוליטיקה, ומה עם המפלגה ?"

לטענה הזו אני אשיב בפשטות: "את בנימין תמיד הערכתי דווקא בשל אותן שלוש האהבות שהזכרתי והכרתי היטב, ולאו דווקא בגלל הפוליטיקה או המפלגה". לדעתי, ולא במקרה, בנימין מקדיש בספרו מקום נרחב לפעילותו בקרב העובדים.  אל העובדים בנימין הגיע ומגיע עדיין לא כמיסיונר, לא כאורח לשעה ולא כעסקן הקומה החמישית של הוועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית. ולכן, עובדים שפגשו אותו, שוחחו איתו ושליווה אותם במאבקיהם – פשוט נתנו בו אימון וגם אהבו אותו. וגם מעולם הוא לא הסתיר מפניהם את העובדה שהוא קומוניסט.

 

בקוראי את ספרו של בנימין נזכרתי במשפט אחד אשר מלווה אותי משך שנים רבות מתוך ספרו של הסופר ניקוס קאזאנצאקי מכרתים, "פאפא יאנארוס"** האומר: "אין רעיונות בנמצא: יש רק בני-אדם המפיצים אותם; ושיעור קומתם של הרעיונות הוא כשיעור קומתו של מפיצם".

יוסף אלגזי

*

להלן קטע מתוך ספרו של בנימין גונן -

 

פיני גרוב*** הולך לישון עם אתא

 

אני מרגיש צורך לייחד כמה מלים לפיני גרוב החולה. באחד מביקוריי האחרונים הוא אמר: “תאמין לי, בנימין, לא אכפת לי הלב, לא אכפת לי הסרטן, למרות שהוא אוכל אותי יום–יום ושעה–שעה. נכון, אני פוחד מאוד, אבל לבכות אני בוכה רק על אתא. כבר 25 שנה אני בדיכאון שלא נפסק. אני קם בבוקר עם אתא, הולך לישון עם אתא, חולם לא על המוות, רק על אתא.”

גרוב, אשר היו שהגדירו אותו כמהפכן תמים ונעים הליכות, מתגורר, איך לא, בקריית אתא, ברחוב הוגו מולר (בן משפחתו של הנס מולר). הרחוב מותיר רושם של שכונת פועלים של פעם, בתים קטנים, מוזנחים, שהטיח התקלף והתפורר עם השנים ולא נמצא כסף לשפצם. פה ושם גינות קטנות במרווחים הקטנים שבין הבתים. רוב התושבים באזור פנסיונרים או מפוטרים קשישים ממפעלי תעשייה.

הוא נבחר לעמוד בראש הוועד, כאשר איום הסגירה הפך מוחשי. בבואי אליו, השיחה מתגלגלת על פני נושאים שונים, אך לבסוף מגיעה תמיד לפרשת אתא. באחת השיחות האחרונות חזר ואמר: “ויתרנו על ימי חופשה, הגענו כמעט עד פת לחם. במו ידי חתמתי על מכתבי פיטורים של חברים שלי שעמדו יחד אתי ליד המכונות עשרות בשנים וכלום לא עזר. לא היה מי שישמע. כשחתמתי על מכתב פיטורים של חבר טוב במיוחד, באותו יום גילתה אשתו שהוא תלה את עצמו. ככה נגמר הסיפור שלנו. אז פלא שאני בדיכאון מאז?”

בראיון לעיתון כלבו החיפאי (6.7.2001) אמר כך: “אני במקור ממשפחה חרדית. הגעתי מפולין כילד והייתה לי בלב הרגשה אחת שהנה אני בא הביתה, ולא סתם הביתה למדינה של יהודים אלא לחברה חדשה, שוויונית, צודקת, חברה שבה כולם הם בעצם משפחה אחת. אז אולי אני טיפש, צריך להרוג אותי, אבל ככה הרגשתי.” הוא ביטא במדויק את מה שהרגישו גם חבריו: “נכנסתי כנער להיות רתך–מסגר באתא, ובמשך שנים הייתי בן–אדם מאושר. היה לי כל מה שבן–אדם יכול לרצות עלי אדמות: אישה, ילדים, פרנסה. ומעבר לכל, ההרגשה שיש טעם לחיים, טעם שבא מהעבודה מהמפעל, אתה יכול להבין? אז אני רתך וההוא עובד ליד הנול, אז מה? מה זה בכלל חשוב אם כולנו אחים, חיים יחד למען אותן מטרות. לא פלא שהקדשתי לאתא, כמו כל הפועלים, את הנשמה.”

באחרונה סיפר לי, כי לחברים הבאים לבקרו הוא אומר: “תראו מה קורה במדינה מתחת לאף שלכם, הרי פה לא יעזרו דיבורים. פה צריך מהפכה כמו ברוסיה. לא עם דיקטטורה, אבל מהפכה בכוח. לעשות סוף לניצול, לפערים, לשוד ולגזל ולרמיסה של בני–אדם.”

בשנות ה–50 וה–60, בתקופות של חוסר עבודה וגלי ההגירה לארץ, נקטה הממשלה מדיניות של קניית מכונות טקסטיל ישנות וזולות כדי להעסיק עובדים. בשלבים מאוחרים יותר, במקום לשפר את הטכנולוגיה, הוחלט לחסל את הענף בטענה שהוא יקר מדי. התוצאה הייתה מעבר מסיבי של מפעלים לירדן (לדוגמא, מפעלי דלתא) או חיסולם.

מאבק ההישרדות ההרואי להצלת מפעל אתא נשכח עם השנים ואת מקומו תפסו הישרדויות שונות לחלוטין, עם תחרות על הרייטינג, ושאר ביטויי תרבות השאולים מחיי התרבות האמריקניים.

-----------

* בנימין גונן, חיים אדומים, תחנות בחיי קומוניסט ישראלי, חיפה, פרדס הוצאה לאור, 2009.

** ניקוס קאזאנצאקי, פאפא יאנארוס, (תרגום לעברית, יחיאל קמחי), תל אביב, הוצאת ספרים עם עובד, 1966.

*** פיני גרוב עמד בראש ועד העובדים בבית חרושת לטקסטיל אתא בימי המאבק למניעת חיסולו של המפעל.     

 

11/24/2009