לזכרו של אדם וחבר יקר -

ד"ר אחמד חמזה נתשה (1996-1926)

ד"ר אחמד חמזה נתשה נימנה עם אותם הפלסטינים הראשונים שפגשתי בשטחים הכבושים מייד אחרי מלחמת יוני 1967 ועזרו לי להכיר, להבין וללמוד את הבעיות שלהם. הוא היה אדם חם ולבבי. הוא נהג להסביר דברים בבהירות וברוגע. אחמד  נהג ככירורג לא רק בחדר הניתוחים. כשהוא הסביר נושא כלשהו נידמה היה לעתים שהוא ממשיך לאחוז באִזמל הניתוחים. לאחמד היתה השקפת עולם הומניסטית ואוניברסאלית חפה מכל קנאות. אחמד היה לי מורה וחבר קרוב. אהבתי אותו מאוד. יוסף אלגזי

לזכרו אני מפרסם כאן רשימה שפרסמתי בהארץ* בעקבות מותו תחת הכותרת, "קרא תיגר":

"צעירים אלה, הלוחמים באבנים למען פלסטין חופשית ועצמאית, כובשים מחדש את החומות ואת הרחובות, אין להם מה להפסיד אלא את חלומותיהם; והם הופכים את חלומותינו למציאות".

כך נהג לומר ד"ר אחמד חמזה נתשה בשנות האינתיפאדה, שעה שהדריך ידידים ועיתונאים מחו"ל, וגם ישראלים רבים, בעיר הולדתו חברון, שבה הכיר כל סמטה, כל רחוב חסום וכל אבן; כל תושבי העיר, חברים ויריבים פוליטיים, הכירו אותו.

אנשים נהגו לפנות אל ד"ר חמזה בכל שעות היום והלילה, בביתו, בקליניקה שלו וברחוב, ולהתייעץ עמו על בריאותם, על בנם שנעצר, על אדמתם שהופקעה או על ביתם שנאטם. נתשה התבלט, למחרת מלחמת ששת הימים ובמשך שנים רבות, כאחד המנהיגים הפלשתינאים הפעילים והאידיאליסטים, והיה חבר המועצה הלאומית הפלשתינית. הוא לא זכה להיקבר בעיר הולדתו.

בחודש שעבר, והוא בן 70, מת נתשה בניכר. הוא נטמן בעיירה פורניק במחוז ברטניי שבמערב צרפת, שבה מתגוררת לואיזט, רעייתו ואם שני ילדיו, נדיה וּואליד. לתושבי השטחים נודע דבר מותו ממודעת אבל צנועה שפרסמה משפחתו בעיתונות הפלסטינית בירושלים המזרחית.

אחמד חמזה נולד ב-1 בפברואר 1926 לאחת המשפחות הגדולות ובעלות ההשפעה בהר חברון, משפחת נתשה. את לימודי הרפואה החל באוניברסיטה האמריקאית בבירות בלבנון. באותן שנים גם הצטרף לשורות הליגה לשחרור לאומי, ארגונם של הקומוניסטים הערבים בפלשתינה-א"י.

במאי 1948, כשהגיע לחופשת מולדת, הצטרף לחבריו המקומיים שחילקו כרוז תמיכה בתוכנית האו"ם לחלוקת פלשתינה-א"י לשתי מדינות, ערבית ויהודית. על הכרוז, שהובעה בו גם התנגדות לפלישת הצבאות הערביים לשטחה, היו חתומות המפלגות הקומוניסטיות הערביות של סוריה, לבנון, עיראק ופלשתינה. בשל כך נרדפו הוא וחבריו על ידי המשטרים הערבים.

זמן מה חי נתשה במרוקו. את לימודי הרפואה סיים בפאריס והתמחה בכירורגיה.

בצרפת הכיר את לואיזט, אז סטודנטית צרפתייה, והשניים עברו לבית לחם. לואיזט הרצתה במכללת בית לחם ונתשה ניהל את המחלקה הכירורגית של בית החולים הממשלתי בבית ג'אלה.

אחרי מלחמת יוני 1967 שימש ביתו של נתשה בית ועד לפעילות פוליטית ענפה נגד הכיבוש הישראלי. כמי שהכירו מקרוב באותן שנים והאזין להערכותיו הפוליטיות, יכול אני להעיד שהוא השתייך לאותם מנהיגים פלסטינים גאים אך ריאליסטיים. הוא לא השתמש בלשון של מקסימליזם פוליטי ולא פיזר סיסמאות רהב מלחמתיות. ביחסיו האישיים הקרין ידידות וחום והיה איש שיחה נעים.

ב-1974 נמנה נתשה עם המייסדים של החזית הלאומית הפלסטינית (חל"פ), קואליציה שהנהיגה את המאבק הפוליטי בשטחים. באותה שנה עצרו השלטונות הישראליים רבים ממנהיגי התארגנות, חלקם הוחזקו במעצר מינהלי, אחרים גורשו.

ב-1976, בבחירות לראשי הערים בשטחים, קרא נתשה תיגר על מנהיגותו של ראש עיריית חברון, השייח מוחמד עלי ג'עברי, נאמנו של המלך חוסיין בשטחים ומקורבם של ראשי השלטון הישראלי. נתשה הציג את מועמדותו לראשות העירייה.

לכל היה ברור שהוא וחבריו לרשימה עתידים להביס בבחירות את השייח ג'עברי ורשימתו. כדי להקדים תרופה למכה, בעצת הממשל הצבאי והשב"כ, החליטו ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, ושר הביטחון, שמעון פרס, על גירושו של נתשה. בלילה שבין שישי לשבת, 27 במארס 1976, הוא נעצר. בשבת לפני הצהריים, בניסיון למנוע את הגירוש, פנה בא-כוחו לבג"ץ בבקשה להוציא צו על תנאי שימנע את הגירוש. רבע שעה לפני תחילת הדיון, שהיה אמור להתקיים לפני השופט העליון משה עציוני, גורש נתשה ללבנון.

השופט עציוני, המום מביצוע הגירוש מתחת לאפו, הצהיר: "לא ברור לי למה היה צריך לבצע את הצו (הגירוש) 15 דקות לפני השעה שבה עמדתי לדון בעתירה; לכאורה, זה נראה כניסיון למנוע דיון בעתירה, דבר שלא ייתכן במדינה דמוקרטית".

בבחירות אכן ניצחה רשימתו של נתשה. לראשות עיריית חברון נבחר הבא אחריו ברשימה, פהד קואסמה (אשר כיהן כראש עיריית חברון עד לגירושו מהשטחים במאי 1980; הוא נרצח בידי מתנקש ב-29.12.1984 ליד ביתו בעמאן), וכך בא הקץ לשליטתו רבת השנים של השייח ג'עברי בעיר.

ביוני 1978 התיר שר הביטחון אז, עזר וייצמן, לנתשה לשוב לשטחים. אך עם שובו לאזור לא אישרו לו לחזור לתפקידו בבית החולים בבית ג'אלה. הוא פתח מרפאה פרטית בחברון, ביצע ניתוחים ב"אל מקאצד" והעתיק את מקום מגוריו לחלחול.

על אף שנמנה עם התומכים באש"ף, לא הסתיר נתשה את ביקורתו כלפי ביטויים של שחיתות במנגנון הארגון. בוועידת המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית ב-1982 נבחר לוועד המרכזי של המפלגה, שמאוחר יותר שינתה את שמה למפלגת העם.

ביוני 1980, כאשר החליטו אנשי המחתרת היהודית הטרוריסטית לפגוע בראשי "הוועדה להכוונה לאומית פלשתינית" בשטחים, נכלל נתשה ברשימת קורבנותיהם, אך ניצל. חגי סגל, אחד מחברי המחתרת שהביא את גרסתו למעלליה, כתב בספרו "אחים יקרים, קורות המחתרת היהודית" כי בלילה של 2 ביוני 1980 נרתעו מצמידי המטען למכוניתו של נתשה, ממש ברגע האחרון, מלבצע את זממם: "הם נתגלו בנביחות רועמות של כלב, שניצב על משמרתו בחצר בית נתשה".

על אף גילו המתקדם ובריאותו הלקויה, הרגיש נתשה בשנות האינתיפאדה כאדם חדש. אף שכבר לא עמד במוקד קבלת ההחלטות, הוא המשיך להיות אחד המסבירים שלה, בעיקר באוזני זרים שפקדו את השטחים, ולהשתתף בוועידות בינלאומיות שעסקו בנושא הפלשתיני. חבריו וידידיו הקרובים חשו היטב את אכזבתו העמוקה מהתמוטטותו של המשטר הסובייטי בברית המועצות. בהדרגה, בערוב ימיו, הקשיח את עמדותיו הפוליטיות והיה ספקן לגבי סיכויי ההצלחה של תהליך אוסלו.

ד"ר נתשה נסע לעתים קרובות לצרפת לריפוי ולמנוחה, ושם מת בסוף פברואר 1996.

--------------

* הארץ, 25.3.1996.

על-פי דרישת מו"ל הארץ ההעתקה אסורה ללא אישור מראש: כל הזכויות שמורות להארץ.