ספר חדש:

אליושה הקומוניסט

קריאה בספר החדש: קום התנערה! אליהו [אליושה] גוז'נסקי – כתביו ועליו (בעריכת תמר גוז'נסקי), מספקת לקורא הזדמנות כמעט נדירה ללמוד משהו על תקופה סוערת ורבת תהפוכות ועל אנשים שהממסד בישראל מתאמץ כל השנים למחוק אותם מהתודעה הציבורית ואו לסלף את דרכם.

העובדה שהם היו מעטים, ואכן הם היו מעטים, אינה גורעת מזכותם להירשם בדפי ההיסטוריה כמי שהעזו לשחות נגד הזרם, נגד הזרם שקידש ניצול אדם בידי אדם וקידש איבה ומלחמה של עם אחד נגד עם שני. כוונתי לקומוניסטים בפלשתינה-א"י ואחרי כן במדינת ישראל ובפלסטין.

כמו כל בני אנוש, וכל שכן פעילים פוליטיים, בצד שחייתם נגד זרמים עכורים בתחומים הפוליטי והחברתי, לעתים במחיר של הקרבה עצמית – אין ספק שהקומוניסטים  גילו גם חולשות וגם עשו שגיאות. עם אלה נימנה גם הקומוניסט אליהו גוז'נסקי, "אליושה" בפי חבריו.

מורכבות  הסכסוך הלאומי בפלשתינה-א"י שהידרדר לעתים לעימותים אלימים, ומדיניות הפרד ומשול של השלטון הקולוניאלי הבריטי לא הקלו על הקומוניסטים, ערבים כיהודים, למצוא פתרונות לבעיות לפניהם ניצבו תושבי הארץ והמרחב.  

מוראות המאבק נגד הפאשיזם ומלחמה מלחמת העולם השנייה, הגילויים אודות השואה שפקדה את הקהילות היהודיות במדינות שנכבשו בידי הנאצים, שאיפותיהם  ומאבקיהם הצודקים של עמי המזרח הערבי לעצמאות –  סיבכו עוד יותר את המצב. ההכרעות שנדרשו מהקומוניסטים  בעקבות החלטת האו"ם מנובמבר 1947 בדבר סיום המנדט הבריטי על פלשתינה-א"י וחלוקתה לשתי מדינות, ערבית ויהודית, ויישומה היו קשות מאוד. הרצון לבחון טיבן של הכרעות אלו הוא לגיטימי ואף הכרחי, אך  לא במנותק מהקונטקסט ההיסטורי של הימים ההם. לבחון – כן, אך לא בתפקיד של חורץ דין ואינקוויזיטור. אני מציין זאת נוכח ניסיון אופנתי בשנים האחרונות של גורמים המתיימרים להחזיק במונופול האמת והצדק ומטילים דופי ורפש כלפי בעלי דעה השונה מדעתם.

פנים רבות היו לאליושה. מתוך עיון בכתביו בולטות שתי מגמות: התגייסותו למען זכויותיהם של העובדים ושאיפתו לאחדות מאבק ערבית-יהודית.  "היכרתי את אליושה מאז 1943, מלחמתו של אליושה בימים ההם למען קיום אחדות של המפלגה [הקומוניסטית – י"א] תישאר חיה תמיד בזיכרונם של אלה, אשר הכירוהו" – העיד עליו תופיק טובי.

(בצילום - חלק מהמשתתפים בוועידת האיחוד של הקומוניסטים היהודים והערבים, חיפה, 23.1.1948; מימין לשמאל, יושבים: ג'ורג' גברדיאן, אמיל חביבי, שמואל מיקוניס, תופיק טובי, מאיר וילנר; עומדים: מרדכי בילצקי, אסתר וילנסקה, פנינה פיינהויז, אליושה, וולף ארליך, אברהם פיינגבוים, אליהו דרוקמן ורות לוביץ.)

הערה: הפרק, "ציונים ביוגרפים – מפתח שמות" לקוי בשל מדיניות סלקטיביות המידע שבו: א. משום מה למשל לא נכלל בו שמו של אמיל חביבי; ב. קורותיהם של אישים אחרים נקטעים בלי כל הסבר סביר; למשל, לגבי אסתר וילנסקה צויין שהיתה "חברת הנהגת מק"י (עד 1965) וחברת כנסת מטעם מק"י"; חובה היה עוד לציין, שתקופת מה אומנם היתה חברה בפלג שהתפלג מהמפלגה ב-1965 ותמך במלחמת יוני 1967, אך בשנת 1973 היא פרשה ממנו והקימה את מפלגת אק"י (אופוזיציה קומוניסטית ישראלית) שחלק מחבריה שבו בהמשך לשורות מק"י; כחברת כנסת והנהגת ההסתדרות, וילנסקה היתה דוגמה של טריבון העם. י.א.

ברשותם האדיבה של המוציאים לאור, מתפרסמים כאן שני מאמרים שאליהו ג'וז'נסקי פרסם בקול העם בפרק, שביתות משותפות של פועלים יהודים וערבים:

ההיאבקות נמשכת (השביתה המשותפת במחנה התערוכה)*

בשלב זה של מעבר המשק לתנאי שלום, גוברים הניגודים בין מעמד הפועלים מצד אחד, ובין הבורגנות הגדולה, המונופוליסטים והממשלה הקולוניאלית, מצד שני.

במאבק זה מתגבשת ההכרה המעמדית ומתחילה להתפתח ההבנה בדבר האינטרסים המשותפים של עמלי שני העמים בארץ. זה מתבטא בהתחלות של שיתוף פעולה נגד השיטות של שיעבוד פועלים מצד השלטון הקולוניאלי והבורגנות המקומית הגדולה.

שביתת פועלי הממשלה במחנה התערוכה בתל-אביב היא הביטוי המובהק ביותר לתהליך הנ"ל. פועלי התערוכה לוחמים על זכותם העקרונית והאלמנטארית ביותר להכרה בארגונם ובוועדיהם.

החלטת ההנהלה הצבאית לבטל את הזכות הזאת של פועלי הקמפים היא הביטוי הברוטאלי והגס ביותר של השיטה הקולוניאלית. המאבק נגד החלטה זאת הוא מאבק למען דמוקרטיה אלמנטארית ונגד השיטות של שלילת הזכויות האלמנטאריות של הפועלים, אשר בהן נקטו המשטרים הפאשיסטיים. החוק הזה עומד בסתירה לא ועל רק להחלטת הקונגרס של האגודות המקצועיות בלונדון ולמצע הבחירות של ממשלת הלייבור: הוא עומד בסתירה גמורה גם לכל הנהוג והקיים בארצנו ביחסי עבודה בין פועלים ומעבידים. להיכנע למצב זה פירושו – להשאיר פתח להתקפת הריאקציה על הפועלים בענפי משק אחרים. להיכנע למצב זה – פירוש הדבר לעזור לחוגי השלטון הצבאי לחתור תחת הדמוקרטיה האלמנטארית.

ועל כן, מלחמת פועלי הממשלה בתל-אביב אינה רק מלחמתם בלבד. היא חלק מן המאבק בשיטה הקולוניאלית, היא חוליה בשרשרת של המערכה הדמוקרטית בעולם, והיא משמשת מפנה חשוב במערכה הזאת בארצנו. מהכישלון הקשה של שביתת הקמפים במאי 1943 למדו הפועלים לקח.

מה גרם לכישלון שביתות הקמפים בשנת 1943? הסיבה העיקרית – הצלחת הממשלה והריאקציה להכניס פירוד בין הפועלים היהודים והערבים. ובעיקר – "ניצחון" הדעות הקדומות בתוך ההסתדרות והאגודות המקצועיות הערביות, שסירבו להכיר אחת בשנייה ולשתף פעולה.

הסיבה לכישלון שביתת הקמפים היתה פילוג שחל בין הפועלים היהודים והערבים. קשה היה הפילוג וקשה הייתה המפלה, וקשה היה לפועלי הקמפים להתעורר למאבק חדש.

והנה, דברים רבים נשתנו בשנתיים וחצי האחרונות. הרוחות החדשות המנשבות מאירופה, הניצחון על הפאשיזם, קידום אחוות העמים בעולם, גיבוש כוחות המעמד בארץ בתהליך התיעוש ובגל השביתות – כל אלה יצרו מציאות חדשה. בתוך ההסתדרות מתפתח תהליך התפכחות ממושגים קדומים. באגודות המקצועיות הערביות חל פילוג והתגברה השפעת הכוחות המתקדמים. נשק השנאה הלאומית נכשל הפעם לאור עמידתם המלוכדת של פועלי התערוכה.

שיתוף פעולה, על רקע של מאבק משותף נגד המעביד הקשה, יצר את היסודות המוצקים לשיתוף פעולה בין האגודות המקצועיות של ההסתדרויות – הערבית והיהודית.

בכרוז הוועד הפועל קוראים אנו:

"1,300 פועלים יהודים וערבים מאוחדים על הסתדרויותיהם במלחמה, תוך אמונה, שהם החלוץ העובר לפני כל המחנות".

"דבר" מוסר על ההפגנה המשותפת, על הקריאות הנלהבות – "יחי שיתוף הפעולה בין הפועלים היהודים והערבים"!", ו"תחי ההסתדרות הערבית וההסתדרות היהודית!", וכל פועל מבין, שזז דבר-מה בארץ.

הנשק ה"סודי" של הממשלה הקולוניאלית הוא "הפרד ומשול". הנשק הזה הצליח תמיד הודות לעזרה הנאמנה של הריאקציה המקומית. בנשק זה מקווים עדיין אנשי השלטון הצבאי להכניע את הפועלים, והם מתאמצים לעשות זאת כמיטב יכולתם. פועלי התערוכה לא הוציאו מן היד את נשקם היעיל והבטוח – את אחדותם הפועלית.

הבנה עמוקה ואחדות בין פועלי שני העמים והסתדרויותיהם;

התייעצות מתמדת וקשר הדוק בין חברי ועד המקום של הפועלים היהודים והערבים;

הופעה אחידה ומלוכדת של נציגי שתי ההסתדרויות והעובדים היהודים והערבים;

פועלי כל הארץ – לימין השובתים!

הכל למען הניצחון המעמדי והדמוקרטי הגדול, למען ביטול החוק הריאקציוני על איסור ועדים ופיטורים שרירותיים!

מלחמת פועלי התערוכה היא מלחמת מעמד הפועלים בארץ בעד אחוות עמים ואחדות המעמד בארץ נגד שיטות השעבוד של המשטר הקולוניאלי.

פועלי התערוכה ניצחו, כי הכריחו את ההנהלה הצבאית לסגת ולבטל את הפקודה הריאקציונית בדבר אי-הכרה בזכות הפועלים להתארגן ולבחור ועד. ואם אמנם הכרה בוועד זה באה ב"קישוט" השם ובצמצום זכויותיו, הרי עצם ההכרה בנציגות נבחרת של פועלי המחנות – יש בה ניצחון מעמדי רב-ערך.

פועלי התערוכה ניצחו, כי הצליחו לסיים את השביתה בהפגנה משותפת של הפועלים היהודים והערבים, והם נכנסו לעבודה מלוכדים ומאוחדים, ובאחדותם הפועלית הזאת התגברו על ה"הפרד ומשול" האימפריאליסטי.

ואם אמנם לא כל המפוטרים הוחזרו לעבודה, הרי במאבק על הדרישה המעמדית הכללית – הכרה בזכות הארגון – הושג ניצחון מכריע.

פועלי הקמפים חייבים להמשיך במלחמתם. ההישג בתערוכה הוא ניצחון בסיבוב הראשון. על-ידי בחירת ועדים ודרישה מאת השלטונות הצבאיים להכיר בהם, מחד גיסא, ועל-ידי ארגון פטיציה אל הממשלה מצד כל פועלי הקמפים, היהודים והערבים, הכוללת דרישה לחוקת עבודה מתקדמת בשביל פועלי המחנות, מאידך גיסא, יש להמשיך בפעולה.

יש לקיים התייעצות מתמדת וקשר הדוק בין חברי ועדי הפועלים היהודים והערבים ולשמור על הופעה משותפת של נציגי ועדי הפועלים וההסתדרויות של היהודים והערבים כלפי השלטונות – הופעה, שתסייע לאחוות העמים ולאחדות המעמד בארץ, ותשמש נשק יעיל ביותר נגד השעבוד של המשטר הקולוניאלי.

-------------

* קול העם, 4.101945

ועדת החקירה וועדת השביתה**

"כדי להבין את עומק הניגוד בין היהודים והערבים, יש ללמוד את התנ"ך ואת הקוראן" – את הרעיון העמוק הזה שמענו מפיו הנכבד של מיניסטר בווין חודשים מספר לפני השביתה המשותפת הגדולה של הפועלים היהודים והערבים.

"במשך 28 שנים עשינו כמיטב יכולתנו, כדי לקרב את היהודים והערבים, אך הדבר אינו בר-ביצוע!" – הכריז אותו מיניסטר בריטי שבועות אחדים לפני השביתה היהודית-ערבית הגדולה נגד הממשלה האימפריאליסטית.

על-ידי ניצול מחריד, קירבו הבווינים של היום ואתמול רבבות יהודים וערבים. והנה, כנראה בגלל בורות בהלכות התנ"ך והקוראן, הכריזו רבבות עובדים, ערבים ויהודים: "תחי אחדותם של הפועלים הערבים והיהודים מרבת עמון עד קנטרה!"

ברוח זו דיברו באסיפותיהם פועלי הנמל והרכבת, עובדי הדואר ופקידי הממשלה.

בוועידת ההסתדרות האחרונה, הצהיר פרומקין חגיגית, כי “תעלה לפנינו בתקופה הקרובה בכל חומרתה מצוות הכיבוש הכלכלי". הקולגים הערבים של בן-גוריון מהאקדמיה של בווין, הצליחו להכריז על חרם נגד "הסבון הציוני". ומעניין, כי השביתה המשותפת באה בניגוד ל"מצוות הכיבוש" ובניגוד לרוח החרם הערבי.

והנה, ביקרה בארצנו ועדת החקירה. היא חקרה כיצד להמשיך במעשי השלום של צ‘מברלין ובווין. ואומנם, היא הסיקה מסקנות מרחיקות לכת. על-ידי ניסיון "חדיש", החליטה היא לגייס את הערבים נגד היהודים בגלל הכרזה אנגלית-אמריקאית על 100 אלף סרטיפיקטים, אשר יוענקו, אם זה יהיה אפשרי ומתי שיהיה אפשרי, ואם ישרור שלום בארץ, ואם האצ"ל יחזיר למשטרה את הנשק שנשדד בדרכים "פירטיות", ואם חאלדי וחוסייני לא יפרו את השלום, ואם האמריקאים ירצו לשלוח יחד עם כל פליט חייל אמריקאי, כדי לעזור לאנגלים לשמור עליו ועל השלום בארץ גם יחד, ועוד כהנה וכהנה.

ומאידך גיסא, גם חקרה הוועדה, באיזו מידה מוכנים היהודים להכריז מלחמה על הערבים, אשר מסכנים את השלום על-ידי התנגדותם ל-100 אלף הסרטיפיקטים, שהאנגלים מבטיחים ליהודים ואינם נותנים.

והנה, "הוכיחה" הוועדה, שהסכסוך היהודי-ערבי הוא כה עמוק, עד שהוא עלול לסכן את שלום העולם. ועל כן תובע אטלי להביא ארצה "משטרה" אמריקאית-בריטית בינלאומית, כי אין לדרוש מאנגליה, שרק היא בלבד תעמוד על משמר השלום במזרח.

אך הוועדה חקרה, והעובדים – בשלהם.

הם הכריזו שביתה והפגינו בחיפה ובירושלים ובידיהם שלטים בערבית ובעברית וגם באנגלית, כדי לגרום הנאה ל"עושי השלום הבינלאומיים", ועל השלטים חרתו הם באותיות גדולות: "מלוכדים ומאוחדים ננצח".

נושאי השלטים על דבר אחדות פועלית יהודית-ערבית הכריזו עוצר על השירותים והתחבורה של הממשלה.

וכאשר ה"אנטי-אימפריאליזם" של הטרוריסטים שימש הוכחה לסכנה הנשקפת לשלום וגרם להגברת ריכוזי רבבות חיילים בארץ, כמובן, נגד... קבוצת שטרן, באו המוני העובדים, נתמכים בידי אהדת הציבוריות היהודית והערבית, והכריחו את הממשלה לסגת ולהגשים את דרישותיהם, למרות ריכוזי הצבא.

כן, יש אומרים, כי השביתה הגדולה השפיעה במקצת על הדין–וחשבון של הוועדה.

הנה, הופיע באסיפת פועלי הרכבת נער בן 12 כנציג פועלי הטבק ובירך את השובתים. הנער לא עסק בענייני ועדת–החקירה. הוא סיפר רק, כי שכרו – 12 גרוש בעד 12 שעות של יום עבודה. הוא עובד במפעל הבינלאומי (בריטי-ערבי) 6 שנים. אין לו זמן ללמוד קרוא וכתוב, למרות שבנו של קרמאן אפנדי לומד בלונדון.

ולבסוף שאל הנער:

"אומרים, שהננו מקימים את ההון הלאומי שלנו. ואני שואל: או שההון אינו לאומי, או אני אינני ערבי!..."

נער בטלן במקצת אומר, כי רוצה הוא ללמוד ולא לעבוד. וכאשר מציעים לו שיעורי ערב חינם אין כסף, עונה הוא: "לאחר 12 שעות עבודה בבית חרושת, אפשר עוד לשבת על ספסל הלימודים?"

כן, כאלה, הם נערים רבים. אולי רצה האדון קרוסמן הנכבד לקנות פעם את "פלסטיין פוסט". ואולי פגש הוא פעם בילד יהודי פעוט מוכר עיתונים, אשר לא ידע לספור את העודף, כי הוא רק בן חמש, ובפושטו את ידו אמר לג'נטלמן:

"אדון, קח כסף!"

ועל כן, החליטה הוועדה שיש להקים קסרקטינים, כדי לשמור על נערים שאינם רוצים ללמוד...

ועוד דבר "פעוט ערך": משלחת שנבחרה על-ידי הפגנת היחפים והרעבים דרשה ממושל מחוז חיפה חוקת עבודה.

מאין להם ל"פראים" הללו מילים מסוג זה? כנראה, שאיזה "סוכן מוסקבה" הסתתר בשורותיהם. ועל כן לא התחשבה הוועדה בדרישה זו, כי אין זו אלא "הסתה סובייטית". חוקי חירום מועילים יותר לשלום הבוויני... וגם "אחינו בני ישראל" הבינו זאת, אם כי פירשו את הדבר אחרת במקצת: "השביתה היא מעשי ידי הליגה הערבית" – כתב עיתון צהריים בחיפה, ו"פילסטין" לא טמן ידו בצלחת והזדרז להוכיח, ש"השביתה היא חלק של מדיניות הסוכנות".

אך הפועלים "לא הבינו". הם איימו בבויקוט על העיתונות "הלאומית" הזאת, וכאשר אמרו להם, שהשביתה היא “פוליטית”, ענה פועל רכבת בקול רם מעל בניין האגודה המקצועית בחיפה: "כן, מלחמתנו היא גם פוליטית במידה שהיא חלק של מלחמת יהודים וערבים נגד האימפריאליזם!"

כנראה, גם-כן "סוכן מוסקבה".

ובינתיים הפועלים בשלהם. שביתת העובדים היהודים והערבים בסוקוני-ואקום נמשכה גם בימי ה"שבתון" והסתיימה רק לאחר שהדרישות הושגו. פועלי הקמפים, הנאפ"י ובתי הזיקוק עומדים להמשיך במעשה השביתה נגד שלטון ה"נאמנות הבריטית-אמריקאית" של חברת "של", סטאנדרד אויל, אי.ס.איי. והמפקדה הבריטית.

כנראה, מתייחס חלק ניכר ממעמד הפועלים בארץ ברצינות קטנה מדי להוכחות הוועדה. הוא אינו מכיר את הקוראן ואת התנ"ך. אך הוא הכיר מקרוב את "מדיניות השלום" של בווין וטרומן.

ניסיון שביתת עובדי הממשלה הוא נכס למעמד הפועלים בארץ. ומהמסקנות האלה לא יזיזו אותו, לא בעזרת הקוראן, התנ"ך ואף לא במדיניות ההסכמה למשמר הכבוד של מאות אלפים חיילים אנגלוסקסיים על-יד המקומות הקדושים לנצרות, הנמצאים בהודו ובמצרים, בין הנפט העיראקי והכותנה המצרית ו... בדרום באקו.

----------------

** קול העם, 23.5.1946