בצפת עוד שומעים

 את מרגמות הדווידקה

מאת אלגזי יוסף (28.4.2000) *

"צפת של היום היא חד-גונית, מסתגרת בתוך עצמה, מנותקת ומתכחשת לעברה. בשביל תושביה היא מקום נפלא שנעים לחיות בו, אבל מעטים בתוכה גילו את מסתריה ואת קסמיה, זכו להתקשר לאווירה השמימית האופפת את סמטאותיה, הבינו את רזיה המיסטיים שכל כולם קוראים לאהבה ולדו-קיום, לאהבת האל עד כלות ולאהבת הזולת למרות השוני האתני והדתי".

במלים אלה חשף את רגשותיו ההיסטוריון הד"ר מוסטפא עבאסי, הבקיא בעברה של צפת, בתום סיור מקיף בעיר שהוא מאוהב בה. הד"ר עבאסי, בן 38, המתגורר עם משפחתו בכפר הגלילי ג'ש (גוש חלב), הוא מרצה להיסטוריה במכללת עמק הירדן. באחרונה אישרה אוניברסיטת חיפה עבודת דוקטורט שכתב על צפת בתקופת המנדט בשנים 1948-1918.

לא במקרה בחר הד"ר עבאסי בנושא הזה. הוא בן למשפחה שמוצאה מדמשק, צאצא לסורים שיושבו בצפת בימי הביניים על ידי הסולטן הממלוכי ביברס לאחר שניצח את הצלבנים (1266) וכבש את העיר ואת המבצר הגדול ביותר שבנו במזרח.

ב-10 במאי 1948, סבו של הד"ר עבאסי, מוסטפא עבאסי, אימאם אחד המסגדים בעיר ואיש מסחר, היה עם אשתו בקבוצה של 137 ערבים קשישים, מוסלמים ונוצרים, שנותרו בצפת אחרי שנכבשה בידי כוחות ההגנה וננטשה על ידי 12 אלף תושביה הערבים. הם חששו כי גורל עירם יהיה כגורל כפרם השכן, עין אלזיתון, שנחרב על ידי כובשיו, לוחמי הפלמ"ח. מפקד הכובשים, משה קלמן, כתב: "החלטתי לפוצץ לאור היום את בנייני הכפר (עין אלזיתון) אחד אחד כדי שיראו תושביה הרבים של צפת שישבו על המדרון ממול מה מצפה להם".

הסב התיישב בג'ש, כפר הולדתה של אשתו. אביו של הד"ר עבאסי, אחמד עבאסי, אז רווק, ואחיו מצאו מקלט זמני בסוריה, וכשחזר האב לגליל כ"מסתנן" נעצר לחצי שנה. אף שבני משפחת עבאסי חיו כפליטים בג'ש, לא נפרד אחמד מעיר הולדתו צפת. הוא עבד בעירייה, ועד ליום מותו הנחיל לילדיו את אהבתו העזה לעיר.

הד"ר עבאסי מכיר כל בית וכל סמטה בעיר העתיקה, מכיר את קורותיהם ויודע מי התגורר בהם בעבר. על פי סיפורים ששמעו הוא ואחיו מאביו ומפליטים שנותרו בחיים, ובסיוע שלל תמונות ומסמכים ישנים השייכים למוסדות השלטון הבריטי, התנועה הציונית, ההגנה, צה"ל ומערכת הביטחון, הוועד הערבי העליון, המועצה המוסלמית העליונה, הוואקף, ארכיונים משפחתיים של ראשי הציבור הערבי הצפתי - שיחזר הד"ר עבאסי את קורות צפת מיום כיבושה בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה ועד לכיבושה בידי הפלמ"ח ב-1948. בסיירו בין סמטאות העיר העתיקה הוא מחליף ברכות שלום בעברית ובערבית עם זקני צפת היהודים שהכירו את אביו ובני משפחה נוספים.

עד היום לא נעשה מחקר מקיף על צפת בתקופה ההיא. פרט לכמה ספרים ומאמרים בעברית שהתמקדו בקהילה היהודית, שהייתה ב-1948 כשישית מאוכלוסייתה, לא סופרו קורות הרוב הערבי, לרבות יחסיו עם המיעוט היהודי. "הקהילה הערבית נותרה מחוץ להתעניינות או שהוזכרה בשוליים. מה גם שבתוך המעט שנכתב הוצגו שני נרטיבים נפרדים, שלעתים יצרו רושם כאילו מדובר בעיר מחולקת ובשני עולמות נפרדים", כתב הד"ר עבאסי. מחקרו החדש פותח דלת למחקרים נוספים ולגילויים חדשים.

במאה ה-16, בעקבות כיבושה בידי העֻת'מאנים ופתיחת שעריה ליהודים ממגורשי ספרד מפורטוגל ומאיטליה, הייתה צפת למרכז רוחני יהודי חשוב ולעיר משגשגת. "תור הזהב", או "תקופת הזוהר" של היישוב היהודי הצפתי כלשון המחקר, התפתח בה בעת עם הפיכתה למרכז הרוחני המוסלמי החשוב ביותר בין דמשק לשכם. זה לצד זה התפתחו הזרמים הדתיים-המיסטיים, המוסלמי-הצופי והיהודי-הקבלי.

מקובלים ידועים כמו האר"י (ר' יצחק לוריא), יוסף קארו (מחבר "שולחן ערוך") ושלמה אלקבץ, התחככו עם שייחים צופים מפורסמים ממשפחת נחאוי, כמו שהאב אלדין אחמד אל-אדרעי. מהמאה ה-18 הייתה צפת לאחד ממרכזי החסידות היהודית בעולם.

המסייר בצפת כיום יאתר בקלות אתרים היסטוריים יהודיים: בית הכנסת ע"ש האר"י הספרדי, ששמו המקורי היה בית הכנסת אליהו הנביא; בית הכנסת ע"ש האר"י האשכנזי, שנבנה אחרי מותו במקום שבו נהגו הוא ותלמידיו לקבל את פני השבת, נהרס באחד הרעשים ושוקם; בית הכנסת של מרן יוסף קארו, המזוהה גם כבית מדרשו של מנהיג הקהילה היהודית באמצע המאה ה-16. אך לשווא יחפש המבקר מסגדים, זאויות (מקומות תפילה צופיים) וקברי קדושים. הללו לא נעלמו מתחת לחורבות רעידות האדמה שפקדו את צפת במאות ה-18 וה-19, אלא אחרי מלחמת .1948

למשל, המסגדים: "ג'אמע אל אחמר אל דאהרי" (המסגד האדום ע"ש הסולטן הממלוכי אל-דאהר ביברס, שבנה אותו במאה ה-13) הוא היום מועדון אירועים; "אל-ג'וקנדארי" בחארת אל-אכראד (רובע הכורדים) על ההר שממול לתחנה המרכזית של אגד היה לגן ציבורי; "ג'אמע אלע'אר" (מסגד המערה) במרכז צפת - לפי המסורת המוסלמית התגורר במערה הזאת יעקב האבל אחרי שנודע לו כי בנו יוסף אבד. מאוחר יותר קודש המקום עוד יותר, בשל האמונה שבארון השתמרה שערה מזקנו של הנביא מוחמד; היום משמש המקום בית כנסת של "שם ועבר והתנאים הקדושים". הד"ר עבאסי מספר כי בימי בצורת היו מוסלמים ויהודים מתפללים יחדיו במסגד הזה לגשם.

במבנה ששכנה בו זאוית "אל אחמדיה" או "אל עראקיה" שוכנים היום משרדי הרבנות והמועצה הדתית. זאוית "בנאת אל שייח חאמד", הידועה גם בשמה "זאוית אלטריקה אל סעדיה" (ע"ש השייח מוחמד אלאסד, מייסד מסדר צופי על שמו), משמשת בניין משרדים. עשרות קברי קדושים מוסלמים, שבמשך דורות שימשו מוקדים לעלייה לרגל, כמו קברו של השייח אחמד אבו קמיס, נחרבו כליל. במקומם עומדת היום תחנת אוטובוסים של "אגד".

בהתייחסו למערכת היחסים בין הרוב הערבי (מוסלמים לרוב, מיעוט קטן של נוצרים) לקהילה היהודית הקטנה, הד"ר עבאסי קובע ששררו ביניהם "יחסים תקינים" ו"יחסי דו-קיום", והוא מצטט מקורות יהודיים, כמו של יעקב ברגמן, המפקד הראשון של משטרת העיר בתקופת המנדט, המנהיג הציוני יוסף נחמני, ודו"ח שהעביר ועד העדה העברית לנציב העליון ולפיו, "מדורי דורות שרר יחס טוב בין יהודי צפת ובין שכניהם הערבים".

חוץ מהתחום הכלכלי, שקישר בין כל המגזרים בצפת (מלבד מוסלמים, נוצרים ויהודים היו גם מוגרבים - מוסלמים ממוצא צפון אפריקאי) ויצר תלות הדדית, החוקר מציין כי בעיר פעלו מוסדות שלטון משותפים כמו העירייה, בתי המשפט, המשטרה, הבריאות והחקלאות.

היחסים בין שתי העדות הורעו בגלל המאבק הערבי-הציוני, בעיקר בעקבות התפשטות מאורעות תרפ"ט לצפת וההתקפה על הרובע היהודי בעיר באוגוסט 1929, וכן בימי המרד הערבי הגדול בשנים 1939-1936. ההתקפה באוגוסט 1929 באה בעקבות שמועות, שלא הוכחשו על ידי השלטונות הבריטיים, ולפיהן "היהודים תקפו את ה'חָרָם' (מתחם המסגדים בירושלים) וטבחו ערבים בעיר, וכי דם הערבים הגיע עד לברכיים". בהתקפה נרצחו יהודים בידי פורעים מוסלמים, אחרים נפצעו, ונגרם נזק כבד לרכוש. בתים וחנויות נבזזו ואחרים הוצתו.

כמו יחזקאל המאירי, שכתב בחיבור שפרסם לציון 50 שנה לטבח בצפת כי מהומות הדמים היו "פרי מחדל ושיסוי של שלטונות המנדט הבריטיים, שאימצו אז את מדיניות 'הפרד ומשול' למען ביסוס אחיזתם בארץ", הד"ר עבאסי מפנה אצבע מאשימה כלפי השלטונות הבריטיים, שלא טרחו להזים את השמועות שהציתו את התבערה ולא נקטו בזמן צעדי מנע.

המעצרים, ועדות החקירה, גזרי דין המוות והמאסר הכבדים שהוטלו על הפורעים, הפיצויים ששולמו לקורבנותיהם, השקט שהוחזר על כנו וניסיונות פיוס משני הצדדים לשיקום היחסים בין ערבים ליהודים בצפת - כל אלה לא החזירו את היחסים לתקנם. העימות הערבי-הבריטי והערבי-הציוני בימי השביתה הגדולה והמרד הערבי הגדול החמיר עוד יותר את היחסים בין ערבים ליהודים. הנהגת המרד הטילה חרם כלכלי על היהודים. מאביו שמע הד"ר עבאסי כי סבו, שהחזיק "טחונה" (טחנת קמח), סיכן את חייו כאשר הגן על יהודים שבאו לטחנה בנימוק שהמנהג הערבי אוסר לפגוע באדם בזמן שהוא חוסה בצל קורתו.

השיפור ביחסים בין ערבים ליהודים בצפת למחרת פרוץ מלחמת העולם השנייה היה קצר מועד, מאחר שעוד לפני שהסתיימה המלחמה החריפו שוב היחסים בגלל המאבק על הקרקעות. לפי עצומה בחתימת מנהיגיהם, המצוטטת במחקרו של הד"ר עבאסי, ראו הערבים ברכישת קרקעות על ידי היהודים בנפת צפת "איום רציני וצעד שיש בו כדי לכתר את העיר הערבית מכיוון צפון ולנתקה מעורפה הכפרי".

החלטת החלוקה של עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, שכללה את צפת בתחום המדינה היהודית, עוררה גל של מחאות בצד הערבי. כמו בשאר חלקי הארץ החלו ערבים ויהודים להתכונן לקרב על צפת. "שני הצדדים", קבע הד"ר עבאסי, "התכוונו מלכתחילה לעימות חסר פשרות, לחיים או מוות".

נטישת צפת בידי תושביה הערבים נעשתה בשלושה גלים: הראשון - מיד אחרי נסיגת הבריטים ב-16 באפריל 1948 ובעקבות כשלון התקפה ערבית כוללת על הרובע היהודי וסכסוכים פנים-ערביים. השני - בעקבות כיבוש הכפר עין אלזָיתוּן ב-1 במאי בידי הפלמ"ח, פיצוץ בתיו לאור היום והריגת 70 שבויים. האחרון - בעקבות הרעשת הרבעים הערבים במרגמת הדווידקה.

המפקדים, אלעד פלד ומשה קלמן, מצוטטים במסמכים כמי שהודו כי המטרה היתה "ליצור פניקה", "להגביר את הפחד בין התושבים", ו"לגרום לבהלה בקרב האוכלוסייה האזרחית". "על מנת לזרז את הבריחה", הוסיף וכתב קלמן, "ביקשנו שהפייפר יטיל כמה פצצות על הריכוזים של התושבים הנסוגים וגם שלחנו אנו כמה פגזי מרגמה לעבר הוואדיות כדי להבריח את אלה שעדיין נשארו". תקוותם של אותם הערבים - שסברו כי הנטישה זמנית וכי ב-15 במאי 1948, בעקבות פלישת הצבאות הערביים לארץ הם יחזירו אותם לבתיהם - נגוזה עם הריסת שכונותיהם.

אחרי המלחמה, בעקבות הסכמי שביתת הנשק ברודוס וכדי למנוע את שיבת הפליטים ליישוביהם, בכלל זה לצפת, נהרסו בעיר שכונות ערביות כמו רובע הכורדים, שבו התגוררה משפחתו של עבאסי. היום, מעל תחנת אגד ומעל הגבעות שממולו, אפשר להשקיף על הרובע ההרוס ברובו. רק בתים מעטים נותרו על תלם. מביתה של משפחתו מזהה הד"ר עבאסי שריד של אחת מקשתות הבית מעל המדרון שמתחתיו נקברו רבים מבתי הרובע שנהרסו. על שטחו של רובע "ג'ורה" מצויים מתחם השוק השבועי של צפת, חניונים ומבני בתי ספר. רובע "א-דהרייה", שבנה הסולטן הממלוכי ביברס, איננו. במקומו נבנו מבני אזור התעשייה של העיר; ובהמשכו, שכונת "רומאנה" שממול לרובע היהודי איננה גם היא.

בניין הסראיה (הארמון), ששימש מסגד ובית ממשל, משמש כיום מרכז קהילתי ע"ש וולפסון. ברחוב פייצל, היום רחוב ירושלים, אפשר להבחין בבניין המשטרה העירונית מנוקב הכדורים, בעמדת הירי ששימשה את תותח הדווידקה של ההגנה, במדרגות התלולות שחצצו בין הרובע המוסלמי ל"חארת אליהוד" (הרובע היהודי).

"חארת אל ואטה" (השכונה התחתית) היא רובע הציירים. ברחבה של שכונת "עין אלנאיים" (המעיין הרדום) מתקיים פסטיבל הכליזמרים השנתי. עד היום השתמרה בכמה מקומות מסורת הצבע הכחול בגוון תכלת שבו צבועים קירות, אדני חלונות ומשקופי דלתות.

צפת היא מרכז תיירות ונופש. מבקרים ותיירים נמשכים אליה בגלל יופייה המיוחד, ובקיץ באים נופשים רבים ליהנות ממזג האוויר הנעים השורר בה. כיום מתגוררים בעיר 26,000 תושבים יהודים, אך אף לא ערבי אחד. הד"ר עבאסי חולם על היום ששבו תהיה צפת לעיר של דו-שיח ושל דו-קיום וישוקמו בה אתרים מעברה המפואר, גם הערבי.

-------------------

* המקור פורסם בהארץ, 28.4.2000

על-פי דרישת מו"ל "הארץ": "ההעתקה אסורה ללא אישור מראש: כל הזכויות שמורות ל"'הארץ'