נערה פלסטינית גיבורה -

רג'אא אבו עמאשה (1955-1939)

היא נולדה בשנת 1939 בכפר הפלסטיני  סלמה, שאיננו עוד. היא נמנתה עם רבבות הפליטים והעקורים הפלסטינים של מלחמת 1948. בני משפחתה מצאו מקלט במחנה הפליטים עקבת ג'בר באזור יריחו (عقبة جبر, أريحا). שמה של רג'אא חסן אבו עמשה (رجاء حسن أبو عماشة) נודע לעולם לאחר שנורתה למוות בידי קצין משטרה ירדני בשם צאדק נזיף (صادق نظيف) בהפגנה סוערת שהתקיימה ב-19 בדצמבר 1955 מול בניין הקונסוליה התורכית בירושלים לרגל ביקורו בממלכת ירדן של נשיא תורכיה דאז, ג'לל באייר (Celal Bayar), במסגרת המאמצים הקדחתניים להקמת ברית בגדאד וצירופה של ירדן לברית. רג'אא אבו עמאשה היתה תלמידת כתה ט' בחטיבת הביניים של בית הספר אלקאדסיה בירושלים והיתה חברה פעילה  בתנועת הנוער הקומוניסטי. בת 15 היתה במותה.

ההפגנות נגד הצטרפותה של ירדן לברית בגדאד גרמו לזעזועים קשים במדינה שנשלטה בפועל על-ידי בריטניה. ראש הממשלה דאז,  הִזאע אלמג'אלי (هزاع المجالي),  נאלץ היה להתפטר; (לימים, ב-29.8.1960 הוא נהרג בעקבות התנקשות בחייו); ירדן לא הצטרפה לברית בגדאד, ורק מדינה ערבית אחת, עיראק הצטרפה אליה; ב-1.3.1956 נאלץ המפקד הבריטי של הלגיון הערבי, הגנראל גלאב באשא (جلوب باشا) להתפטר מתפקידו ולעזוב את המדינה;  חודשים לאחר מכן, בעקבות פיזור הפרלמנט, נערכו בחירות חדשות בהן ניצחו מפלגות האופוזיציה; בראשות הממשלה עמד סלימאן אלנאבלסי (سليمان النابلسي) שאחד מצעדיה הראשונים היה ביטול החוזה של ירדן עם בריטניה).

בעקבות רציחתה של רג'אא אבו עמאשה, כתב העיתון הירדני, אלדפאע, "רג'אא שוב אינה בת אמה ואביה בלבד, היא בת כל אם וכל אב. היא בת כולם יחדיו! היא בת העם! קריאת החירות שלה, עת קלח הדם מלבה הטהור, תהיה חרותה לנצח בלבבות העם ותזהר לנגד עיניו. היא תהילה לנו ולדברי ימינו!"

ואילו המשורר הפלסטיני הנודע עבד אלכּרים אלכּרמה, אבו סלמה  (1980-1909) כתב שיר לזכרה (המתפרסם במדור שפות באתר כאן). בעיר יריחו פועל מרכז חקלאי על שמה. אחד מרחובות רמאללה נקרא על שמה. בשנות ה- 60-50 של המאה שעברה, אחת מקבוצות של ברית הנוער הקומוניסטי  באזור תל אביב-יפו נשאה את השם "רג'אא".

קול העם מה-13.1.1956 פרסם במרכז עמודו הראשון את הידיעה על מותה תחת הכותרת, "מות גבורה במאבק גבורה", ואת דיוקנה. בעמוד ב' באותו גיליון התפרסם מאמר פרשנות מפרי עטו של ח"כ אמיל חביבי (1996-1921) לאירועים הסוערים בירדן, ולידו התפרסמה קריקטורה של דני לוסיאן לבקוביץ (2002-1927). להלן המאמר והקריקטורה: 

הסערה בירדן וההד בישראל

מאת אמיל חביבי (קול העם, 13.1.1956)

מדוע עלינו לגנות את החוגים השליטים בישראל, על עיוורונם הפוליטי, כאשר אף אדוניהם מעבר-לים מוכים בסנוורים?

            בשביל ריפ-ואן-וינקל היה זה "בלתי-טבעי" להתהלך בעיניים פקוחות ב"ארץ העיוורים", אולם שליטי ישראל ב"ארץ האימפריאליסטים-העיוורים", לא היו אף פעם במצבו של ריפ-ואן-וינקל. הם עיוורים פוליטיים מבטן-ומלידה...

            הם אינם רוצים, ולמעשה אף אינם יכולים, לראות כי מאז מהפכת אוקטובר 1917, כדברי סטאלין הגדול, "חלפה תקופת הניצול והדיכוי הבלתי-מופרעים של הקולוניות והארצות התלויות". הם אינם רוצים, ולמעשה אף אינם יכולים, לראות כי ספורים ימי האימפריאליזם והשלטון הקולוניאלי באסיה, לרבות משטר בארצנו: כי שום כוח – לרבות המשטר אצלנו – אינו יכול עוד לעצור את עמי אסיה מלשים קץ, אחת ולתמיד, לשעבוד מדורי-דורות, ולהגשים את שחרורם הלאומי משלטון זר.

            ובגלל עיוורונם העלוב הזה, הם אינם יכולים ואינם רוצים להסיק את המסקנות הנכונות מההתקוממות הגדולה במדינה הקטנה – ירדן. לונדון אמרה, לאחר ההתקוממות הראשונה אשר נמשכה מ- 16 עד ל- 21 בדצמבר 1955, כי סערת "הדם החם" תשכך, ו"החיים בממלכת ירדן יחזרו לתיקונם": ומי מיטיב לדעת זאת מלונדון! והארץ ה"מרחיק ראות" בדומה לבריטניה, הסיק מסקנה כי כעת ילכו השליטים הפרו-בריטיים של ירדן בעקבות נורי-סעיד בעיראק, יארגנו בחירות מבוימות, עקובות מדם, ויקימו פרלמנט ממושמע אשר יצביע בעד הצטרפות ירדן ל"ברית בגדד", בדיוק כפי שהיה הדבר בעיראק. אולם היכולה ההיסטוריה לחזור על עצמה?!

            וכאשר המאורעות בירדן אינם מתפתחים "בהתאם לתוכנית": וכאשר השליטים הפרו-הבריטיים של ירדן מוצאים כי לערוך בחירות "אַ לַא נורי סעיד" היא הרפתקה מסוכנת מדי, ומנסים להשיג אותן התוצאות עצמן, כמו נורי-סעיד, אולם ללא בחירות: וכאשר העם הירדני אינו נכנע, לוקח את גורלו בידיו, ויוצא שוב לרחוב, - אומרת וואשינגטון (מי מיטיב לדעת מוואשינגטון?!) כי כל זה אינו אלא תוצאה מ"חוסר הטאקט" של הגנרל הבריטי טמפלר, "אשר דפק באגרופו בשולחן ותבע מירדן להצטרף תיכף-ומיד לברית הבגדאדית"! והארץ עם "ראיית עתיד" (אמריקאית הפעם) יודע לספר, כי המהומות בירדן הן תוצאה של תחרות אנגלו-אמריקאית.

            ומה עלה להם, למנהיגי אחדות-העבודה ומפלגת הפועלים המאוחדת? - אם הם זכו במשהו מהצטרפותם  ל"חוגי השלטון", הרי הם זכו באותו העיוורון העלוב. "הסתת המופתי" , "הסתה מצרית", "מאבק בין שתי בריתות צבאיות", ותו-לא – אלה הן מסקנותיהם...

            הייתכן? שואלים הם בעיוורונם – האומנם זה עם עצמאי, היוצא למאבק עצמאי, המעז לקחת את הגה ספינתו לידיו, היוצא נגד האימפריאליזם, נגד כל אימפריאליזם, והמאלץ את האימפריאליסטים לסגת? – לא, לדידם זה בלתי אפשרי!

            עשרות בשנים סיפרו עסקנים פרו- אימפריאליסטיים, שוביניסטיים אלה להמונים בארצנו את סיפור-הבדים, כי דבר לא נעשה בארצות הערביות, מחוץ לתחום התככים האימפריאליסטיים ומחוץ לתחרות הבין אימפריאליסטית: כי העמים בערביים אינם אלא אספסוף מחוסר הכרה פוליטית, אשר אין לקחת אותו בחשבון, עת מתווים מדיניות למזרח התיכון. האם דוד בן גוריון "הנבון" לא לעג לנו בכנסת, כאשר אנו, הקומוניסטים, אמרנו, כי את השלום עם ארצות-ערב יש לחפש באמצעות עמי ערב, ולא באמצעות השליטים שלהם? וחברי כנסת אחרים הצטרפו אף הם לשחוק זה של בן גוריון. בן אהרון צעק : היכן הכוחות בעממיים בארצות ערב? ומרדכי בנטוב ענה : הם קיימים, אולם קטנים ובלתי מכריעים המה... האם יוכלו הם להודות כעת, כי שעתם לצחוק חלפה עברה ללא שוב?...

קריקטורה, דני לוסיאן לבקוביץ

מאורעות גדולים מתרחשים בממלכת ירדן הקטנה, מאורעות הפותחים את עיני ההמונים בישראל לראות את כישלונה וקלקלתה של המדיניות הפרו מערבית (הפרו- אימפריאליסטית) של שליטי ישראל, ושל מדיניותם השובינית האנטי-ערבית.

            למרות כל הזיופים של "קול ישראל" ושל העיתונות הריאקציונית, אי אפשר להסתיר את העובדה כי אהדתם של המוני העם בישראל נתונה למפגינים הירדניים, ולא לקונסוליות של ארה"ב, בריטניה וטורקיה הנמלטות על נפשן. אפילו "ידיעות אחרונות" הארכי ריאקציונר נאלץ להודות כי "עלינו לאהוד את זה הפועל בצורה הנכונה והנבונה, אפילו אם הוא אויב"...

            אי-אפשר היה (למרות הסילופים של על המשמר) להסתיר את העובדה, כי ההמונים בירדן שהפגינו תחת אש היריות, השמיעו סיסמאות לא נגד ישראל, אלא נגד נורי-סעיד "הערבי". ראש המשמר הירדני בירושלים העתיקה טלפן לראש המשמר הישראלי בירושלים החדשה ואמר לו : "היריות שאתה שומע אינן מכוונות כלפיכם. זהו עניין פנימי"... הד ההתקוממות הירדנית לא ייעצר במעבר מנדלבאום! 

            והמסקנות ברורות. העם בישראל לא רק שמע, אלא אף ראה מעל גגות ירושלים החדשה, כי העמים הערבים מוכנים לכל קרבן במאבקם נגד שעבוד אימפריאליסטי ותוכניות תוקפנות אימפריאליסטיות במזרח הקרוב והתיכון. כל מי שעומד מאחורי אימפריאליסטים ותוכניותיהם המלחמתיות, יהיה זה נורי-סעיד או בן גוריון (הגזע אינו קובע) – הינו אויב העמים, הערבי והישראלי, אחד. וכל מי שעומד נגד אימפריאליסטים ותוכניותיהם המלחמתיות, יהיה הוא יהודי מצרי או רוסי, הוא ידיד העמים הערביים והישראלי גם יחד. לכן יכולים אנחנו להבין כהלכה את מאבקם של העמים השכנים, וכך אנו יכולים להתוות מדיניות שלום נכונה כלפיהם.

            כל תוכנית הקרויה "תוכנית שלום" – תהיה זו תכנית של אידן, דאלס או שרת – המבוססת על המשך השעבוד האימפריאליסטי במזרח הקרוב והתיכון והמנוסחת למען הקמת בריתות צבאיות אימפריאליסטיות באזור זה, - לא תתקבל ע"י עמי ערב. תוכנית כזו תתפקע כבועת סבון, נוכח מאבק העמים, כפי שעלתה לה לברית בגדאדית בירדן.

            הדרך אל הידידות הישראלית-ערבית, אל השלום הישראלי ערבי, היא הדרך אותה סולל העם הירדני הגיבור: דרך המאבק העז נגד השעבוד אימפריאליסטי והבריתות אימפריאליסטיות. כל מי שרוצה ברצינות להשיג שלום ישראלי ערבי – שומה עליו להיאבק, כתף אל כתף אתנו, הקומוניסטים, בתוך חזית עממית רחבה, למען הקים ממשלה בישראל, אשר תנהל מדיניות של התנגדות לבריתות אימפריאליסטיות ונגד שעבוד אימפריאליסטי של ארצנו ושל ארצות אחרות במזרח הקרוב והתיכון. זהו הד המאורעות בירדן, אשר יהדהד, - וטוב שיהדהד – בארצנו, למען עתידה ובטחונה של הארץ.

            היו אשר זקפו את המאורעות בירדן על חשבון ההתחרות האנגלו-אמריקאית. איש אינו יכול הסתיר את עובדת קיומו של מאבק עז הנטוש בין שני שודדים אימפריאליסטיים אלה על השלל במזרח הקרוב והתיכון, מאבק זה גובר כמידה ש"השלל" פוחת, במידה שהעמים באזור זה מתקוממים נגד השוד האימפריאליסטי ושמים קץ לשוד זה. ההתקוממות בירדן אינה תוצאה של ההתחרות הבין-אימפריאליסטית, אולם היא תפעל כסיבה להחרפת התחרות זו. ובמידה שהעמים הערביים והעם הישראלי לא יתנו לאימפריאליסטים "ליישר את ההדורים" ביניהם על חשבון דמם של יהודים וערבים – הם יוכלו לנצל התחרות זו לטובתם. אחרת תהיה היא מסוכנת.

            באור זה, נראית החומרה שבידיעות המתפרסמות בלונדון ובוואשינגטון, כי אם המצב בירדן יחמיר, ישלח נור-סעיד את צבאו לירדן, ואז ישראל לא תוכל לשבת בחיבוק ידיים...

            אנו בטוחים כי עמי ערב לא יתנו לאימפריאליסטים להגשים את תוכניתם הבוגדנית. העם העיראקי עצמו לא ייתן לצבא העיראקי לשפוך את דמו ואת דם העמים האחים למען השעבוד האימפריאליסטי. וכן העם הישראלי היודע כי עתידו קשור בשלום בידידות עם העמים הערביים, לא ייתן לאימפריאליסטים לשפוך את דמו בהרפתקת דמים אשר איש אינו יכול לחזות מראש את סופה.

            אין החזיר לאחור את גלגל ההיסטוריה. התקוממותו של העם הירדני הכריזה בעוז, כי העמים במזרח התיכון לא יתנו, מעתה ואילך, לאימפריאליסטים לשחק בגורלם. ימי השלטון הקולוניאלי במזרח הקרוב והתיכון, כמו באסיה כולה, מתקרבים לקיצם. שחר חדש, בהיר, עולה מעל למזרח שלנו. אנו חיים בימים הנושאים כבר בחובם את העתיד של המשטר החדש, משטר בו השלטון הקולוניאלי, על מדיניות "הפרד ומשול" שלו ייהפך לאגדה שתסופר בפי זקנים.

            קדימה לקראת שחר זה, עם ישראל יחד עם עמי ערב, תחת סיסמאות הידידות האחווה והשלום! נודה לגורל, על שהננו חלק מאסיה הגדולה!