מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

לזכרו של חבר יקר –

משה חורי ("מוסא") (2010-1924)

 

בשבוע שעבר נפרדנו בצער ובכאב ממשה חורי, "מוסא" - חבר יקר, מוערך ואהוב. ימים רבים נזכור את ביתם החם של משה, רעייתו, אִיבוֹן, בנותיו, אריאלה ואתיל, ובנו שוקי. לזכרו של מוסא מובאת כאן כתבה שפרסמתי לפני כעשור שנים בעקבות סרט שהוקדש לו.   

 

כוס גזוז, "קול העם" וגשר לבגדאד (12.2.1999)*

מאת יוסף אלגזי

 

סרט שהוקרן לא כבר על אָבּוּ א-שַרְבָּת, מוכר הגזוז מרמת גן והפעיל הקומוניסטי שהנהיג תושבי מעברות להפגנות, הוא רק אחד הסימנים להתעוררותם של יוצאי עיראק ולעניין במורשתה של התפוצה היהודית העתיקה

 

ביוני 1941, בעקבות כישלון ההפיכה הפרו-נאצית של רשיד עלי אל-כּילאני בעיראק, פרצו בבגדאד פרעות. ב"פרהוד" - השם שבו נרשם הפוגרום בהיסטוריה העיראקית - נרצחו יותר ממאה יהודים ונבזז רכוש יהודי רב. משה (מוסא) חורי, שהיה אז בן 19, עלה לגג ביתו, הביט אל השמים ואמר: "אלוהים, אתה לבד למעלה, זה לא מספיק. חייבים לעשות משהו למטה ולגמור עם המצב הזה שאדם הורג אדם". מאז ועד היום, הוא אומר, "אני לא מסתפק בכך שמישהו למעלה יעשה את הכל. חייבים להיאבק כאן למטה". במשך כל השנים, גם בעיראק וגם בישראל, נשאר חורי נאמן לתביעה שהציב לו.

מגיל מוקדם מרד במוסכמות. בפורים, כאשר זימר את "שימני על ראש כל אויבי ושמחני, הנה מרדכי בן יאיר, אל חנון וחונן", היה מפסיק את המזמור כאן. הוא אהב את הנעימה אך התנגד להמשך המזמור, שייחל להשמדת אויבי היהודים, אמהות ובניהן. "האם ביום שמחתי אבקש מאלוהים להשמיד את העולם ולהשאיר אותי לבדי?" הקשה הנער חורי.

בביתו ברמת גן תלה משה חורי, כיום בן 76, אילן יוחסין גדול שהכין בעזרת נכדו ובו נפרשים עשרה דורות, כולם צאצאיו של האיש באבאי שחי בעיראק בתחילת המאה ה-18. להכנת האילן נעזר חורי בידיעותיה של אמו ננה מזל, שבצעירותה הורתה עברית בבית ספר יסודי לילדים יהודים בבגדד. לפני כארבעה חודשים הלכה לעולמה והיא בת 98.

חורי הוא גם גיבורו של סרט תיעודי שהוקרן בחודש שעבר בערוץ 2 בתוכנית "שבת סלאם" המשודרת בימי שישי. הסרט, "אבּוּ א-שַרְבָּת", בנוי משני חלקים: בתחילתו ובסיומו מסופרות קורותיו של חורי בבגדד ושנותיו הראשונות בארץ, ובין לבין מספרים הוא וחבריו למפלגה הקומוניסטית בישראל על פעילותו בה.

במשך כשלושים שנה, עד לשנות השבעים, הכירו רבים מוותיקי רמת גן את חורי כבעליו של הקיוסק מתחת לקולנוע "רמה", שאיננו עוד. מהמבטא שלו, שהשתמר עד היום, יכלו לנחש שמוצאו עיראקי. רובם גם ידעו שרק בקיוסק שלו היה אפשר לקנות בעיר את "קול העם", העיתון הקומוניסטי שנסגר מזמן. תוך כדי הכנת כוסות הגזוז נהג לכתוב את טורו הקבוע לעיתון מפלגתו בערבית "אל-איתיחאד" - שעליו חתם "אבו א-שרבת", בערבית עיראקית "מוכר הגזוז". כמו הכינוי שבחר לו, גם כתיבתו היתה עממית ותוססת, והיא נמשכת לסירוגין עד היום.

במשך השנים היתה רמת גן לביתו ובהדרגה תפסה את מקומה של בגדאד, אף שהבירה העיראקית נשארה חיה בזיכרונותיו. בסרט, ובשיחות עמו, מספר חורי אפיזודות מחייו כאילו התרחשו רק אתמול. בין ידידיו הרבים הוא ידוע כאוהב חיים, מספר שנון בעל הומור, מדקלם שירים בערבית שלמד בעל פה בצעירותו, כמו שיריו של גדול המשוררים במאה השמינית, חסן איבן האני, שנודע בשמו הספרותי אבו נאואס. את דרכו לפוליטיקה הוא ממחיש בסיפורים, בחרוזים, באמרות ובחידודי לשון בעברית, רק לא בסיסמאות. פה ושם גם מסתננות מלים בעיראקית.

על פעילותו הפוליטית כקומוניסט שילם מחיר. בבגדאד רדפה אותו הבולשת וכשבא לארץ בשנת 1951 התקשה למצוא עבודה. לכן פתח את קיוסק הגזוז. בארץ התסיס את תושבי המעברות של ראשית המדינה - בכפר ענה, סקיה, רמלה, אזור השרון - בסיסמה "לחם ועבודה". כשרדף השלטון את חבריו, מנע מהם עבודה והביא את משפחותיהם עד פת לחם, הם הקימו קול זעקה; אך כאשר חשו שהנהגת מפלגתם, שלמענה הקריבו אפשרויות קידום, מרחיקה אותם מעמדות השפעה בתוכה - החרישו "כדי לא להזיק לה", כדברי חורי היום.

בימאי הסרט "אבו א-שרבת", דורון מייגנרס, אנשי קולנוע אחרים וילידי עיראק שצפו בסרט ציינו כי לפני עשר ואף חמש שנים שום ערוץ טלוויזיה לא היה מקרין את "אבו א-שרבת". הדבר התאפשר בזכות התהליך הפוקד בשנים האחרונות את החברה בישראל, המתחילה לגלות עניין בעברן של הקהילות היהודיות במשרכּ (מזרח) המוסלמי-הערבי, בהווי שלהן ובמורשתן.

בראשית השבוע, בעת ביקור עם חורי במוזיאון יהדות בבל באור יהודה, קבל אחד העובדים על מיעוט המבקרים במוזיאון, משום שרוב הציבור אינו יודע על קיומו. באותה שעה ביקרו במוזיאון שתי קבוצות תלמידים. הם גילו עניין רב במוצגים בכלל ובמידע שמסרו המדריכות ליד מוצגי האגף האתנוגראפי המציג את אורח החיים של היהודים בעיראק, המנהגים, ההווי והתרבות החומרית. אחד המוצגים הוא שחזור של חנות הבדים של אביו ב"סוּק מנחם". ברקע - תמונה משנת 1920 של האב, רוכל הבדים כדורי שועה חורי.

 

 

משה חורי ליד דגם חנות הבדים בבגדאד של אביו במוזיאון יהדות בבל באור יהודה

(תצלום: פאבל וולברג, באדיבות עיתון הארץ)

 

בירושלים פועלת זה כעשרים שנים אגודת אקדמאים יוצאי עיראק העוסקת בענייני חברה ותרבות ומוציאה לאור ספרים פרי יצירתם של יוצאי עיראק. בין הספרים שפרסמה בשנה האחרונה בערבית - ספרו של נסים רג'ואן, "קיצור תולדות היהודים בעיראק משבי בבל ועד לעלייתם לישראל בשנת 1951". הסופר העיראקי הגולה עזיז אל-חאג' כתב ביקורת אוהדת על ספרו של רג'ואן בעיתון "אל חיאת". ספר אחר של רג'ואן, "ערבים ויהודים, מחקרים על העבר ומבט לעתיד", בחן את השורשים המשותפים של תרבויות היהודים והערבים מימי שלמה בן יהודה אבן גבירול, יהודה הלוי, דוד בן אליעזר אבן פקודה בן המאה ה-12 בספרד ואחרים. מפרי עטו של המשורר אִבּרָהִים עובדיה יצא קובץ השירים בערבית, "הוורדים הדוקרניים", ויו"ר האגודה וחתן פרס ישראל לשנה זו, הפרופ' שמואל מורה, פרסם קובץ שירים בערבית ובאנגלית, "ימי הנעורים ההם". העיתון הקהירי "אל אהראם", שהתקנא ברשימה הספרים שהוציאה האגודה, תהה "מה פרסמו האקדמאים יוצאי מצרים בישראל".

לא היה זה מקרה אפוא שבישראל התארגנה בשנה שעברה "עמותה לסולידריות בין העם בישראל לעם העיראקי". אחת המטרות שהציבה לה: לספר את סיפור הקהילה היהודית בעיראק בעלת המורשת המפוארת. בארץ ובעולם התקשו להבין את התנגדותו של רשם העמותות במשרד הפנים לרישום העמותה.

הסופר סמי מיכאל מסביר את התעוררותם של יוצאי עיראק בשנים האחרונות במאפיינים הייחודיים של קהילתם בהיסטוריה של העם היהודי. קהילת יהודי עיראק היא העתיקה שבתפוצות היהודים, בת כ-2,500 שנים. היא הקדימה תרבויות ועמים אחרים בבבל, בכלל זה האסלאם והערבים. מיכאל מזכיר את ההשערה, שבגדאד היתה במקורה הכפר היהודי בגדאתא. במשך דורות היתה קהילת בבל מרכז יהודי עולמי חשוב מירושלים.

בעת החדשה היתה יהדות עיראק אימפריה כלכלית ופיננסית, שהסתעפו ממנה קהילות בלונדון, בסין, באיראן, במצרים. בספרות העיראקית היו היהודים הראשונים שעברו משירה לפרוזה. בתזמורת הייצוגית העיראקית כיכבו האחים צאלח ודאוד אל-כווייתי. רבים מהמשכילים היהודים בעיראק קלטו את רעיונות המהפכה הצרפתית, הקומוניזם וחידושי הטכנולוגיה של המאה. חוץ מהמפלגה הפאשיסטית, היהודים היו חברים בכל המפלגות הפוליטיות בעיראק ומקצתם תפסו עמדות מפתח בממשל.

בשנות הארבעים, אומר מיכאל, בנו יהודים את בגדאד החדשה, מדרום לבירה, "והדיבורים כאילו באותן שנים היהודים חיו על מזוודות הם רק מיתוס". לדבריו, "בניגוד ליהודי מרוקו שהגיעו לישראל ורבים מתוכם הלכו לפוליטיקה, אנחנו היהודים העיראקים הנחנו לסוכנים של מפא"י לייצג אותנו. עשרות שנים סבלנו מהלם העקירה, ורק בשנים האחרונות חלה התאוששות ומבשיל הפרי של אותם צעירים בתוכנו שפנו לעסקים, למחקר, לאקדמיה ולספרות".

מחבר הרומן "ויקטוריה" סבור שההתעניינות של יוצאי עיראק בעברם אינה "כדי לשוב אל העבר. להיפך, אנחנו מביטים קדימה. בשל ידיעתנו את השפה הערבית ואת תרבותה וקשרינו עם אינטלקטואלים ערבים, בהם גולים עיראקים, פנינו דווקא לעתיד. אנחנו בהחלט יכולים לשמש גשר וקשר לעולם הערבי הסובב אותנו".

-----------------

* פורסם בהארץ, 12.2.1999

על-פי דרישת מו"ל "הארץ": "ההעתקה אסורה ללא אישור מראש: כל הזכויות שמורות ל"'הארץ'

 

 

 

 

 

1/19/2010