מלחמת לבנון / קיץ 1982

דיווחי-השקר של שר-הביטחון והרמטכ"ל

בישיבת הממשלה ב-19.9.1982

פרק מתוך הספר, העיקר החסר*, מאת שמעון לרר**

כיצד הגיבו בפומבי שר-הביטחון, אריאל שרון, והרמטכ"ל, רפאל איתן, עם היוודע דבר הטבח בסברה ובשתילה ? בסעיף 59 מאזכרת הוועדה את הודעת דובר צה"ל היא קובעת בלשון חד-משמעית, אך מתונה, שהיו בה "דברים לא נכונים ואי-דיוקים על האירועים. בהודעות אלו נמסר במפורש או במרומז שכניסת הפלנגות למחנות נעשתה ללא ידיעת צה"ל וללא תיאום איתו". הוועדה לא ביררה את מניעי פרסומה של הודעה שקרית זאת, אך לאור הנאמר לעיל (בפרקים הקודמים בספר, י"א) נוכל אנו להבין אותם. הרמטכ"ל, באמצעות דובר צה"ל, הבין שלהודות בכך שכניסת הפלנגות למחנות נעשתה באישור, בידיעה ובתיאום עם צה"ל, פירושו להודות שצה"ל אמור היה לדעת על הטבח העומד להתרחש ולא עשה דבר כדי למנעו. הרמטכ"ל רצה להתנער מהודאה מרשיעה כזאת ע"י הכרזה שקרית של אי-ידיעה. הוא המשיך לשקר במצח נחושה גם בישיבת הממשלה ביום א' 19.9.1982 בלילה כאשר אמר "שאף אחד לא יכול היה לדעת מראש איך הפלנגות יתנהגו ולדעתו גם המפקדים של הפלנגות לא ידעו מה שיקרה, אלא איבדו את השליטה על אנשיהם" (עמ' 60 מתוך החלק הגלוי בדו"ח ועדת-כהן; כל ההדגשות הן של ש. לרר). קביעות אלו מסבירות מדוע לא סמכה הוועדה על זכרונו של הרמטכ"ל במקרה אחר, בעדות שניתנה מספר חודשים לאחר התחרשות האירוע (בקשר לשיחתו עם שר הביטחון. ראה שם, עמ' 50). במקרה הנוכחי מראה הרמטכ"ל ש"לא זכר" את שהוא עצמו אמר רק שלוש יממות קודם-לכן בפני אותו פורום: "אני רואה כבר בעיניים שלהם [של אנשי הפלנגות] למה הם מחכים. ...ועתה נותר להם [לקציני הפלנגות] לעשות דבר אחר וזו הנקמה והיא תהיה נוראה ...מספיק שהוא [אמין ג'ומייל] אמר את המילה 'נקמה' וכל המערכת משחיזה את הסכינים" (שם, עמ' 41). בהנחה שהרמטכ"ל, שחוסנו הגופני בולט לעין, לא התדרדר לפתע למצב של סניליות מתקדמת, אין להסביר "שכחה" זאת אלא ברצון להתנער מאחריות ישירה ולחפות על מעשיו שלו.

לא פחות מגוחכת היא טענתו שגם מפקדי הפלנגות לא ידעו מה שיקרה. אלי חבייקה איננו "שחקן-רכש" בקבוצה הלבנונית שכישוריו הם בבחינת תעלומה. כפי שראינו בתחילת דברינו, לאלי חבייקה נועדו משימות מוגדרות ביותר, וגם הפעם לא אכזב במילוין. אלי חבייקה לא היה סתם אחד מבין קצינים רבים של הפלנגות; לאחר מות באשיר ג'ומייל הוא ופאדי פראם הנהיגו את המטה הצבאי שלהן. ההחלטה לשלוח דווקא אותו למחנות היתה חייבת ליפול בדרג הגבוה ביותר של הפלנגות. קרי – משפחת ג'ומייל. מתי ואיך נפלה ההחלטה, זאת לא נוכל לדעת מהדו"ח הגלוי; יתכן ובחלק החסוי נמצאים פרטים נוספים. הביטוי "איבדו את השליטה על אנשיהם", שבו מתאר הרמטכ"ל את שאירע לדעתו במחנות, מחייב תשומת-לב. הופעת אלי חבייקה בראש כוח הפלנגות שניכנס למחנות בישרה, כאמור, את שעתיד להתרחש. היחידה שנכנסה למחנות לא היתה יחידה לוחמת, וכפי שנוכחנו מהעובדות המופיעות בדו"ח היא אף לא התכוננה ללחימה (הכנסת 150 אנשים בלבד, אי-הכנת כוח תגבורת וחילוץ). יחידה זאת החלה מייד במשימתה ומבחינת הפלנגות לא היה במה שהתרחש במחנות מצב של "איבוד שליטה". מי שאיבד את השליטה על הפלנגות היה מי שנתן להן את האישור להיכנס – הן לא הסתפקו ב'נשיכה' בלבד אלא ערכו לעצמן "סעודה" מלאה, בלי לפסוח על אף "מנה" (התעללות, כריתת איברים, אונס, הרג חיות).

בכך לא הסתיימו שקריו של הרמטכ"ל באותה ישיבת ממשלה. הוא המשיך ואמר ש"ברגע שנודע לנו איך הם מתנהגים שם, הפעלנו את כל הלחצים שאנו יכולים להפעיל, הוצאנו אותם משם והרחקנו אותם מכל הגיזרה (שם, עמ' 60). על מה הוא מדבר ?ׂבמשך רובו של יום ו' 17.9.1982, החל מצהרי היום כאשר טלפן האלוף דרורי לרמטכ"ל והודיעו על "הגזמת" הפלנגות והפסקת פעולתן, לא שאל הרמטכ"ל ולא התעניין במעשי הפלנגות, גם כאשר שהה  בביירות עם מפקדי צה"ל וגם כאשר שהה במטה הפלנגות. בפגישתו עם מפקדי הפלנגות לא הופעל כל לחץ עליהם (להיפך, הרמטכ"ל אישר להם מתן טרקטור צה"לי לביצוע עבודות בתוך המחנות), ולא ניתנה להם הוראה לצאת ולהתרחק מהגזרה (להיפך, הרמטכ"ל אישר להם להישאר עד למחרת ב-05.00). רק אם אוצר המלים של הרמטכ"ל הוא הפוך לזה של הלשון העברית, ייתכן להסביר בכך את דבריו בממשלה; אחרת כיצד ניתן להבין את העובדה שמפקד-הצבא עומד בפני ראש-הממשלה (מנחם בגין, י"א) וחבר שריו ומספר להם דברים שלא היו ולא נבראו !

מאשר-הפעולה השני, שר-הביטחון, גם הוא, כנראה, איננו מחסידיה המובהקים של האמת. בישיבת הממשלה הנדונה (ביום א' 19.9.1982 בלילה), הוא אמר שלמחרת הכניסה משנודע מה שהתרחש שם, התערב צה"ל באופן מיידי והוציא את הכוחות האלה החוצה" (שם, עמ' 60). היום שלמחרת כניסת הפלנגות היה יום ו' 17.9.1982. כידוע לנו מתוך העובדות, צה"ל לא התערב בפעולות הפלנגות ולא הוציא את הכוחות האלה החוצה. לכוחות צה"ל באזור המחנות היה ידוע בבירור על המתרחש בהן כבר בשעות הבוקר של יום זה, אולם לא נעשה דבר כדי להוציא את הפלנגות מהמחנות.

גם כאן מדהימה העובדה שנתקלנו בה לעיל בדבריו של שותפן של שר-הביטחון למזימה: השר הממונה על הצבא עומד לפני ראש-הממשלה ושריו ומספר להם דברים שלא היו ולא נבראו ! תופעה זאת, ששני האנשים הממונים על הצבא, זה מטעם הדרג המדיני וזה בראש הדרג הצבאי עושים יד אחת להטעות את הממשלה ולרחוץ בניקיון-כפיהם וזאת לאחר שהעמידו אותה ואת ראש-הממשלה (שלוש יממות קודם-לכן) בפני עובדה מוגמרת, חייבת להדליק זרקור אדום בפני הדמוקרטיה הישראלית.

דיווח-השקר של שר-הביטחון והרמטכ"ל בפני הממשלה הביא אותה לניסוח הודעה שקרית, ובה נאמר כי "צה"ל, מיד אחרי שעמד על המתרחש באותו מחנה שתילה, שם קץ לרציחת האזרחים החפים מפשע ואילץ את היחידה הלבנונית לעזוב את המחנה" (שם, עמ' 60). לא מיניה ולא מקצתיה ! לאחר שהרמטכ"ל הביא את דובר צה"ל לפרסם הודעה שקרית, הביאו שר-הביטחון והרמטכ"ל את דובר הממשלה לפרסם גם הוא הודעה שקרית ובכך הטביעו "אות קין" על אמינותה של מדינת ישראל. (-) מאמצים חינוכיים אדירים יידרשו וזמן רב יחלוף בטרם יוסר כתם מביש זה מעל מדינת-היהודים.

----------

(-) הרהורים נוגים חולפים בראשי באשר לאמינות הודעותיהם של דוברי הממשלה וצה"ל בקשר למהלכים מסוימים במלחמת לבנון. שערותי סומרות בחושבי על ממצאיה האפשריים של ועדת-חקירה אפשרית שתחקור את נושא הדיווחים לממשלה ודרך קבלת-ההחלטות שלה בשבוע הראשון למלחמה ובשבוע השלישי שלה, כאשר צה"ל נלחם והשתלט על כביש ביירות-דמשק ! (הערת המחבר במקור).

--------------

* באדיבות המחבר; הוצאת "עמית", 1983.

** שמעון לרר, יליד 1949, רב-סרן (מיל.) ביחידה קרבית, השתתף במלחמת לבנון.