פרשת הריגתו של טום הורנדאל

מאת יוסף אלגזי (הארץ, 2.5.2003 והעוקץ, יוני 2005)

דרכה החדשה של משפחת הורנדאל *

טום הורנדאל (Tom Hurndall), צעיר בריטי פעיל התנועה לסולידריות בינלאומית, שוכב מחוסר הכרה בבית החולים סורוקה בבאר שבע. לא כבר נורה בראשו על ידי חיילי צה"ל ברפיח שעה שהרחיק פעוטה בת חמש מקו האש. בני משפחתו - אמו, ג'וסלין, אביו, אנתוני, אחותו, סופי, ושני אחיו, בילי ופרדי - סועדים אותו בבית החולים ומקווים לנס. הם כואבים וזועמים, אך חפים מכל שנאה.

יותר מפעם אחת חזרו למקום שנפגע. הם ביקרו אצל משפחות הילדים הפלסטינים שטום הרחיק מהסכנה וגבו עדויות מחבריו ומאנשים שהיו עדים לאירוע. הם מופתעים לגלות שהתקשורת בעולם מגלה עניין רב בפרשה בעוד שבישראל היא זוכה להד קלוש. את הודעת צה"ל שפורסמה בעקבות האירוע מגדירים בני המשפחה כשקרית ותובעים שוועדת חקירה לא תלויה תחשוף את האמת על מה שאירע. עד כה סירבו שלטונות צה"ל לדבר עמם.

בישראל - זה ביקורם הראשון באזור - שוכנו בני המשפחה בדירה בבאר שבע שהעמידו לרשותם ישראלים; בלונדון הם מתגוררים בצפון העיר. האם עוסקת בחינוך מיוחד, האב הוא עורך דין. טום, בן 21, הוא סטודנט לצילום באוניברסיטת מנצ'סטר מטרופוליטן. לפני כשנה וחצי ביקר במצרים והשתתף בקורס צלילה.

בפברואר השנה נסע לבגדאד. לדברי אביו, גילה בנו עניין במתחולל במזרח התיכון ורצה לתעד בצילום את חוויותיו תוך כדי הבעת התנגדות למלחמה בעיראק. "טום שהה בעיראק לא כפרו-עיראקי, אלא כמגן אנושי, כמו אחרים שבאו מרחבי העולם בכוונה לעצור את המלחמה", העיד השבוע האב. "הוא צעיר בעל מטען עצום של סקרנות אינטלקטואלית החותרת לאמת. הוא האמין שאין סיבה לכך שגורלו של צעיר בריטי יהיה טוב מגורלו של צעיר עיראקי החי בסכנת מלחמה ורצה לחלוק עמו את הסיכונים במקרה של מלחמה. הוא אדם חושב. איננו מאורגנים בשום מפלגה או ארגון, אנחנו אנשים חושבים המגלים עניין במתרחש סביבנו".

טום צילם הרבה תמונות בזמן שהותו בעיראק. לדברי האב, כשהתקרב מועד ההתקפה על עיראק, ביקשו השלטונות שהמגנים האנושיים ישהו בשמונה-תשעה מקומות אסטרטגיים, למשל, תחנות לשאיבת מים ותחנות אוטובוסים; טום מצדו ביקש להיות במקומות שאנשים עלולים להיחשף לסכנה, במיוחד בבתי חולים. כשלא נענה, עזב את עיראק ונסע לירדן, אך קיווה לשוב אליה עם משלחת סיוע.

משאלתו לא התגשמה והוא שהה במחנה פליטים על גבול עיראק-ירדן, שם מצאו מקלט בני לאומים שונים שנמלטו מעיראק בשל המלחמה. בירדן התוודע טום לתנועה לסולידריות בינלאומית ולפעילות חבריה, המשמשים חיץ אנושי בין כוחות צה"ל לפלסטינים בשטחי הרשות הפלסטינית. הוא הגיע לגדה המערבית בלוויית כמה מהאנשים שהיו עמו בבגדאד ועבר הכשרה של התנגדות לא אלימה. ב-6 באפריל הגיע לרפיח. במשך שהותו בעיראק, בירדן ובעזה, שמר על קשר עם בני משפחתו וחבריו ובמכתבים ששלח להם מרפיח תיאר את חוויותיו וצירף צילומים של הפגנות מחאה, חמושים רעולי פנים, הלוויות הרוגים, ובעיקר צילומי ילדים משחקים.

הוא נורה ביום שישי, 11 באפריל 2003. בידיעות הראשונות שהופצו בחו"ל נמסר שנורה למוות, ורק בהמשך נאמר כי הוא פצוע קשה מאוד. אביו קיבל את הידיעה כששהה מחוץ לבריטניה ובתוך יומיים בא לישראל. בעקבותיו באו שאר בני המשפחה.

"באמצעות התקשורת ונציגי שגרירות בריטניה בתל אביב, הצהרנו מהרגע הראשון שאנחנו מבקשים לפגוש כל גורם שהיה מעורב בצורה כלשהי במה שקרה לטום כדי לדעת את האמת", אומר אנתוני. "הכוונה לעדים לאירוע ולנציגים של צה"ל. עד כה נפגשנו עם רוב פעילי התנועה לסולידריות בינלאומית ששהו עמו ברפיח ועם פלסטינים שהיו עדים לאירוע. קראנו הצהרה של צלם מדרום אפריקה ששהה במקום ופגשנו צלם מקומי העובד בסוכנות ידיעות בינלאומית שצילם את טום שעה לפני שנורה. באמצעות נציגי שגרירות בריטניה ביקשנו לפגוש נציגים רשמיים של צה"ל, כדי לשמוע את גרסתם לאירוע, אך הם סירבו לפגוש אותנו. נמסר לנו, שצה"ל החל בחקירת האירוע". בתגובה נמסר מלשכת דובר צה"ל להארץ, כי שלטונות הצבא ייפגשו עם משפחת הורנדאל, "עם השלמת התחקירים וגיבוש מסקנות נציגם לגורמים הרלוונטיים".

יומיים לאחר האירוע נדהמו בני המשפחה לקרוא בג'רוזלם פוסט את גרסת דובר צה"ל: "סמוך לשעה 17:00 זיהתה עמדת צה"ל בגבול ישראל-מצרים, בשטח בשליטה ביטחונית ישראלית, אדם כבן 20, לבוש מדים מנומרים אוחז בכלי נשק. החמוש פתח באש, בחסות המבנה שממנו יצא, לעבר עמדת צה"ל הסמוכה. כוח צה"ל ירה כדור בודד לעבר החמוש וזיהה פגיעה. יש לציין, כי זהו אירוע הירי היחיד המוכר לצה"ל בגזרה בשעות המדוברות".

מפיסות המידע שאספו בני המשפחה בשטח עולה, שטום נפגע כאשר הוא וחבריו שהו ב"חארת אל ברהנה" (שכונת בני משפחת ברהום) במחנה הפליטים יבנה ברפיח, כמה מאות מטרים מהגבול עם מצרים, שם הציבה ישראל חומה גבוהה. הם היו לבושים מקטורן בצבע כתום זוהר וביקשו להגיע לרחוב שבקצהו מציב צה"ל בכל ערב טנק היורה לסירוגין אש לא מכוונת מנשק אוטומטי לעבר הרחוב והבתים הסמוכים. לדעת הפלסטינים, מטרת הירי היא להטיל אימה על התושבים ולאלצם להתפנות מהשטח וכך ליצור חיץ של שטח ריק בין החומה שבנה למחנה הפליטים.

יומיים לפני התקרית נפגע בצווארו באותו אזור רֻשדי ג'אבר, בן 15, מירי חיילי צה"ל. למחרת, גם נורה מֻצטפא ג'אבר, בן 20, על ידי חיילי צה"ל ברגלו. בני משפחת הורנדאל שמעו על נסיבות פציעתם של השניים מפי הוריהם ועדותם אף צולמה בווידיאו.

על פי עדי הראייה ששוחחו עם בני משפחת הורנדאל, הבחינו טום וחבריו בקבוצה של כעשרה ילדים משחקים ברחוב שלעברו ירו חיילי צה"ל שהיו בטנק ובמגדל שמעל החומה. כמה מהילדים נמלטו, אך הקטנים קפאו במקומם. טום, לבוש במקטורן כתום זוהר, רץ לעברם, תפס אחד מהם, והעבירו למקום מחסה. כשחזר לקחת פעוטה נוספת - נורה. לדברי עדי ראייה, הוא נורה ירייה אחת על ידי צלף ממגדל שמעל לחומה.

תחילה הועבר לבית החולים אבו יוסף אל-נג'אר ברפיח, אך כיוון שלא היו בו אמצעים לטיפול הוא הועבר לבית החולים האירופי שבין רפיח לחאן יונס. גם שם לא יכול היה הצוות הרפואי לטפל בו ולבסוף, בהתערבות שגרירות בריטניה בתל אביב, הוא הועבר לגוש קטיף ומשם לבית החולים סורוקה, שלוש שעות אחרי שנפצע.

הוא הגיע לסורוקה במצב קריטי, ללא דופק. למשפחתו נמסר, כי חור הכניסה של הכדור שפגע בחלק הקדמי-שמאלי של ראשו קטן מחור היציאה שלו בחלקו האחורי התחתון של ראשו. לדברי אביו, אמרו לו הרופאים, כי ימיו של טום ספורים; בינתיים התייצב מצבו, אך הוא עדיין מחוסר הכרה ומצבו מוגדר קריטי.

"אני כועסת על מה שקרה לטום", אומרת סופי אחותו, "אין לכך כל הצדקה. הוא בא לאזור כדי לראות מה קורה כאן ולתעד את האמת, ומצער אותי שמפיצים עליו כל מיני שקרים; למשל, הודעת צה"ל שכביכול היה לבוש בגדי הסוואה צבאיים ואחז בנשק, בעוד שבפועל הוא לבש מקטורן כתום זוהר ולא היה חמוש".

בניגוד לסופי שידעה על תוכניותיו של טום ואף ביקשה להניאו מלהוציאן אל הפועל, אחיו הצעיר פרדי לא ידע הרבה על מעשיו באזור; היום, הוא אומר, הוא גאה בו. בתחילת השבוע ביקר עם אמו אצל סאלם, בן חמש, שטום הרחיקו מקו האש, ושיחק עמו בכדור. לדברי האם, ג'וסלין, הילד סאלם לא התאושש מהטראומה. "טום ביקש לעזור לאנשים כאן, וגם אנחנו רוצים לתרום בדרך כלשהי למציאת פתרון שיביא קץ לסכסוך הזה, הגורם הרבה סבל, לפלסטינים ולישראלים כאחד", אומר האב. "כמו טום, אנו סולדים מעוול ואי צדק, יש לנו אמפתיה גדולה לאנשים מדוכאים ואנו רוצים לעזור להם. אנו חשים הערכה רבה לעם היהודי ולישראל, אך במשך השנים, ככל שישראל נהפכה חזקה יותר, היא נוהגת לא בצדק כלפי הפלסטינים; אנחנו מאוכזבים. בעבר חשבתי הרבה על מה שקורה כאן, אך מעולם לא עלה בדעתי שאהיה מעורב בכך בצורה כלשהי. מעתה ואילך זו גם האחריות שלנו, כשם שזו אחריותם של הישראלים והפלסטינים".

מאז קיבלה את הידיעה על פציעתו הקשה של בנה מתקשה אמו להירדם בלילות, "שוב ושוב אני משחזרת בראשי מה קרה. חשבתי הרבה על שיחה שטום סיפר עליה בינו לבין פלסטיני בשם מוחמד זמן קצר לפני פציעתו. לדבריו, מוחמד התרשם, כי הוא נחוש בדעתו להמשיך להיות ברפיח ולעזור לתושבים הפלסטינים. ברגעים שביקש להציל את הילדים הקטנים שהיו בסכנה הוא נהג בנחרצות. עוד כשהיה ילד בן תשע, הגדיר אותו המחנך שלו כאדם חושב, הנחוש בדעתו להגן על כל מי שפגיע. טום ביקש להיות גורם המניע דברים כשהוא ניצב בשורה הראשונה ולא להיות סביל בספסל האחורי".

היא מבטאת בשקט, אך בבהירות, את זעמה כלפי מי שפגעו בבנה. בקריאתה לשים קץ לחוסר ההומאניות ולדיכוי, מציינת האם שבכך שהיא מפעילה כוח, הרבה כוח, ישראל מוציאה את עצמה מכל מסגרת של דיאלוג. "אילו נדרשתי לכתוב מכתב לשלטונות צה"ל הייתי כותבת: 'צה"ל יקר, אנא התקדם והשתחרר מגישתך השלילית. אנא פגוש אותנו, אפשר דיאלוג פתוח, שמע את קול הזעם האנושי, קבל אחריות היכן שנדרש, הרשה לעצמך להיראות כמי שנוהג כך. הנח לדינאמיקה הקבועה וחסרת התועלת של הצגת עצמך כקורבן. או-אז יוערכו התכונות האמיתיות שלך לתועלת העולם כולו ויעניקו לך את הכבוד הבינלאומי הראוי. אנא הוצא את ראשך ממגדלי השמירה והטנקים האפורים וחסרי הפנים שלך, שמע, הרגיש, הריח, נשום וטעם את היתרונות של צורת קיום מלאה יותר'".

--------------

* הארץ, 2.5.2003

על-פי דרישת מו"ל "הארץ": "ההעתקה אסורה ללא אישור מראש: כל הזכויות שמורות ל"'הארץ'

*

עוד על פרשת הריגתו של פעיל השלום הבריטי **

החלטת בית הדין הצבאי של פיקוד דרום היום (27.6) להרשיע את החייל סמל תייסיר אלהיב בגין הריגתו של פעיל השלום הבריטי תום הורנדאל לפני למעלה משנתיים, תוך מסירת ידיעות כוזבות ושיבוש הליכי משפט - מחייבת תזכורות והבהרות  אחדות שאינן מנקות את צה"ל מאחריות.

תום הורנדאל (21) (13.1.2004-29.11.1981), צעיר בריטי פעיל התנועה לסולידריות בינלאומית  נורה בראשו ביום שישי 21 באפריל 2003 אחר הצהרים במחנה הפליטים יבנה ברפיח בעת שהרחיק פעוטה פלסטינית בת חמש מקו האש, דהיינו מהמקום בו שיחקה קבוצת ילדים ואליו ירו חיילי צה"ל. הורנדאל שנפצע קשה בראשו שכב מחוסר הכרה במשך חודשים ארוכים בבית חולים סורוקה בבאר שבע. מאוחר יותר הועבר על-ידי בני משפחתו לבית חולים בלונדון שם מת.

            עם היוודע דבר פציעתו האנושה של תום, מיהרו אמו, ג'וסלין, אביו, אנתוני, אחותו, סופי, ושני אחיו, וויליאם ופרדי להגיע לארץ כדי לסעוד אותו. יומיים אחרי האירוע נדהמו בני משפחת הורנדאל לקרוא בג'רוזלם פוסט את גירסת דובר צה"ל: "סמוך לשעה 17:00 זיהתה עמדת צה"ל בגבול ישראל-מצרים, בשטח בשליטה ביטחונית ישראלית, אדם כבן 20, לבוש מדים מנומרים אוחז בכלי נשק. החמוש פתח באש, בחסות המבנה שממנו יצא, לעבר עמדת צה"ל הסמוכה. כוח צה"ל ירה כדור בודד לעבר החמוש וזיהה פגיעה. יש לציין, כי זהו אירוע הירי היחיד המוכר לצה"ל בגזרה בשעות המדוברות".

            הודעתו של דובר צה"ל, שבהמשך התבררה כשקרית, סירובם הממושך של שלטונות צה"ל לפגוש את ההורים של תום הורנדאל, וכן ההד הקלוש לו זכתה הפרשה באמצעי התקשורת בישראל – בניגוד משווע להד העצום לו היא זכתה באמצעי התקשורת בעולם, במיוחד בבריטניה -  הביאה את האב אנתוני, עורך דין במקצועו, לערוך חקירה מדוקדקת על נסיבות הפגיעה בבנו תוך גביית עדויות של עדי-ראייה, חבריו של בנם שהיו במקום ותושבי האזור בו הוא נורה.  

אחרי חודשים, תחת לחצה של  שגרירות בריטניה בישראל, פגשו נציגי צה"ל את הוריו של תום הורנדאל ומסרו לידיהם את תוצאות התחקיר שערך הצבא והמשחרר את צה"ל מהאחריות לאירוע הטרגי. תוצאות התחקיר, שלווה בתצלומים ובשרטוטים, קובצו בתיק עב קרס. משפחת הורנדאל דחתה מכל וכל את תוצאות התחקיר הצה"לי שעמדו בסתירה מוחלטת לממצאים של התחקיר שהיא ערכה בעצמה בשטח. אמצעי תקשורת ישראליים אליהם פנתה משפחת הורנדאל סירבו זמן רב להציג את טענותיהם נגד הממצאים של התחקיר הצה"לי.

בני משפחת הורנדאל לא הרימו ידיים. עקשנותם  והלחצים שהפעילו התקשורת, דעת הקהל וממשלת בריטניה כלפי ממשלת ישראל – אילצו את הפרקליטות הצבאית  בישראל להעביר את הפרשה לחקירת מצ"ח (משטרה צבאית חוקרת). חקירת מצ"ח הפכה על פיהם את תוצאות התחקיר הצה"לי וקבעה שהחייל היורה וחברו מסרו עדות שקר: הירי בתום הורנדאל בוצע כשהוא לא היה חמוש. על החייל שהצטרף לעדות על הירי ושיקר נגזר עונש של חמישה וחצי חודשי בפועל וששה חודשי מאסר על תנאי לשנתיים והורדה לדרגת טוראי.

לאורך כל התקופה מאז נורה תום הורנדאל, גורמים שונים בישראל התאמצו להטיל דופי בו, בארגון שבשורותיו היה פעיל, התנועה לסולידריות בינלאומית, במשפחתו ואף בבתי החולים בהם הוא טופל, בישראל ובבריטניה. השיא הגיע ביום מתן פסק-הדין: שלטונות ישראל מנעו מאחיו של תום הורנדאל, וויליאם הורנדאל להיכנס לישראל מ"סיבות ביטחוניות". האח מוחזק בנמל התעופה בן גוריון בשל סירובו להסכים להגבלות שמשרד הפנים (שבראשו עומד השר אופיר פינס-פז מהעבודה) הטיל עליו, כמו למשל הגבלת שהייתו בישראל ל-24 שעות.

מן הראוי לשים לב לתגובה המיידית שפרסם ארגון בצלם עם היוודע דבר הרשעתו של החייל היורה. בתגובתו,  בצלם התריע מפני המדיניות הנקוטה על-ידי צה"ל של טיוח  ואי חקירה של הרג אזרחים פלסטינים. בצלם ציין, כי המשפט עצמו היה "בבחינת היוצא מן הכלל שאינו מעיד על כלל", וכי "מאז תחילת האינתיפאדה נוקטת הפרקליטות הצבאית במדיניות של אי פתיחת חקירות מצ"ח על הרג אזרחים פלסטינים, אלא במקרים חריגים". על-פי הנתונים שבידי בצלם, מאז תחילת האינתיפאדה ועד ה-26 ביוני 2005 הרגו כוחות הביטחון הישראליים בשטחים לפחות 1722 פלסטינים שלא השתתפו בלחימה, בהם 563 קטינים, באותה התקופה נפתחו רק 108 חקירות מצ"ח בנוגע לפלסטינים שנהרגו או נפצעו מידי חיילים בשטחים, ורק 19 מהן הסתיימו בהגשת כתבי אישום. רק בשני מקרים הורשעו חיילי צה"ל בגרימת מותו של פלסטיני.    

            משפחת הורנדאל שלא נשברה ראויה לכל אהדה וסולידריות.

-------------

** אתר העוקץ – http:www.haokets.org  - יוני 2005

ראו עוד –

- הספר: Jocelyn Hurndall, My Son: The Life and Tragic Death of Tom Hurndall (2008)

- הסרט:   The Shooting of Thomas Hurndall, directed by Rowan Joffe (2008)

- ביום ד' 10.3.2010  יחל בחיפה המשפט בתביעה נגד צה"ל ומדינת ישראל אותה הגישה משפחתה של  הצעירה האמריקאית רייצ'ל קורי (2003-1979) שנדרסה למוות על ידי בולדוזר ב-16.3.2003 כאשר היא וחבריה בתנועת הסולידריות הבינלאומית (ISM) ניסו למנוע פעולות חישוף שדות והריסת בתים של פלסטינים סמוך לגבול בין רצועת עזה למצרים; ביום יום שישי, ה-12 במארס 2010, בשעה 13:00, אמורה להתקיים בסינמטק בתל אביב הקרנה מיוחדת של סרטה הדוקומנטרי של סימון ביטון, רייצ'ל  (קורי)  Rachel (Corrie); בעקבות ההקרנה יתקיים דיון בהשתתפות הבמאית והוריה של רייצ'ל ז"ל, סינדי וקרייג קורי.