מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

לזכרו של ידיד יקר לוּטְפִי אלח'וּלִי (1999-1928)

 

רק מת, אבן או חמור אינם משנים את דעתם

/ ראיון (1995) *

מאת יוסף אלגזי

 

"המאבק הערבי-ישראלי נמצא בתהליך של מעבר משלב שהתאפיין על ידי מאבק מזוין ביסודו, שבו ניסה כל צד להתכחש לקיומו של הצד השני או לחסלו, לשלב המאבק הפוליטי, הכלכלי והטכנולוגי, שבו מנסה כל צד למצוא מרחב לדו קיום עם הצד השני, למרות המאבק, התחרות והמחלוקת. למרות המאבק, כיוון ההתפתחות הזאת אינו עוד 'אני או האחר', אלא 'אני והאחר'".

משפטים אלה מסכמים את הספר "הערבים וישראל - מהמאבק הכולל לדו קיום תוך כדי מאבק", שיצא לאור לפני כחודש במצרים. הספר נמכר במחיר סמלי של לירה מצרית (פחות משקל אחד) במסגרת מפעל קריאה לעם בחסותה של סוזאן מובארק, רעייתו של נשיא מצרים. המחבר הוא הוגה הדעות המצרי השמאלי לוטפי אלח'ולי, שהיה אחד מראשי המתנגדים להסכם קמפ דייוויד, ובמשך שנים תמך בפלסטינים, פעל למען אש"ף, והתנגד בחריפות לכל ויתור ערבי לישראל.

 

 

במצרים נדד אלח'ולי במשך שנים מהכלא לעמדות מפתח במשטר. אלח'ולי הוא נציג מובהק של אותו שמאל אינטלקטואלי מצרי, אשר עשה דרך דומה תחת שלטונם של גמאל עבד אלנאצר ואחריו של אנואר אלסאדאת. אנשי השמאל ראו בחיוב רפורמות וצעדים שעשה המשטר, במדיניות הפנים והחוץ, אבל המשיכו להסתייג מהדיקטטורה החד-מפלגתית ומחוסר הנכונות להעמיק את הרפורמות. כל עוד היו מוכנים לתמוך במדיניות המשטר ולהשתיק את ביקורתם, היה המשטר מוכן לקרב אותם ולהשתמש בהם; זה לא מנע ממנו, ברגע שהשמיעו את ביקורתם, לסתום את פיותיהם, לכלוא את עטיהם, ולפעמים גם את גופם.

ביחסם לישראל הלכו אנשי השמאל בדרך הפוכה לזאת שעשה המשטר. הם היו הראשונים להכיר בכך שיש בתוך החברה הישראלית חילוקי דעות וזרמים שאיתם אפשר, וכדאי, לפתוח בדו-שיח. אחר כך, כאשר פתח הנשיא סאדאת בשיחות השלום עם ישראל, עברו אנשי השמאל לעמדת החרמה קיצונית של כל דבר ישראלי, ואף יחסיהם עם אנשי שמאל מישראל, יהודים וערבים כאחד, עברו תהליך של התקררות. אלח'ולי עמד בראשם במשך שנים אחדות, ואז שינה את עמדתו. בראיון להארץ הוא מגלה, כי כבר בשנת 1982 או 1983 נמנה עם המדריכים של סמינר רעיוני שנערך בתוניס לקאדרים של ארגון פתח הפלסטיני, כדי להכשירם לתפנית בעמדתו של אש"ף כלפי מדינת ישראל.

"המהפך שחל אצל אלח'ולי הפך אותו היום לאחד הדוברים הערבים המובהקים של גישה ריאליסטית כלפי ישראל", אומר פרופ' ששון סומך, ראש המרכז האקדמי הישראלי בקהיר. "במעין ביקורת בדיעבד הוא מטיח נגד עצמו ונגד אחרים טענות על כך שסגרו את העיניים ולא ראו את המציאות נכוחה, הפכו קיצונים לשמם, שעה שהפלסטינים המשיכו לסבול ושום תועלת לא צמחה להם מגישה זו". פרופ' סומך, שנפגש פעמים רבות עם אלח'ולי, מעיד כי בשנים האחרונות מדבר אלח'ולי על הצורך בהקמת גוף בינלאומי של אינטלקטואלים, שיחשבו ויעלו תוכניות לפיתוחו בעתיד של המזרח התיכון, לטובת המדינות הערביות וישראל.

אלח'ולי זוכר היטב את התקופה שאנשי השמאל המצרים היו חלוצי המפגשים עם ישראלים, והוא מזכיר היום את העובדה, שאמיל חביבי ואני היינו הישראלים הראשונים שפגש. זה היה שלושה חודשים אחרי מלחמת יוני 1967, בבאקו, בירת אזרבייז'אן, בוועידה בינלאומית לציון 50 שנה למהפכת אוקטובר 1917 וליחסים שפיתחה ברית המועצות עם עמי אסיה ואפריקה. אלח'ולי ושאר המצרים במשלחת  (ח'אלד מוחי אלדין, מקבוצת הקצינים החופשיים שחוללו את מהפכת יולי 1952, הסופר יוסֶף אלסִבַאעי והעיתונאי מוחמד עוּדה), עוד לא התאוששו אז מטראומת התבוסה והמשבר שפקד את משטרו של נאצר. באחד הערבים אחרי הוועידה, במוסקווה, בישר לנו אלח'ולי בסיפוק מופגן על סילוקו של מנהל תחנת השידור המצרית סאות אל-ערב (קול הערבים), אחמד סעיד, דוברה הראשי של תעמולת הרהב הערבית והאנטי-ישראלית. "אני מקווה", הוא אמר, "שהבא אחריו בתור יהיה אחמד שוקיירי הרברבן".

 

הנדנדה

לוטפי אלח'ולי נולד ב-1928 בכפר אבו-אלע'יט בעמק הנילוס, במשפחה ממוצא פלאחי. כשהיה בן שנה עקרה משפחתו לבירה קהיר: שלושת הדונמים שבבעלות אביו לא הספיקו למחייתה. בנעוריו היה אלח'ולי נתון להשפעות שונות: אביו היה חבר המפלגה הלאומית בהנהגתו של מוצטפה כּאמל (1908-1874); דוד אחד היה ממייסדי ארגון האחים המוסלמים; ודוד שני היה קשור למפלגת הוואפד.

בשלהי מלחמת העולם השנייה, עם סיום לימודיו התיכוניים בקהיר, בילה את הקיץ באלכסנדריה, שבה, בפעם הראשונה, נפתח לספרות המרכסיסטית. בשנים שבהן למד משפטים באוניברסיטה, תחילה באלכסנדריה ואחרי כן בקהיר, היה קשור לתאים מרכסיסטיים מחתרתיים. בקהיר שמע הרצאות באוניברסיטה הפתוחה החדשה, שבה הכיר והתיידד עם העיתונאי מוחמד חסנין היכּל, העתיד להיות איש-סודו של נאצר בשלטון.

קרוב ל-15 שנים, לפני מהפכת יולי 1952 ואחריה, טיפל אלח'ולי, כמשפטן, בענייני פועלים ואיגודים מקצועיים. היה לו טור קבוע לענייני משפט בשבועון רוֹז אליוסוף, ובזמנו הפנוי כתב מחזות ונובלות, קצתם בהשראת חוויותיו בכלא בתקופת משטרו של המלך פָרוּק, אז היה עצור כמה פעמים לתקופות קצרות. "כיוצר, השתייך אלח'ולי לקבוצת המחזאים הצעירים ששינו את כל התמונה של התיאטרון במצרים", אומר פרופ' סומך. "בניגוד לאחמד שאוקי או לתופיק אלחכים, שכתבו בערבית ספרותית, שהיתה מובנת רק לקומץ אינטלקטואלים, היה אלח'ולי בין אלה שכתבו בשפה הערבית המדוברת, קבוצה שבה בלטו גם יוסף אִדריס וסעד אלדין ואוהבה. הם כתבו ישר לתיאטרון, ובצורה זו נוצר בשנות ה-50 וה-60 (של המאה ה-20) תיאטרון כביר במצרים. באותם ימים גם ראה אור כתב-עת לתיאטרון, אל-מסרח (התיאטרון). היתה פריחה של תיאטרון איכותי".

התיאטרון המצרי קיים עוד מהמאה הקודמת (המאה ה-19) והמייסד שלו היה היהודי יעקוב צנוע, שנודע בכינוי "אבו נדארה" (בעל המשקפיים), כשם העיתון הסאטירי המצויר שערך. בגלל תמיכתו בעצמאות מצרים וביקורתו על משטרה המושחת, נאלץ צנוע להימלט ממצרים, וממקום גלותו בצרפת המשיך להוציא את עיתונו, שעותקים ממנו הוברחו לתוך מצרים.

בשנות ה-20 וה-30 של המאה הנוכחית (המאה ה-20) היה התיאטרון המצרי בעיקרו תיאטרון בידורי, חלקו מזומר. "אבל בתחילת שנות ה-50 (המאה ה-20) התפתח תיאטרון דרמטי ברמה הכי טובה שיכלה להיות", אומר סומך. "היצירות של אלח'ולי בתחום התיאטרון היו חברתיות, בנוסח של ריאליזם סוציאליסטי עדין, ולא ז'דנוביסטי קיצוני. המחזה של אלח'ולי אל-קדיה (העניין, או הבעיה), למשל, הציג זוג צעיר שרוצה להתחתן, נתקל בקשיים ועניינו מגיע בסופו של דבר למשפט. אפשר היה להבין שבאמצעות בעיותיו של הזוג הצעיר, הציג אלח'ולי את שאלת גורלו של העם המצרי: האם הוא יכול לפרוח בתנאים של דיכוי חברתי ושל נוכחות צבאית בריטית על אדמתו".

לדבריו, אלח'ולי הוא יוצר מעודן. "בשונה מאותם מחזאים לאומיים שכתבו נגד הבריטים ואפילו כתבו על העושק באופן כללי, אלח'ולי כתב על מנוצלים, על חסרי רכוש, על נשחקים". למרות מוצאו הכפרי הפלאחי תופסת העיר מקום מרכזי ביצירתו. רבים מסיפוריו מתרחשים בבית הסוהר, ובאחד מהם תיאר אסירים המציצים במשמרות בנשים שמחוץ לכלא, והסוהר, המבין שהאסירים זקוקים להצצה הזאת, מרחם עליהם ועוזר להם. "תיאור אנושי מאוד ומרגש", אומר סומך.

אלח'ולי היה חבר במפלגה הקומוניסטית המצרית שבמחתרת עד אמצע שנות ה-50 (של המאה ה-20), ואז התעמת עם הנהגתה בגלל יחסה לנאצר. המפלגה ראתה במהפכה שחוללו הקצינים החופשיים הפיכה צבאית בהשראה מערבית, והמשיכו לראות בנאצר סוכן של המערב האימפריאליסטי. אלח'ולי התרשם מניסיונותיו של הנשיא המצרי להקים גוש של מדינות בלתי-מזדהות ולקרב את ארצו לברית המועצות ולסין העממית. אחרי שעזב את המפלגה הקומוניסטית, המשיך אלח'ולי לשמור על יחסים טובים עם חבריה, והקים סביבו קבוצה קטנה של מרכסיסטים עצמאיים, מרכסיסטים-לניניסטים ואף טרוצקיסטים - זרמים אידיאולוגיים שבדרך כלל התקשו לחיות זה עם זה בשלום.

הוא ביקר במוסקווה ובסין העממית, השתתף בכנסים של ארגונים בינלאומיים שהיו תחת השפעתה של ברית המועצות, ובמקביל ביטא גישה ביקורתית כלפי ברית המועצות; במיוחד מתח ביקורת על דיכוי חירויות האזרח והגבלת חופש הביטוי. אחרי מלחמת סיני-סואץ 1956 כתב אלח'ולי בעיתון הערב אל-מסא (הערב), אשר שימש במה לאינטלקטואלים של השמאל, תיאר את בעיות הפועלים ותמך בעמדותיו האנטי-אימפריאליסטיות של המשטר הנאצרי, כמו למשל תמיכתו בפל"ן, החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה.

קומוניסטים רבים החליטו באותן שנים לנטוש את הפעילות המחתרתית, להשלים עם האיסור על התארגנות קומוניסטית ולתמוך במשטר. ירח הדבש הזה נגמר בתחילת 1959, בעקבות העימות של נאצר עם משטרו הרפובליקאי של עבד אלכּרים קאסם בעיראק ועם הקומוניסטים שתמכו בו. נאצר התנער מבעלי בריתו השמאליים, והורה לאסור קרוב לאלפיים מהם, ובתוכם לוטפי אלח'ולי. רק בסוף 1960 השתחרר אלח'ולי מהכלא, בין השאר בהשפעת פניות שקיבל נאצר בעניינו מחסנין היכּל, ממנהיגים בפל"ן האלג'ירי, מנשיא גיניאה סקו טורה ואחרים.

למחרת פרסום "צווי יולי 1961", שהוגדרו בפי אינטלקטואלים של השמאל "תפנית סוציאליסטית" של המשטר הנאצריסטי, חזר אל-חולי לכתוב באל-אהראם. ד"ר רמי גינת מאוניברסיטת תל אביב, שחקר את הביוגרפיה של אלח'ולי, עומד לפרסם בקרוב ספר שכותרתו "המהפכה הבלתי גמורה: לוטפי אלח'ולי והסוציאליזם הנאצריסטי". הוא רואה באל-חולי נציג מובהק של קבוצה שנעשתה, כדברי גינת, "קולה השמאלי של מצרים בתוך הממסד הנאצריסטי".

אלח'ולי היה לאחד האידיאולוגים החשובים של המהלך הסוציאליסטי הנאצרי, שעיקרו היה הלאמות של חברות זרות ומצריות. באותן שנים התמנה אלח'ולי לתפקיד העורך הראשי של כתב העת השמאלי החשוב אלטליעה (החלוץ). כחבר במזכירות המפלגה השלטת, האיחוד הסוציאליסטי הערבי, טיפל בנושאים של "הכוונה אידיאולוגית".

"ככל שאפשר להגדיר את אלח'ולי נאצריסט", אומר סומך, "הוא ביקר את משטרו של נאצר בשל העדר דמוקרטיה. אלח'ולי ועמיתיו באגף השמאלי של הנאצריזם רצו לגרור את נאצר בכיוון שלהם, אך כאשר הסתמנה אצלו תפנית בניגוד למדיניותם, הם נהגו לבקר אותו, ובמקרים אלה רדף אותם". כך היה באוקטובר 1966, אז הוחזר אלח'ולי לכלא, הפעם בחשד שניסה להקים ארגון בלתי חוקי. הוא שוחרר כעבור זמן קצר ובעקבות מלחמת יוני 1967 גברה מעורבותו במאבק הפלסטיני, והוא סייע להתקרבות שחלה בין ברית המועצות ואש"ף בהנהגתו של יאסר ערפאת. במאי 1970, בשל חילוקי דעות עם נאצר, שוב נעצר אלח'ולי. הוא שוחרר באוקטובר אותה שנה, חודש אחר מותו הפתאומי של נאצר.

 

סטאלין דמוקרטי

למרות קשריו ההדוקים של אלח'ולי עם יורשו של נאצר, אנואר אל-סאדאת, נפערה בין השניים תהום אידיאולוגית, בגלל מדיניות הדה-נאצריזציה של סאדאת, הכרזת ה"אִנְפִתַאח" (פתיחות) הכלכלי, התרחקותו מברית המועצות, ואחרי מלחמת אוקטובר 1973- התקרבותו לארצות הברית. העימות בין סאדאת  והשמאל המצרי הגיע לשיאו ב-1977: בפברואר, אחרי ההתקוממות ההמונית במחאה על העלאת מחירי המזון, ובנובמבר, בעקבות ביקורו ההיסטורי של סאדאת בירושלים.

כפי שמגלה אלח'ולי בהקדמה לספרו "האסכולה הפוליטית של סאדאת והשמאל המצרי" (ראו בהמשך), הוא הסיק משיחות שקיים עם סאדאת, שלוש שנים לפני ביקורו בירושלים, שפניו של נשיא מצרים לשלום עם ישראל. וכבר למחרת חתימת הסכם השלום המצרי-ישראלי התייצב אל-חולי בראש הנאבקים במצרים נגד מדיניות זאת. אבל, כפי שמציין פרופ' סומך, אלח'ולי מעולם לא היה שוביניסטי בכתיבתו. הנימה האנטי-ישראלית שבלטה אצלו בשנות השישים והשבעים (של המאה ה-20) נבעה מהתנגדותו לכיבוש הישראלי ומהזדהותו העמוקה עם העם הפלסטיני. "זו היתה התנגדות מדינית, אך בוודאי לא אנטישמיות", אומר סומך. "לא תמצא בכתיבתו של אלח'ולי אלמנט של התנגדות ליהודי משום שהוא יהודי".

ב-1976, אחרי שסאדאת החליט לעבור בהדרגה למשטר רב-מפלגתי, נמנה אלח'ולי עם מייסדי מפלגת האיחוד הלאומי המתקדם, שבה חברו יחד נאצריסטים, מרכסיסטים ואנשי שמאל אחרים בהנהגתו של ח'אלד מוחיי אלדין. אבל הנדנדה עוד לא נעצרה. זמן קצר לפני רצח סאדאת באוקטובר 1981, נמסר לאלח'ולי ששהה אז בחו"ל, כי שמו נכלל ברשימה של אנשי אופוזיציה שמיועדים להיעצר. הוא דחה את שובו למצרים וחי לסירוגין בפאריס ובתוניס, שבה שימש יועצו של ערפאת.

בשנת 1982 התיר לו הנשיא מובארק לשוב למצרים והוא חזר לכתוב באל-אהראם. באוקטובר 1991 בחר בו מובארק להיות חבר במשלחת המצרית בוועידת מדריד. גינת מספר, כי כאשר הזכיר אלח'ולי למובארק שהוא נמנה עם מתנגדי הסכם קמפּ דייוויד, השיב לו נשיא מצרים, כי גם ראש המשלחת הישראלית, ראש הממשלה הישראלית יצחק שמיר, נמנה עם המתנגדים להסכם קמפ דייוויד. "לכן, לשם האיזון, גם אנחנו נשגר למדריד נציג שהתנגד להסכם", קבע מובארק.

בשנים האחרונות הפסיק אלח'ולי את פעילותו בהנהגת מפלגת האיחוד המתקדם. ספר שפרסם השנה, "דרוש סטאלין דמוקרטי, הטרגדיה הרוסית", תיאר את רשמיו משני מסעותיו האחרונים ברוסיה שלאחר התפרקות ברית המועצות. עסקנים קומוניסטים לשעבר, שדקלמו פעם באוזניו את מעלות הסוציאליזם, נעשו אנשי עסקים. לצד מיליונרים הטובלים במותרות פגש אלח'ולי באנשים הרעבים ללחם. בספרו הוא מבכה מציאות שהכיר בעבר ברוסיה, ואף על פי כן נדמה לו, ש"עורק הסוציאליזם ממשיך לפעום בה בזהירות ובדאגה".

"ברית המועצות לא התמוטטה בעקבות תבוסה במלחמה", אומר אלח'ולי, "וגם לא לאחר שאויביה הטילו עליה פצצה גרעינית. אפילו האויבים, לפני הידידים ועוד לפני האזרחים הסובייטיים, הופתעו ונדהמו מהתמוטטותה המהירה. איש לא העלה התפתחות זו על דעתו, לא בחלומותיו הוורודים, או בחמורים שבחלומות הבלהה שלו. האמת היחידה בכל מה שקרה וקורה, היא שהאסון הזה נולד, קינן והמשיך לצמוח מבפנים, מתוכו ממש. הגוף החזק נפגע ממחלה אנושה, ממעין סוג של סרטן פוליטי וחברתי, אשר כילה את התאים החיים וגרם להרעלת הדם שבעורקים".

- אבל המחלה היתה ידועה במשך שנים.

"בעבר, כל אימת שהופיעו סימני המחלה על פני השטח, הם טופלו בתרופות של סיסמאות מהפכניות מפוצצות. דו"חות המפלגה הקומוניסטית - שהפכה לרשות שלטונית וטבלה בים התענוגות של זכויות היתר שלה - טענו שאי אפשר לייצר יותר ממה שהיה. בה בעת פשה בגופה של ברית המועצות זיהום, שכרסם ביסודות, בערכים וביחסים החברתיים, עד להתמוטטות הטרגית".

- כיצד כל זה השפיע על השקפותיך?

"למאורעות אלו היתה וממשיכה להיות השפעה גדולה מאוד עלי, הן במישור האידיאולוגי והן במישור הפוליטי. ציינתי זאת בגלוי בכתיבתי ובהופעותי במצרים ומחוץ לה. זה עורר נגדי וממשיך לעורר נגדי גלים של ביקורת ולעתים של השמצות. בין שאר ההשפעות עלי, איבדתי את אמונתי השכלית והרוחנית בכל תיאוריה רעיונית מקיפה כמו הסוציאליזם ודומה לה. אני חושב, שתיאוריות אלו שייכות למורשת הרעיונית של האנושות כולה, אבל הן טעונות אצלי בחינה מחודשת, ביקורתית והיסטורית. אין אדם מקודש, אין רעיון מקודש ואין ניסיון מקודש.

"שנית, זוהי זכות וגם חובה של אדם לשנות את דעותיו לאור שינויים בידע שלו ובנתונים החומריים והמוסריים של החברה שבה הוא חי, בעולמו שסביבו ובעידן שבו הוא חי. המת, האבן או החמור הם היחידים שאינם מוכנים לקבל שינויים, למרות הופעתם של עובדות ושל נתונים חדשים. אישית אני בעד אופקים פתוחים ובלתי מוגבלים לשינויים. למשל, ההכרה בכך שאנחנו המצרים אכן הננו ערבים, אך גם מזרח-תיכוניים. לאחרונה פרסמתי ספר בנושא זה ותחת אותה הכותרת. ומכאן גם להכרה בכך שהסדר פוליטי ובדרכי שלום של המאבק הערבי-ישראלי, כולל הממד הפלסטיני שלו, הוא המפתח לביטחון ולפיתוח של כולם באזור, ללא יוצא מן הכלל, מדינות ויחידים".

אלח'ולי מסתייג היום גם מסיסמאות שליוו את השמאל הערבי במשך עשרות שנים, כמו "סוציאליזם ערבי" ו"אחדות ערבית". בהגדרת הסוציאליזם שלו הוא נשמע כמו סוציאל-דמוקרט מתון: "פיתוח כלכלי וחברתי באמצעותם של המגזר הציבורי והמגזר הפרטי גם יחד, עם שמירה על מידה מסוימת של צדק חברתי ושל צדק פוליטי הבאים לידי ביטוי בדמוקרטיה, פלורליזם מפלגתי, חופש ביטוי וכיבוד זכויות האדם".

כך גם יחסו לאחדות ערבית. אלח'ולי מדבר על "בניית מערכת ערבית חדשה, המבוססת על יסודות של כיבוד כל מדינה ולא של כפיית אחדות בדרך כלשהי", תוך הכרה בכך "שישנו מרכיב כללי משותף לכל המדינות הערביות וישנו גם מרכיב מיוחד ונפרד לכל מדינה ערבית שאותו חייבים לכבד".

מערכת ערבית חדשה זו צריכה לדעתו לפתח "יחסים של קיום בשלום על בסיס של שוויון עם כל המדינות הלא ערביות במזרח התיכון, ובמיוחד עם איראן, טורקיה, ישראל ואתיופיה".

- בפרספקטיבה של שנים אחדות, כיצד אתה מתייחס היום למלחמת המפרץ?

"מלחמת המפרץ היתה שגיאת חייו הפטאלית של סדאם חוסיין ומשטרו. זו היתה הוכחה חותכת לכישלון דרך כפיית האחדות בכוח הנשק".

- מה בדבר מאבקו של העם הכורדי?

באשר לכורדים בעיראק, תמכתי וגם היום אני תומך בזכותם המלאה לאוטונומיה במסגרת אחדות המדינה העיראקית על כל המרכיבים האתניים שלה ותחת משטר דמוקרטי. בראש ובראשונה עניין זה הוא באחריותו של העם העיראקי, ערבים וכורדים".

- מדוע בעצם התנגדת להסכם השלום שחתמו מצרים וישראל?

"מעמדתי האידיאולוגית והפוליטית אז, ויחד עם רוב התנועה הלאומית הערבית, ובמיוחד הפלשתינית, התייחסתי להסכמי קמפ דייוויד כתקיעת סכין בגבו של העם הפלסטיני. יחד עם כל הכוחות המתנגדים להסכמים אלה תרמתי בזמנו להקמת מה שקראו 'קואליציית המצרים' נגד מדיניותו של סאדאת, הפנימית והחיצונית. הייתי מזכיר כללי של קואליציה זו, שבה היו שותפות כל מפלגות האופוזיציה, מהאחים המוסלמים ועד לקומוניסטים, כולל הוואפד, איחוד השמאל, מפלגת העבודה ועוד, וכן חברים לשעבר בהנהגת מועצת המהפכה (של יולי 1952), האיגודים המקצועיים ומרבית הסופרים, הוגי הדעות, האמנים ועוד".

- מה גרם לשינוי עמדתך?

"סערת השינויים במצרים, בעולם הערבי, ובעולם. בשלב הנוכחי אני חושב שיש לעבור מדרך המאבק הכולל נגד ישראל אל דרך שאני קורא לה 'דו-קיום תוך מאבק', עד שנגיע להסדר כולל וצודק ולהקמת מדינת פלסטין לצדה של מדינת ישראל. יש לציין, שאני השתתפתי בהצגת דרך חדשה זו ובניתוחה כבר לפני 12 או 13 שנים, בסמינר מיוחד של קאדרים של ארגון פתח, שאותו ארגנה הנהגתו בתוניס".

- האם תמכת גם בשיחות אוסלו?

"הסכמתי להן ותמכתי בהן מהרגע שנודע לי על קיומן ועד שנחתם ההסכם. אני ממשיך להחזיק בעמדה זו, שאותה ביטאתי בשורה של מאמרים שפרסמתי בעת ובעונה אחת באל-אהראם ובאל-חייאת. באחרונה גם פרסמתי ספר תחת הכותרת 'הערבים וישראל: מהמאבק הכולל אל הדו-קיום תוך מאבק'. הופתעתי והייתי מאושר כאשר יו"ר ההוצאה לאור, ד"ר סמיר סרחאן, הודיע לי, כי מאה אלף העותקים של המהדורה הראשונה אזלו בתוך שבועיים. ההוצאה מכינה עכשיו מהדורה שנייה של הספר".

- מהי דעתך על הביקורת שמשמיעים אינטלקטואלים ערבים ופלסטינים, כמו פרופ' אדוארד סעיד, על ויתוריה של הנהגת אש"ף לישראל?

"עמדתי שונה לחלוטין מעמדתו של ידידי היקר אדוארד סעיד. אותו דבר קרה עם ידיד יקר אחר, מוחמד חסנין הייכל, שבו אני רואה את מורי בתחום העיתונות. אני מבין את דאגתם לנוכח מה שקורה, ועל רקע העובדה שממשלת ישראל אינה מכבדת את ההתחייבויות שנטלה על עצמה על פי ההסכם, והמערימה מכשולים בפני ביצועו בשטח. אבל אני גם רואה, שהעובדות בשטח ותנועת ההיסטוריה בעולם המשתנה משפיעות בכיוון הצלחת תהליך ההסדר יותר מאשר בכיוון הכשלתו, גם אם פה ושם חלים עיכובים זמניים".

 

המשולש הדתי

בעימות עם התנועה הפונדמנטליסטית במצרים, שמבחוץ נראה כאילו היא מצליחה לזעזע את המשטר, מבקש לוטפי אלח'ולי להבחין בין תופעת הפונדמנטליזם הדתי לבין "קבוצות הטרור בעלות האופי האסלאמי". לדעתו, באזורנו אי אפשר להימלט מפני תופעת הפונדמנטליזם הדתי, משום ששלוש הדתות המונותאיסטיות העיקריות נוצרו כאן, במשולש שקודקוד אחד שלו במצרים, השני בפלסטין-ישראל, והשלישי בחצי האי ערב. "לאורך ההיסטוריה", הוא אומר, "המאבק והדו-קיום בין שלוש הדתות היו תלויים במידת המאבק והדו-קיום הפוליטי והאידיאולוגי שבין המדינות הגובלות במשולש גיאוגרפי זה".

הזרמים הפוליטיים האסלאמיים, טוען אלח'ולי, כמו למשל ארגון האחים המוסלמים במצרים, מקפידים היום להבדיל את עצמם מקבוצות הטרור. "הארגון הכריז לפני כשישה חודשים, ובפעם הראשונה, שהוא מסכים לעיקרון שהעם הוא מקור השלטון, לפלורליזם מפלגתי, לכך שבחירות למועצה מחוקקת הן המולידות ממשלות חוקיות. ארגון האחים המוסלמים ציין עוד, שהוא פועל בדרכי שלום ומגנה את הטרור.

"חוגים בממשלה וכן זרמים באופוזיציה מתייחסים להצהרה זו כאל צעד טקטי, אבל אין הוא חסר משמעות. הוא מבטא, ככל הנראה, נסיגה בהשפעתם של הטרוריסטים ורצון של חוגים דתיים להיבדל מהם. "העובדה שקבוצות הטרור נכשלו בניסיונות ההתנקשות שלהן בחיי הנשיא חוסני מובארק, בתוך מצרים וכן באדיס אבבה, מעידה שחל כרסום ביכולתן בתוך מצרים. קבוצות הטרור אחראיות לפיצוץ מטעני חבלה ברחובות ובבתי קפה, לרציחתם של חיילי משמר הבאים מרקע כפרי ועני, לפגיעות בתיירות ובאתריה, לרצח אינטלקטואלים, נוצרים ומוסלמים, כמו ד"ר פרג פודה. חבריהן ניסו לרצוח את הסופר נגיב מחפוז וכן לשדוד בתי מסחר של זהב בבעלותם של נוצרים, כדי לממן את פעילותם.

"מאז הופיעו קבוצות טרור אלו, לפני כשנתיים, חל שינוי יסודי בעמדת האזרחים הפשוטים כלפיהן. אם בעבר, מטעמים דתיים, הם נתנו, ברוב המקרים, מחסה לחבריהן, היום העם, על כל שכבותיו, מסייע למשטרה במסע שלה נגדן. כמו כן, המשטרה פיתחה בצורה משמעותית את יכולתה ואת אמצעי הביטחון שהיא נוקטת במאבקה נגדן. בנוסף לאלה, קמה חזית אידיאולוגית פוליטית לאומית רחבה המתייצבת כנגד חבורות הטרור. מכאן, שאפשר לומר היום, כי חבורות הטרור עברו מהתקפה למגננה נוכח המצור המוטל עליהן. מצב זה שונה במצרים משאר המדינות הערביות והאסלאמיות גם יחד".

- אם כך, הבעיה חוסלה לדעתך?

"החזית הלאומית שהתלכדה סביב הנשיא מובארק בעניין הטרור היא במהותה ביטוי של קונסנזוס לאומי של התנגדות ושל מאבק נגד הטרור. כל זה אינו אומר שהטרור חוסל, אלא שהוא נתון תחת מצור עממי ותחת פיקוח ביטחוני חזק".

- כיצד יכולה מצרים לצאת מהמשבר שבו היא שרויה היום?

"מצרים עוברת, כמו מדינות אחרות בעולם, ובכלל זה ישראל, משבר-שינוי. להערכתי, היציאה מהמשבר לא תושג אלא באמצעות להסכמה דיאלוג דמוקרטי לקביעת בעיות היסוד וסדר העדיפות בטיפולן, דיאלוג שבו ייטלו חלק כל הזרמים והמפלגות במצרים. אסור לנו לחזור לשגיאות העבר, כאשר הועלו סיסמאות נבובות, כמו למשל, הסוציאליזם הוא הפתרון, האחדות היא הפתרון, השוק הוא הפתרון, או האסלאם הוא הפתרון. אינני שייך לאלה המבקשים להציע עכשיו נוסחת קסמים חדשה, שהדמוקרטיה היא הפתרון. אכן, הדמוקרטיה היא אחד התנאים ליציאה מהמשבר, אך היא אינה מרשם פלא לכל המחלות והמכאובים".

 

שיחות עם סאדאת

את ספרו "האסכולה הפוליטית של סאדאת והשמאל המצרי" כתב לוטפי אלח'ולי בימי חייו של סאדאת, אך הוציאו לאור לראשונה אחרי מותו, בשנת 1982 בפאריס. בהקדמה לספר, שאותה כתב שלושה חודשים אחר רצח סאדאת, הוא גילה שספרו מבוסס על שיחות שקיים עם הנשיא המצרי בשנים 1976-1971. משיחות אלה הבין אלח'ולי, כבר אז, שסאדאת עומד לחולל תפנית של 180 מעלות במדיניותו כלפי ישראל. להלן קטעים מההקדמה (נכתבה בפאריס בינואר 1982):

 

"הפגישה (עם סאדאת) נערכה בקיץ 1974 בבורג' אל-ערב, מערבית לאלכסנדריה. הפעם החלו להתבהר אצלי מחשבותיו ועדיפויותיו. הוא דיבר על שלושה נושאים. אני מביא כאן את דבריו, ואפשר לומר, שאני משתמש במלים ובביטויים שלו: "אצלכם בהגות הסוציאליסטית ישנו דבר שאתם קוראים לו, ויכוח, נכון? אתם אומרים, שהמאבק הראשי דוחק את שאר המאבקים הצדדיים או הפחות חשובים. נהדר. מהו אם כן היום מאבקנו הראשי, אחרי ניצחוננו על ישראל במלחמת אוקטובר? האם זו עדיין אותה ישראל, שאותה הכינו ונקמנו בה על תבוסתנו ב-1967 ברעידת אדמה, שאותה גרמנו לה וכולם אצלה מכירים בה? או שהמאבק הראשי בגלל הניצחון הזה השתנה? אני חושב לפניך בקול רם, הבעיה הראשית החדשה היא בנייתה מחדש של מצרים, המחייבת יציבות ואיפוק אצל כל מי שחיים סביבה, ישראל והערבים גם כן".

הוא (סאדאת) אמר: "אני נלחמתי בישראל. ההנחה היא, שמאחורי עמדה ברית המועצות. ישראל נלחמה בי כשארצות הברית מאחוריה. וכאשר עמדתי לשבור את עורפה של ישראל ואת צבאה הבלתי מנוצח, הוציאה אמריקה את הטנקים שלה, את המטוסים שלה, ואת הטילים שלה מתחת לאדמה כדי להילחם בי. פניתי לאחור ולא מצאתי מאחורי את ברית המועצות. גביש מלח שנמס. ברחה. היא שלחה להגיד לי להפסיק את המלחמה ולתת לה לדבר עם האמריקאים כדי שתפייס ביני לבין ישראל. השבח לאל.

"ישראל בשעת מצוקה מצאה את אמריקה עומדת לצדה כמו אריה, היא סיפקה לה מטוסים וטנקים ישר מהמפעל לשדה הקרב באמצעות גשר אווירי עצום. ופתאום ראיתי את עצמי נלחם לבדי נגד אמריקה ולא נגד ישראל. אני קורא, 'יא מוסקווה, יא קרמלין'. אין קול ואין עונה. אוזן אחת סתומה בטיט ואוזן שנייה בבצק. מה אני מפיק מהניסיון הזה? אנשים סביבי חושבים. הם אמרו לי, 'יא ראיס, בכנות ואל תכעס'. השבתי להם, 'הכנות אינה מכעיסה אותי בכלל'.

"הם אמרו, 'האמריקאים, כשמדובר בתמיכתם בידידיהם ובבעלי בריתם, הם גברים אמיתיים. ישנו הבדל גדול בינם לבין הרוסים. מדוע שלא ננסה את ידידותם. ידידות בין שווים. ראשו של סאדאת מול ראשו של ניקסון. התנאים אחרי מלחמת אוקטובר השתנו והם לטובתנו'. הם אמרו עוד, 'בכנות ואל תכעס יא ראיס, מהמלחמה עם ישראל לא תצמח שום תועלת, גם אם היא תימשך מאה שנים. ואחרי שנקמנו את תבוסתנו עלינו למצוא דרך אחרת זולת המלחמה'.

"ומהי? הם אמרו, 'בוא נכריז עליה שלום כשם שהכרזנו עליה בעבר מלחמה'. הדיבורים האלה אינם פשוטים. יש בהם חוכמה והיגיון והם מסתובבים במוחי. אתם, יא ילדים, יא סוציאליסטים, האם לא קראתם, ממש בהתחלת הסכסוך, ב-1948, לחלוקת פלסטין בין הערבים והיהודים ולשלום עם ישראל, משום שהקולוניאליזם והאימפריאליזם - אוי למי שלא יודע את הדיבור המסורבל שלכם - הם אשר מרוויחים מהמלחמה בין הערבים והיהודים. באלוהים, בזמנו הייתם חכמים ומבינים עניין, מדוע השתניתם?"

"ובדברו על הערבים הוא אמר: "אני שונא דבר שמסנוור אותי, למשל, כאשר אני קורא עיתון או ספר ועיני נופלת על משפט המדבר על תנועת השחרור הערבית, זהו דיבור מנופח וחסר טעם, על איזה שחרור ועל אלו ערבים מדובר? אתם מדברים על לאומיות ערבית ועל אחדות ערבית, אחדות של מי ועם מי. בשם הנביא מוחמד עליו התפילה והשלום, אומה זו אינה מאוחדת. זהו מקסם-שווא. אני אדם ריאליסטי. מהפכן, אך ריאליסט, עבד אל-נאצר היה מהפכן חולם. הערבים הם בדווים, מה להם ולשחרור, ומי יתאחד, ועם מי.

"מדינות של שבטים מסוכסכים וחסרי משמעות, ללא יכולת וללא כוח. הם אלה שאיבדו את פלסטין. הם סיבכו אותנו ואמרו, 'יא מצרים, את האמא של כל הערבים. בואי הקריבי את דמך עד הטיפה האחרונה. הקריבי גם את כספך עד הפרוטה האחרונה ולחמי'. לחמנו. הובסנו וזה לא נגמר. ניצחנו וזה לא נגמר. הם המשיכו לחלוב אותנו כמו פרה. חלקם התעשר עושר אדיר בזכות הנפט, אשר הם אינם יודעים את ערכו, ובזכות המלחמה שניהלתי נגד ישראל וניצחתי. הם אמרו, 'זה לא מספיק, אין לכונן שלום עד שלא נטהר את פלשתין מכל יהודי'. יפה, אך מי יעשה את הטיהור? אין אחר זולת מצרים, עד שהפכנו עור ועצמות. זו הלאומיות הערבית? האם הדבר הזה מתקבל על הדעת ועל ההיגיון?

"לי יש תשובה אחרת מהמעשייה הנקראת לאומיות ערבית, שבה סחררו את ראשו של המסכן עבד אלנאצר אללה ירחמו, ואשר בסופו של דבר גרמה לאובדנו, אחרת מהמעשייה הנקראת האומה האחת והנצחית מבית מדרשה של מפלגת הבעת' ומישל עפלק. די לדיבורים על ריאקציה ועל קידמה, על היסטוריה משותפת ועל גורל משותף ו... ו... כל אלה הם לדעת הלבנונים 'פטפטת'. ובכנות, אתם המתקדמים גדולי המומחים בפטפטת".

"(...) סאדאת היה לא רק מלא התפעלות מקיסינג'ר, אלא הלך שבי אחריו. הוא היה חוזר על אמרותיו שאותן למד בעל פה, ולעתים היה מייחס אותן לעצמו. אם שם לב לכך או התעורר בו הספק, הוא מיהר לומר, "באלוהים, אני כבר לא יודע מי אמר זאת, אני או קיסינג'ר. הדברים הגיעו לידי כך שאנחנו מדברים באותה שפה ממש".

"(...) בפגישתי האחרונה עם סאדאת כבר התפרסמו פרקים מהמסה שלי על האסכולה הפוליטית של סאדאת ואלו עוררו הדים סוערים. הפגישה התקיימה בינואר 1976. לא הספקתי להיכנס ללשכתו, והוא כבר הצביע על ערימת דפים ובהם פרקים שפורסמו מהמסה, חלקם מסומנים בדיו אדומה.

"(...) סאדאת הבטיח לי שלא יעניש אותי על כך, כמו שהיה נוהג עבד אלנאצר כאשר ביקרתי את הפגיעות של שירותי הביטחון בחירויות האזרחים ובזכויותיהם, והיה נותן הוראה לשלוח אותי לכלא. הוא הסתפק בכך שנתן הוראה לא לפרסם את הפרקים הבאים של המסה.

"ומה שלא גילה לי סאדאת בפגישתנו האחרונה היא העובדה, שהוא נתן באותו יום למנוח יוסף אלסבאעי, שעמד באותם ימים בראש מועצת המנהלים של מערכת אל-אהראם, הוראה לשלול ממני לחלוטין את הזכות לכתוב, ולכלוא את עטי בתוך מצרים מתחילת 1976 ועד ליום מותו, באוקטובר 1981."

-------------

* מוסף הארץ, 20.10.1995

 על-פי דרישת מו"ל "הארץ": "ההעתקה אסורה ללא אישור מראש: כל הזכויות שמורות ל"'הארץ'

 

 

4/3/2010