מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

משה שמידט: לגיהינום ובחזרה

 

            בין האנשים שסייעו לי לעלות מחדש על עקבותיו של ילד-בוכנוואלד - איתן סטפאן ירז'י צוויג *  - היה משה-מוֹרִיס שמידט. לבד מפגישה וכן שיחה מרתקת עימו בביתו בתל אביב, זכיתי לקרוא שני ספרים שהוא חיבר והמשחזרים את יומנו האישי אותו הוא כתב שבועות אחדים לאחר שחרורו ממחנה המוות בוכנוואלד. הספר הראשון בעברית, "לגיהנום ובחזרה, יומן אישי 1945-1940",  והספר השני בצרפתית,

 Mémoires de déportation, écrits en mai-juin 1945, Collections Témoignages de la Shoah, Editions Le Manuscrit, 2009 (www.manuscrit.com).

           

משה-מוריס שמידט נולד ב-18 ביוני 1925 בעיירה Rawa Mazowiecka בפולין במשפחה יהודית שומרת מצוות. ב-1928 נסע אביו, Izchak Szmidt לפלסטינה-א"י כחבר בתנועת המזרחי. כשעזב את הארץ אחרי שלוש שנים, התיישבה כל המשפחה בעיר אנטוורפן בבלגיה. בעקבות פלישה הצבאות הנאצים לבלגיה, ב-10 במאי 1940, נמלטה המשפחה לצרפת. מכאן ואילך מתחיל יומנו של משה-מוריס שמידט בו תיאר את נתיב הייסורים שלו ושל חבריו לגורל, בעיקר מהיום בו הוא נעצר באוגוסט 1942 על-ידי הז'נדרמריה הצרפתית שפעלה בשירות הנאצים ועד לשחרורו במחנה בוכנוואלד באפריל 1945.

 

משה-מוריס שמידט, 1 במאי 1945

 

באותן שנים, הספיק משה-מוריס שמידט להיות כלוא, בין השאר, במחנה המעבר ב-Drancy בצרפת, במחנות הכפייה במזרח, Johannsdorf, Kochanowitz, Borsigwerke, Blechhammer, להשתתף במצעד המוות עד למחנה הריכוז Gross Rosen וממנו ל"הגיהנום האחרון" Buchenwald כלשונו של שמידט.

            התיאורים ביומנו-ספרו של שמידט של תנאי החיים של האסירים במחנות הכפייה, הריכוז והמוות הנאציים,  הם פלסטיים עד כדי אימה. הם נותנים לקורא את התחושה שהוא חווה בעצמו את עבודות הפרך, הרעב, הקור, הזוהמה, המחלות, הצליפות, העינויים, ההשפלות, המוות. השימוש בביטוי "חיים" במשפטי הקודם נשמע באוזני כל כך אירוני, כל כך ציני, ובקוראי אותו מחדש, אני חש מאוד לא בנוח.

למרות היקפו המצומצם, פחות מ-200 עמודים, הספר מגולל בצורה נאמנה את סיפור סבלותיהם של קורבנות הנאציזם במלחמת העולם השנייה ובשואה. זהו ספר בעל ערך פדגוגי יקר ערך בו בולטת השקפת עולמו ההומניסטית של המחבר.

משה-מוריס שמידט הוציא בכוחות עצמו את המהדורה הראשונה של יומנו-ספרו בעברית. בשנת 2000, במלאות לו 75, הוציאה משפחתו מהדורה נוספת של ספרו. אשתקד (2009) יצאה לאור המהדורה הצרפתית של הספר.

יוסף אלגזי

 

 

משה-מוריס שמידט, יולי 2009

 

ברשותו האדיבה של משה-מוריס שמידט אני מביא כאן קטעים אחדים מתוך הפרק האחרון של הספר בעברית, "השחרור":

 

11 באפריל 1945

 

בכל ימי שהותי במחנות תיארתי לעצמי את שחרורי. בחלומי ראיתי את השמחה וההתלהבות שפורצת ממני בשעה כזו. והנה עתה, כשהשחרור אכן הגיע לאחר 32 חודשי ייסורים, הייתי בהלם; במקום לקפוץ מעורי משמחה, ישבתי בשקט והסתכלתי על הטנקים האמריקניים שרודפים אחרי הגרמנים. הרגשתי כאילו כל כובד החודשים הרבים שעברתי במחנות בייסורים נפל עלי ברגע אחד. כולם רצו להקביל את המשחררים האמריקניים, ורק אני ישבתי בלי יכולת לזוז. כל כוחותי עזבוני והייתי כמשותק.

21 אלף אנשים שוחררו באותו יום, ה-11 באפריל 1945 בשעה 16.45, על ידי הצבא האמריקני בהנהגת הגנרל פטון (George Smith Patton). אילו השחרור היה מקדים רק בשבוע אחד, היו משתחררים בין 80 ל-100 אלף אסירים, מהם כעשרת אלפים יהודים.

-----

דבר ראשון באותו בוקר – הלכתי לראות את פטר דישל. התנשקנו, כי בשבילי פטר היה הכול: הידיד, האב הרוחני ובעיקר – המציל. בלעדיו לא הייתי עובר את דרך הייסורים וזוכה לראות את יום השחרור. "מהיום", אמר י פטר, "שמי הוא שטורם ולא דישל. בהיותי קומוניסט אוסטרי ידוע שישב כבר ב-1938 בבוכנוואלד, היה עלי לשנות את שמי, כדי שהגרמנים לא ידעו את שמי האמיתי, אבל מהיום אני שוב אני".

מאז השחרור המשיכו רבים מן האסירים המשוחררים למות בבוכנוואלד.

-----

ועדות מכל המדינות, שהיו להם אסירים במחנה, באו לעזור ולהקל על שובם של האסירים לשעבר למדינותיהם. אני נרשמתי אצל הצרפתים, כי משם נשלחתי למחנות, וכן רציתי לנסות לחפש שם את הורי ואחיותי באם נשארו בחיים.

 

גודל הזוועה

החיילים מצבא השחרור, שהשתייכו לארמייה השלישית האמריקנית, היו מאוד נחמדים, אבל פשוט לא יכלו לעכל ולהבין מה זה מחנה ריכוז תחת המשטר הנאצי. הם הסתכלו על הכול במבט של תיירים שבאים לראות אתרים היסטוריים. עשינו את הכול על מנת שיבינו איזה דברים אכזריים ובלתי אנושיים התרחשו בבוכנוואלד. הראינו להם את הקרמטוריומים, שבהם נשרפו אלפים; את חדרי העינויים, שם חרטו הנידונים בציפורניהם את ייאושם; החור בקיר שדרכו ירו אנשי הס"ס בשבויי מלחמה רוסים שעמדו בצד השני של הקיר ומדדו את גובהם, כך שכל כדור פגע בול בעורפו של הנידון. באותו זמן שהיו מוציאים להורג את השבויים, נאספו כל האסירים למִפקד וציוו עליהם לשיר בקול רם, דבר שכיסה על רעש היריות.

-----

בבלוק הניסויים ראינו שהחיילים, שהיו לוחמים קשוחים, נשברים בראותם את זוועות הגרמנים.

-----

לפני שהגרמנים נסוגו מבוכנוואלד הם חיבלו במערכת המים, וכך יצא שרבבות אנשים נשארו ללא אפשרות לשתות מים, להתרחץ או לנקות את השירותים שהתמלאו במהירות בצואה.     

-----

מִפקד חגיגי

ה-19 באפריל הוכרז כיום אבל לזכר הקרבנות שלחמו נגד הפאשיזם. 21 אלף איש השתתפו במפקד הזה. היו שם גם אישים פוליטיים ועיתונאים ממדינות שונות. דגלים מכל המדינות שלחמו נגד הגרמנים קישטו את המגרש המפקדים, ובנוסף לזה גם הודבקו על הבניינים תמונות של צ'רצ'יל, סטלין ורוזוולט.

שמו של רוזוולט, שמת למחרת שחרור בוכנוואלד, הוזכר בכל הנאומים שנישאו. כל נציג דיבר אל בני-ארצו בשפתו הוא. כולם דיברו על סבלם, אבל איש לא הזכיר את היהודים; כאילו שמעולם לא היו במחנות ולא סבלו בצורה הכי קשה, וכאילו שהם לא נתנו את המספר הגדול ביותר של קרבנות.

-----

הנאום המרכזי נישא בגרמנית על ידי אחד האסירים הגרמנים הראשונים במחנה בוכנוואלד, שנעצר מידי בעלות היטלר לשלטון בשנת 1933. ואלה דברי הנאום:

            קמרדים! אנחנו אנשי בוכנוואלד האנטי-פשיסטים התאספנו כאן לתת כבוד לכל אסירי בוכנוואלד ומחנות החוץ שלו, שנרצחו בידי חיות האדם הנאציים ועוזריהם. 51,000 איש נורו, נתלו, נרמסו, הוכו, נחנקו, נטבעו, הורעלו או קיבלו זריקות מוות. 51,000 אבות, אחים ובנים מתו בייסורים, מפני שלחמו נגד משטר פשיסטי שזרע רק מוות. 51,000 אמהות נשים ומאות אלפי ילדים מאשימים!

... רעיון אחד הדריך אותנו כל הזמן: הדרך שלנו היא הנכונה, והניצחון חייב להיות שלנו! ... חורבן טוטאלי של הנאציזם הוא הפתרון. לבנות עולם חדש, חופשי וידידותי – זאת מטרתנו. כל זאת אנחנו חייבים לחברינו הנרצחים ולמשפחותיהם. כסימן לרצון להמשך המאבק תרימו יד ותישבעו: "אנחנו נשבעים למאבק המחנות!"

-----

ה ש י ב ה 

מהר מאוד רציתי לברוח מהאדמה המקוללת ששמה גרמניה. ב-23 באפריל 1945 התחלתי את דרך השיבה לצרפת.

-----

ב-30 באפריל 1945 הגענו לפריס. אלפים באו להקביל את פנינו וצרחו מרוב אושר ושמחה.

-----

למחרת (1.5.1945) יצאנו לבקר ברחובות פריס. הלכנו יד ביד כילדים קטנים, מפחד התנועה הסואנת ובעיקר מהג'יפים הצבאיים שראינו שם בפעם הראשונה, שחלפו במהירות הבזק. אנשים הסתכלו עלינו בעוברנו את הכביש באי-בטחון בולט. טוב שבאותה תקופה המראה של שני גברים ההולכים יד ביד לא יצר שום אסוציאציה.

הלכתי להצטלם כדי שלא אשכח את המראה שלי לעולמים. אמנם חלפו מעל שבועיים מאז שחרורי, אבל מוטב להנציח את עצמי כך מאשר בכלל לא.

כבר למחרת בואי לפריס התחלתי לחפש את הקרובים שלי. שלחתי מברקים לכל מקום שהורי ואחיותי שהו בו. במשך הימים הקרובים קיבלתי תשובות שליליות מכל מקום, חוץ מאשר מליאון שמשם עוד לא הגיעה תשובה. ידעתי שסיכוי גדול אין פה, אבל עלי לנסות כל דרך להגיע לחקר האמת בנוגע למשפחה.

כל האסירים הוזמנו לחגיגות ה-1 במאי של המפלגה הקומוניסטית בפריס. נוסף ליוצאי בוכנוואלד הגיעו לשם נשים ששוחררו בראוונסבריק (Rawensbrück). אחד במאי 1945 היה עבורי יום חגיגי במיוחד. לאחר התהלוכה של פועלי פריס שבה השתתפתי, הלכתי לברר מה קורה עם התשובה מליאון. התשובה היתה: "שלומו של בן-דודך טוב, ומשפחת שמידט בבריאות טובה". האנשים שעמדו סביבי צהלו משמחה בשומעם את תוכן המברק, ורק אני עמדת שם ללא נוע, ללא התרגשות ואף דמעה אחת לא זלגה מעיני. נראה שמעיין הדמעות יבש וליבי הפך לאבן. כתוצאה מכל שנות הסבל אבדה לי כל שמחת החיים, ודבר לא ריגש אותי עוד.

באותו לילה כבר הייתי בדרך לליאון לבוש במעיל צבאי ארוך (הייתי דומה לדחליל), שמעתי פתאום את קולה של אחותי פלה. אמי והאחיות מתנשקות אתי, ואני בוהה כאילו לא מדובר בי. כולן מסתכלות עלי ולא מאמינות למראה עיניהן: היה דומה שעומד לפניהן הילד הקטן והרזה, והנה חזר מגיהינום והוא גבוה יותר מכולן, קשוח וגבר. חבל שאבי לא נמצא כאן ברגע זה. מסתבר שביום שחרורי מבוכנו ואלד הוא חזר לבלגיה, ובקרוב מאוד כל המשפחה תצטרף אליו בבריסל.

בערב חגגנו את שובי, ושם סיפרתי טיפין טיפין על מה שעבר עלי. בינתיים נודע לי, שהמברק ששלחתי לליאון הגיע בשבת. אמי היתה לבדה בבית כשהדוור מסר לה אותו. כאשה דתייה לא פתחה אותו בגלל קדושת השבת, אבל בתוך תוכה הרגישה שמה שכתוב בו חשוב מאוד. היא הלכה ברגל לאחותי פלה שהיתה במועדון של הנוער הציוני. שם פתחו את המברק. כשהקריאו את תוכנו האנשים צהלו ושמחו, כי היה זה סימן ראשון שמישהו נשאר בחיים ממחנות המוות. עד אז היו בטוחים שאיש לא יחזור משם. מברק זה הפיח תקווה בלבבות רבים, שאולי יזכו לראות את יקיריהם שבים מהגיהינום.

לאחר זמן מה עליתי את סיפורי על הכתב כיומן.

----------

* ראו: "'עירום בין זאבים' - הסיפור האמיתי של ילד-בוכנוואלד" ו"ילד-בוכנוואלד, סטפאן-ירז'י-איתן צוויג, היום בן 69 – חי בווינה" :

 http://defeatist-diary.com/index.asp?p=culture_new10025&period=20/8/2009-9/4/2010

http://defeatist-diary.com/index.asp?p=articles_new10107&period=9/2/2010-9/4/2010

  

 

4/10/2010