ערב האחד במאי 1960

מאת ראובן רובינק * (1991-1914)

תרגמה מיידיש: פאולה רובינק

דמו בנפשכם גיבובי בתים - כל אחד מהם דומה למשנהו במראה המונוטוני וחסר הצבע כשתי טיפות מים – המרכיבים את השכונות המוזנחות והפזורות על פני שטח עצום, ותקבלו תמונה משמימה  מבירת הנגב אותה נוהגים לפרסם על רקע מרחבי הנגב הציוריים .

העיר העתיקה, על מבני האבן הכבדים שחלק ניכר מהם מעורערים/מטים ליפול,  נותרה עדיין, וודאי לשנים רבות, מרכזה של העיר.  האובייקט האחד שבולט לעיין ושראוי לציון כשריד האחרון של רמת חיים משמעותית שהתקיימה כאן לפנים הנו המסגד, והצריח המזדקר ממנו.  המסגד הבודד בכלל הפך לעת זקנתו למוזיאון. ואט-אט נשכח מעמדו הקודם.  אפילו הבדואים שמגיעים לעיר ברשיון, עוברים על-פניו באדישות ללא  יראת כבוד. דאגות כבדות אחרות רובצות עליהם.

התיירים, שמהווים חלק נכבד במאזן תחזיות הפיתוח, בבואם לבקר בבאר-שבע מתאכסנים בחדרים המרווחים של מלון היאס. מבעד לחלונות המלון נגלית לפניהם תמונה של ניגודים: מצד אחד מראה פרימיטיבי של אורחות הגמלים והחמורים של הבדואים מתנהלות בעצלתיים מהעיר ואליה, ומנגד מבנים מודרניים  ומוסכים ולימוזינות מפוארות, ותימרות עשן נישאות מארובות המפעלים.

האורחים הנכבדים זוכים לתשומת לב כללית (הם מגיעים הלוא מארץ הדולר!). אפילו ראש-העירייה מתפנה מטרדותיו ומקדיש להם זמן. בחיוך רחב ובסיפוק הוא מספר את ההיסטוריה של העיר העתיקה. אך הפלא הגדול ארע במשך עשר השנים האחרונות, כשהעיר צמחה מאוכלוסייה של שלשת אלפים איש ללמעלה מארבעים אלף. וכולם מסודרים בדירות ובעבודה. לעתים אף מרגישים בחוסר ידיים עובדות! אט-אט מוצא כל אחד פרנסה קבועה ומגיע לרווחה מסוימת... התיירים מתמוגגים. התקדמות שכזו, וכלכלה לדוגמא. ממש לא יתואר, וכל זאת בפרק זמן כה קצר, מתפלאים. האוויר בחדרי המלון קריר ונעים. לחמסין אין כאן דריסת רגל. בשקט וללא קול מסתובבים המאווררים החשמליים, כפוחדים להפריע לשיחות הרוגעות, ולמחמאות ההדדיות.

*

אין להכחיש, ואמנם צריך לציין שחלה התקדמות בבאר-שבע. יש כאלה שחיים בעושר, כמו הסוחרים הגדולים, התעשיינים החדשים וספסרים מכל המינים, כמו גם שכבה מסוימת של הפקידות הבכירה. חלק מהם רכשו ווילות ובעבורם בונה סולל-בונה דירות גדולות ויקרות.

בשמי התכלת האביביים שטים לא מעט עננים אפורים, שיש בהם כדי להדיר את שלוות איש העבודה כאן, והצבע הוורדרד אינו תואם כלל את מצב רוחו הנוכחי. לפני זמן מה הבהירו ראשי איגוד פועלי הבניין שענף הבנייה כולו בבאר-שבע יעמוד בעוד חודשיים ימים  בסימן שאלה. רוב עבודת הבנייה נמצאות לפני השלמה. עבודות בנייה חדשות לא התקבלו, ושלש מאות עובדי בנין עומדים בפני פיטורים. בינתיים, מועסקים רבים מחוץ לבאר-שבע, אך זה זמני בלבד. העיר גדלה אך לא הצליחה להדביק את מקומות העבודה. לכן הפכו עבודות הדחק השונות למקור העבודה העיקרי למאות משפחות. אף בקרב העבודה הזולה תמצא דרגות שונות, החל מאלה שיום העבודה הנו של חמש שעות בלבד בשכר חודשי של 80 לירות בקושי ועד ל"מאושרים" שעובדים חודש שלם ומרוויחים עד 130 לירות. אם ניקח בחשבון שרוב האנשים האלה ברוכים במשפחות בעלות נפשות רבות, קל לשער שהרעב הנו אורח מזדמן בחדריהם.

חוסר העבודה הנו תופעה רווחת בעיר, אם לא לומר תופעה כרונית.  הממונים על הלשכה נמנעים בתוקף למסור את הנתונים על חוסר העבודה. אך ניתן להסיק ממספר הצובאים הרב על פתח הלשכה באופן קבוע, ואפילו בימים שלפני חג הפסח, שמאות משפחות נותרות ללא עבודה וללא לחם.

המפעלים הקיימים כמעט חתומים בפני עובדים חדשים, ובמיוחד מצטיינים בכך המפעלים הגדולים כגון חרסה. העובדים מתלוצצים שקל יותר להיכנס לגן עדן מאשר לממלכת "חבר" ב. ד-ן. ב"חרסה" כמו במפעלים אחרים, נעשים ניסיונות להורדת הערך הריאלי של המשכורות, וזאת על-ידי העלאה מתמדת של מכסות הייצור, או באמצעות "פסילת" חלק מהמוצרים המוגמרים. לנוכח ההתנכלויות האלה, התגברה התנגדות הפועלים. הם מסרבים לעבוד שעות נוספות ואינם מוכנים להשתתף בקצב הקדחתני. ההתייצבות הסולידרית נשאה תוצאות  ובהרבה מקומות נאלצו הנהלות המפעלים לסגת מהגזירות השונות.

השביתה, כרוח תזזית, נישאה על-פני מקומות עבודה שונים והגיעה: אל מלטשי היהלומים, שתנאי העבודה אצלם רחוקים מלהיות זוהרים; אל בית-החרושת לתיקים ואל בתי-מלאכה רבים בהם השכר של חלק מהעובדים הוא בין 2 ל-4 לירות ליום. העובדים משמיעים את קולם בצורה ברורה ורמה יותר במחאה לניצול הגובר. בתגובה ובחרדה מפני הלוך הרוחות יש  ניסיונות שונים לדיכויים ובמיוחד נגד העובדים בעלי ההכרה.

*

פעילות המפלגות היא חלשה ביותר כעת. הקואליציות כבר קמו והכיסאות שוריינו למספר שנים. מה צריך עוד? רק מפ"ם, מסכנה, נותרה בחוץ.  ראש העירייה קשה העורף חסם בפניהם את הדרך למרות הלויאליות המפליגה שגילו. והשותפים החלוציים האחרים לועגים להם. בלית ברירה קיבלו על עצמם את התפקיד כפוי הטובה של אופוזיציה, וכפי שהם מדגישים,"קונסטרוקטיבית".  ההנהגה העירונית החדשה  שכחה את כל הבטחותיה שבהם התחנפה אל ההמונים הפשוטים. העלו את המסים, העלו את מחירי הנסיעה באוטובוסים באחוזים רבים יותר מאשר בערים אחרות.

בעיר מסתובבים תיירים. בידיהם מצלמות חדישות.  בצימאונם למשהו חדש, הם מכוונים את מצלמותיהם אל הבדואים בבגדיהם הבלויים והקרועים , שגוררים עצמם כצללים, עייפים ורעבים עם ילדיהם החולים. זו עבורם אטרקציה אקזוטית. הילדים מסתכלים על האנשים העשירים בעיניים פעורות לרווחה, ובמבט שמהול בקנאה וברחמנות כאחד.

אביב שורר היום בעולם והסובב נמלא התרוננות של כיסופים, שמחה וציפייה. השמיים צלולים ותכולים. האילנות בגני העיר מבהיקים בצבע הירוק של תקווה, ממש כאילו התכוננו לקבלת פני אורח רם-מעלה יחיד במינו.  קשה לראות בימים בהירים אלה את העננים הקודרים של דאגה ומתיחות מרחפים על פני האנשים.

ומשום כך עוברים אנו משכונה לשכונה, ומצריף לצריף ונושאים את דבר המפלגה להמוני העם; לעובדי הדחק ולמחוסרי העבודה.  אנו קוראים למאבק נגד השבעים והעשירים ומשרתיהם, לחיים מאושרים ולחופש. בעיניים קורנות מזוהר האביב אנו מושיטים את ידינו לאחווה ומברכים זה את זה – שלום!

------------

המקור: פריי ישראל, 28.4.1960