תלאותיהם של שוכני המערות

בדרום הר חברון תחת הכיבוש (2001)

מאת יוסף אלגזי *

"היהודים גירשו אותנו מהמקום הזה פעמים רבות בעבר, ובלית ברירה תמיד אנחנו חוזרים אליו. במקום הזה אנחנו חיים ומכאן אנחנו מוציאים את לחמנו. באחת משתי המערות שלנו היה חי הסבא שלי, והיום, בימי הגשמים, אני מחזיק בה את עדר הצאן שלי. אם יגרשו אותנו מפה לאן נלך? ממה נחיה?"

כך הקשה ביום שישי שעבר עיסא מחמוד חמד, כשתיאר את מצוקתם של כמה מאות פלסטינים שוכני מערות טבעיות בדרום הר חברון, החוששים מפני גירוש. שוכני המערות מעבדים חלקות קרקע קטנות ומבודדות בשטח סלעי וטרשי סמוך לערוצי ואדיות ורועים את עדריהם. צה"ל רוצה לפנותם מהשטח המצוי באזור C לכן הכריז לפני שנים על שטחים אלה כעל "שטחים סגורים". בעבר השתמש בהם צה"ל למטווחים של חיל האוויר וזה כעשר שנים הם משמשים, לדברי המפקדים, שטחי אש ואימונים. באזור הוקמו התנחלויות - בין השאר מעון, סוסיא, מגן דוד וכרמל - ובקיץ השנה הוחל בהקמת התנחלות חדשה, אביגיל.

בעבר פינה צה"ל בכוח, פעם אחר פעם, רבים משוכני המערות. הצבא סתם מערות ובארות מים, החרים מיטלטלין ועדרים, עקר יבולים ומטעים והפריע לאנשים לעבד את אדמותיהם ולרעות את עדריהם. חמד נמנה עם קבוצה של 86 משוכני המערות, שלפני כשנתיים עתרו לבג"ץ נגד משרד הביטחון, פיקוד מרכז ומפקדת כוחות צה"ל בגדה המערבית בעקבות מבצע גירוש מאסיווי שערך צה"ל בנובמבר 1999. 82 מתוכם עתרו לבג"ץ באמצעות עו"ד שלמה לקר וארבעה נוספים, מבני משפחות חמאמדה וג'נדיה, עתרו באמצעות עו"ד נטע עמר מהאגודה לזכויות האזרח. בסוף מארס 2000 הורה בג"ץ, כי עד לקבלת החלטה אחרת בעניין, אחרי בירור העובדות הרלוונטיות, יש לשמור על הסטטוס קוו שהיה קיים ערב הוצאת צווי הפינוי ולאפשר לעותרים לחזור לשטח לצורכי מגורים ומרעה, כפי שהיה בעבר.

חמד (47) ומשפחתו, רעייה ו-11 ילדים, מתפרנסים מעיבוד כ-50 דונם, המפוזרים על פני חלקות קטנות שבהן הוא מגדל חיטה, שעורה ותירס, ומגידול עדר צאן של כמאה ראש; "השנה אלוהים שלח לנו מהשמים הרבה גשמי ברכה. אנחנו מקווים שגם היבולים יהיו טובים ולבהמות שלנו יהיה מה לרעות", הוא אמר הסיפוק.

חמד הפסיק את לימודיו בגיל צעיר כדי לעבוד במשק החקלאי הזעיר של הוריו. כמוהו נוהגים גם ילדיו. ביום שישי האחרון בצהריים, הבנות יוסרה ורימה חמד הלכו לשאוב מים מאחת הבארות שבסביבה לתוך מכלים מאולתרים, העמיסו אותם על אתון, המשמשת ככלי התעבורה היחיד של המשפחה, והביאו אותם למערה. מאי ואחיה הקטן מוחמד, שעוד אינם הולכים לבית הספר, ליוו את אחיותיהם בדרך אל הבאר וחזרה. בעוד שנים אחדות יהיו אלה מאי ומוחמד שיביאו את המים מהבאר. הילדים הבוגרים מהם, הלומדים בבית ספר ביאטה, נמצאו באותו יום אצל זוג הוריו הקשישים של חמד, שעזבו את אזור המערות לטובת העיר יאטה והם מטפלים באחת מבנותיהם החולה.

המערה של חמד משמשת לו בית לכל דבר וגם מחסן. על דרגש גדול הבנוי מטיט יבש מונחים מזרנים ושמיכות, הנפרשים ללינת הלילה ולמבקרים בשעות היום. דרגש אחר, קטן יותר, משמש מזווה פתוח ואצטבה לאוכל. הנשים מכינות את התבשילים, התה והקפה על פרימוס ישן. בלילה מאירה את המערה עששית נפט.

צילום: מוסא אבו השאש, בצלם

בלילות החורף מדליק חמד מדורה לחימום המערה ומקפיד שלוח הפח, החוסם את הכניסה שלה בלילות שבהם מנשבות רוחות חזקות ויורדים גשמים עזים, לא יהיה סגור לחלוטין. עשן המדורה השחיר את הקירות. הבגדים מונחים בתוך שקים שתלויים על קירות המערה. בשקים אחרים מחזיק חמד יבולים, תבן ומזון יבש אחר לעדר הצאן.

"לפני שבאו היהודים"

"אני נולדתי כאן בחרבת תאבן, אבי וסבי גם כן", סיפר חמד. הוא הסביר שזה שנים, "עוד לפני שבאו היהודים, האדמה שבה חצובה המערה והאדמות שאותן הוא מעבד רשומות כרכוש פרטי של משפחתו, המשלמת עליהן מסים שנתיים. כך גם שכניו מחמוד ועאישה עבוד ותשעת ילדיהם, וכן בני הזוג הצעיר עיסא וחמידה מוצלח, שלהם שלושה ילדים קטנים. במערה של עבוד מצויה באר חרבה.

על אחד הדרגשים במערתו עומד מכשיר טלוויזיה שחור-לבן המופעל על ידי מצבר של רכב. מחוץ למערה, חמידה מוסלח מנענעת במרץ ובקצב אחיד נאד עשוי מעור עזים מלא בחלב צאן חמוץ, כדי להכין ממנו לבן.

בצמוד למערותיהם של חמד, עבוד, מוצלח ושכניהם בח'רבת תאבן, מצויים דירי צאן מגודרים באבנים שנאספו בשטח וערימות חציר וקש מכוסות בברזנט. גללי הצאן שבדירים משמשים הן כחומר בעירה לטָבּוּן והן לזיבול החלקות החקלאיות.

חוקרים קבעו ששוכני המערות הטבעיות בדרום הר חברון החלו להתגורר שם בתחילת המאה ה-19. מדובר היה בעובדי אדמה עניים, שלא יכלו להרשות לעצמם לבנות או לרכוש בית מאבן ועברו לחיות במערות שבבטן ההר. בחוות דעת שהכין ראש היחידה למחקרים חברתיים במכון לחקר המדבר, פרופ' גדעון קרסל - והמצוטטת בעתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח - הוא כתב: "המערות, שהיו בתחילה משכן עונתי לחלק מהמשפחות שרעו עדרים בקרבתן בחורף, אוכלסו במרוצת השנים על ידי כמה מאותן משפחות, באופן קבוע. כלומר, גם אם למשפחות המורחבות של תושבי המערות הנ"ל יש קרובי משפחה הגרים בבתים בכפרים הסמוכים למערות, אין משמע כי גם להם חלק וזכות שימוש בבתים שבכפרים הנ"ל. ראוי איפוא להכיר בעובדה, כי מערות אלה הן בתיהן ומרכז חייהן ולאפשר את שובן לשכון בהן".

פעמים רבות ניסה צה"ל לגרש את שוכני המערות ממקומותיהם. הפינוי המאסיווי ביותר התבצע ב-16 בנובמבר 1999. רק חלק מהמועמדים לגירוש קיבלו לידיהם צווי פינוי יום קודם לכן. בזמן הפינוי, ציינו המגורשים בעתירתם לבג"ץ, החיילים החרימו אוהלים, מזרנים, שמיכות, בגדים, ציוד מטבח ומזון לצאן וגרמו הרס רב. חלק מהמגורשים מצאו מקלט אצל קרובי משפחה ושכנים למשך זמן מה; אחרים שוכנו במאהלים ארעיים, כשהם סובלים מפגעי מזג האוויר. בקור העז מתו ראשי צאן, בעיקר טלאים צעירים.

לאחר שצה"ל דחה כמה הצעות פשרה שהגישו באי-כוחם של המגורשים, הם עתרו לבג"ץ. בשתי עתירות נפרדות טענו באי כוחם של המגורשים, עורכי הדין עמר ולקר, כי בפעולת הגירוש שביצע צה"ל הוא פגע בזכויות יסוד של המגורשים - בין השאר בזכותם לדיור, לקניין פרטי, לפרנסה, לחופש תנועה - ובזכותם לחיות בהתאם לתרבות ולמסורת ארוכת השנים של אבותיהם ואבות אבותיהם.

לקראת חידוש הדיון בבג"ץ באמצע החודש הבא, יפתחו הוועד נגד הריסת בתים וארגון "תעאיוש, שותפות ערבית-יהודית" במסע הסברה ארצי ובמאבק ציבורי לסיכול התוכניות לגירוש שוכני המערות מדרום הר חברון.

פותחים במאבק ציבורי

בתשובה לעתירה טען צה"ל, באמצעות פרקליטות המדינה, כי השטח שממנו פונו האנשים הוכרז כשטח סגור על בסיס הוראות ביטחון, שהוצאו לגבי שטחי הגדה המערבית בשנת 1970 ומקנות למפקד צבאי את הרשות להכריז על כל מקום כשטח סגור ולאסור כניסה ויציאה ממנו או שהייה בו; השטח הנמצא דרומית לחברון הוכרז כשטח סגור לצורך אימונים ושטחי אש של צה"ל והמפונים ישבו בו ללא היתר מהצבא; המפונים לא הציגו ראיות להוכחת שהותם בשטח במשך שנים דרך קבע; הם השתמשו בקרקעות בשטח האש לצרכים חקלאיים, עיבוד ומרעה, אך לא למגורי קבע; לצד מבני קבע שברשותם בכפרי האם, שבהם הם מתגוררים, האנשים עושים שימוש עונתי במערות ולכן אלה אינן מהוות מרכז חייהם; ערכם של רישומי קרקעותיהם בספרי מס רכוש כמוכיחים בעלות על המקרקעין הוא "נמוך ומוטל בספק".

בסוף מארס 2000 הורה בג"ץ להחזיר את המפונים למקומותיהם, לצורכי מרעה ומגורים, ולמנות, על דעת באי כוחם של העותרים, "גורם לבירור שאלת מגורי הקבע בשטח והזכויות בו", שיסיים את עבודתו לא יאוחר מחודשיים ימים מיום המינוי. בהתאם להחלטת בג"ץ, המפונים שבו למקומותיהם. אך חרף הסכמת באי כוח העותרים לאנשים שהציעה כבוררים - משפטן בפרקליטות הצבאית לשעבר, עו"ד דב שפי, ומרצה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, ד"ר דני רבינוביץ - המדינה לא מינתה את חבר הבוררים.

באמצע יוני השנה העביר צה"ל, באמצעות פרקליטות המדינה, הצעה ולפיה יימנע הצבא מפינוים של פלסטינים החיים בחלק מהשטח, ואילו "בשאר חלקיו של שטח האש (ח'רבת תאבן, ח'רבת אלפחית וח'רבת אלמרכז, י"א) תימשך אכיפתו של צו הסגירה, כאשר לרשותם של מעבדי הקרקעות יועמדו מדי שנה פרקי זמן של שבועיים, לכל הפחות, לצורך זריעה ולצורך קציר. זאת בנוסף לשבתות ולחגי ישראל, בהם, ככלל, לא נערכים אימונים בשטח, ועל כן ניתן לעשות בו שימוש למרעה ולעיבוד חקלאי".

עו"ד מנאל חזאן, מהאגודה לזכויות האזרח, ועו"ד לקר דחו את ההסדר המוצע מאחר שלדעתם הוא אינו נותן מענה למרבית שוכני המערות; מגביל את זכויות עיבוד הקרקע והמרעה שלהם בשטח; ופוגע בצורה חמורה באורח חייהם הייחודי לאורך שנים ודורות, שעל פיו המערות משמשות להם לא רק למגורים אלא גם לאחסון יבולים ועדרי צאן.

למרות עמדתו העקרונית של בג"ץ - שבמארס 2000 הורה להחזיר את שוכני המערות למקומות שמהם פונו - באמצע ספטמבר השנה, בחסות הלילה, ביצע כוח של צה"ל מבצע גירוש חדש, הפעם באזור סוסיא הסמוך. במהלך הגירוש נאטמו מערות, נהרסו אוהלים ומחסות לבעלי חיים ונסתמו בארות מים. במבצע הזה נהרסה גם אחת מבארות המים באזור שפונה בנובמבר 1999 ושתושביו חזרו אליו בכוח החלטת בג"ץ. פעולות המחאה של ארגוני זכויות אדם מישראל, ההדים שהתעוררו בתקשורת המקומית והבינלאומית ופניותיו של עו"ד לקר לשלטונות גרמו לכך ששר הביטחון נאלץ להנחות את צה"ל להקפיא את פעולות גירושם של הפלסטינים מדרום הר חברון.

------------------

* פורסם בהארץ, 25.12.2001, תחת הכותרת: צה"ל מציע: שיזרעו ויקצרו בשבתות ובחגי ישראל.

  על-פי דרישת מו"ל "הארץ": "ההעתקה אסורה ללא אישור מראש: כל הזכויות שמורות ל"'הארץ'