בית-הספר הימי שמוסוליני

העמיד לרשות חניכי בית"ר

היסטוריון איטלקי על הקשרים של הרוויזיוניסטים

 עם איטליה הפאשיסטית

הרוויזיוניסטים ויורשיהם הפעילים במפלגות הליכוד, ישראל ביתנו, קדימה ושאר קבוצות הלוויין בימין הקיצוני משקיעים מאמצים כבירים כדי להסתיר את ההערצה שהפגינו אבותיהם הרוחניים והארגוניים לפאשיזם וקשריהם עם איטליה הפשיסטית בת בריתה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. אחדים אף יזמו מגעים עם גרמניה הנאצית אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה.

מבוא

לנושא הכאוב הזה נחשפתי לראשונה במסגרת עבודה סמינריונית באוניברסיטה בנושא, "מלחמת האזרחים הספרדית בראי העיתונות העברית בארץ-ישראל/פלשתינה". (החיבור התפרסם, לצערי ללא מראי מקום, בספר, הפשיזם לא יעבור, מלחמת האזרחים בספרד 1939-1936, עורך: רענן ריין, בהוצאת זמורה-ביתן וכתב-העת זמנים, אוניברסיטת תל-אביב, 2000).

לצורך כתיבת החיבור, עיינתי ב-12 עיתונים וכתבי העת שיצאו לאור בפלשתינה-א"י וציטטתי בהרחבה מתוכם. הסקירה כיסתה את התקופה שבין יולי 1936 – פרוץ "מרד" הגנרל פרנקו  – למאי 1939 – חודש לאחר כיבושה של מדריד בידי חילות "המורדים" ונפילתה של הרפובליקה. כזכור, איטליה הפאשיסטית וגרמניה הנאצית העניקו סיוע מאסיבי לגנרלים "המורדים".  

תוך כדי עיון בעיתונים ובכתבי-העת, נדהמתי לגלות לא רק את העוינות שהפגינו הרוויזיוניסטים כלפי הרפובליקה הספרדית שנלחמה על נפשה וכלפי המתנדבים מפלשתינה-א"י בבריגדה הבינלאומית, אלא גם את הערצתם למשטר הפאשיסטי באיטליה ולמוסוליני. בראשם עמדו בין השאר:

- זאב ז'בוטינסקי (1940-1880) שישב בלאגו מאג'ורה באיטליה;  - אב"א אחימאיר (1962-1897), סופר ועיתונאי שחתם על סדרת מאמרים ב"דאר היום" ב-1928 תחת הכותרת "מפנקסו של פשיסטן", ושבכמה ממאמריו והתבטאויותיו שאב הלכי רוח ומינוחים שהתקשרו לפאשיזם האיטלקי; - צבי קוליץ (1912-2002) שפרסם ספר בעברית בשם "מוסוליני, אישיותו ותורתו" בו הוא כתב, "... אילולא היה היטלר אנטישמי, אילו הוא היה מתייחס אל היהודים, למשל, כמוסוליני ליהודי איטליה – היינו צריכים להעריך אותו ולהעריצו."  

הגדילו לעשות כמה מאנשי לח"י אותם הנהיג אברהם שטרן (יאיר) (1942-1907), אשר ביוזמתם חיפשו ליצור קשר עם גרמניה הנאצית והציעו לה את שירותיהם. בסוף שנת 1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, נציג הלח"י נפתלי לובינצ'יק (1913-1946) נשלח לביירות בלבנון שם נפגש עם נציג השלטון הנאצי ורנר אוטו פון הנטיג ומסר לו הצעה בשם הלח"י לקחת חלק פעיל במלחמה לצידה של  גרמניה הנאצית בתמורה לסיוע גרמני בהעלאת יהודים לפלשתינה-א"י. בדצמבר 1941 שוב ניסו פעילי הלח"י ליצור קשר עם נציגים רשמיים של  גרמניה הנאצית.

מחקר שערך ההיסטוריון האיטלקי, אלבּרטוֹ בִּיאָנְקוֹ, תחת הכותרת, "הציונים הרוויזיוניסטים ואיטליה, קורות ידידות מאוד דיסקרטית, 1938-1932", ושראה אור  בביוליטין של מרכז המחקר הצרפתי בירושלים בסתיו 2003 ( Alberto Bianco, "Les sionistes révisionnistes et l'Italie, Histoire d'une amitié très discrète", in Bulletin du Centre de Recherche français de Jérusalem, numéro 13, automne 2003, Jérusalem) חושף מקצת הקשרים שהתקיימו בין התנועה הרוויזיוניסטית לאיטליה הפאשיסטית.

קשרים אלו כללו בין השאר הכשרת צעירים יהודים חניכי תנועת בית"ר ("ברית הנוער העברי ע"ש יוסף תרומפלדור", תנועת הנוער והצעירים של התנועה הרוויזיוניסטית לפני הקמת מדינת ישראל, ושל תנועת "החרות" לאחר הקמתה) ממזרח אירופה ומפלשתינה-א"י בבית הספר לימאות  בעיר בצ'יוויטווקיה ((Civitavecchia, המרוחקת כ-70 ק"מ מהבירה רומא. נוכחותם של חניכי בית"ר באיטליה הפשיסטית הפתיעה במידת מה את ביאנקו מאחר ובאותה תקופה פעל משטרו של הדוצ'ה בניטו מוסוליני (1883-1945Benito,  Mussolini) לקרב אליו מנהיגים לאומנים ערבים כדוגמת המופתי חאג' אמין אל-חוסייני (1895-1974).

למחקרו של אלברטו ביאנקו בנושא הכשרתם של חניכי בית"ר בבית הספר הימי בימי השלטון הפאשיסטי באיטליה קדמו שני מחקרים נוספים באותו נושא:  האחד, של ירמיהו הלפרין (1901-1964), איש בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית, שהיה אחראי על ההכשרה הימית של חברי בית"ר באיטליה ומחבר הספר, תחית הימאות העברית, בהוצאת הדר, 1961; והשני,  של לאונה קארפי (Leone Carpi), יו"ר המפלגה הרוויזיוניסטית ונציג בית"ר באיטליה, שחיבר את הספר באיטלקית, "כיצד והיכן נולד הצי הימי של ישראל. בית הספר של בית"ר בצ'יוויטווקיה"(Leone Carpi, Come e dove rinacque la Marina d’Israele. La scuola del Betar a Civitavecchia Rome, 1965). 

            לרשותו של אלברטו ביאנקו עמדו מסמכים של משרד החוץ האיטלקי ברומא, הארכיונים הלאומיים ברומא, הארכיון של מכון ז'בוטינסקי בישראל, ומסמכים מהאוספים הפרטיים של ראשי הרוויזיוניסטים באיטליה, לאונה קארפי ואיסאקו צ'יאקי (Isacco Sciaky).

            המגעים הראשונים בין הרוויזיוניסטים והמשטר הפאשיסטי באיטליה בנושא הכשרת חניכי בית"ר החלו בשנת 1932. ועידת בית"ר באותה שנה החליטה להקים בית ספר מרכזי להכשרת קאדרים להגנה עצמית. ב-20 באפריל 1932, שיתף ז'בוטינסקי את צ'יאקי על ההחלטה שהתקבלה, והביע בפניו את המשאלה שבית הספר יוקם באיטליה. ז'בוטינסקי הבהיר, ההכשרה הזו באיטליה תאפשר לצעירים ציונים להכיר את היסודות של אגרוף בריטי, אגרוף צרפתי, סיף, ירי ואלמנטים נוספים בנושאים של אסטרטגיה צבאית.

צ'יאקי העביר את הבקשה לשניים מראשי המשטר הפאשיסטי, דינו גרנדי (Dino Grandi) ורפאלה גואריליה (Raffaele Guariglia). גואריליה מצידו חיבר תזכיר בנושא שיועד למוסוליני ובו הוא תמך בבקשה של הנהגת הרוויזיוניסטים. בתזכיר, הצביע צ'יאקי על התועלת שתצמח לאיטליה מקשריה עם התנועה הרוויזיוניסטית והקמת בית הספר המבוקש על ידה לקידום האינטרסים שלה בפלשתינה. בשלב הזה, לשכתו של מוסוליני דחתה את הבקשה: מוסוליני חשש מתגובתן  של המדינות הערביות עימן חידש את הקשרים שניזוקו בעקבות מעשי הטבח שביצע הצבא האיטלקי באוכלוסיה המוסלמית כשכבש את לוב ב-1931. בנוסף, מוסוליני העדיף את חיים ויצמן (1952-1874) כבן-שיח למגעים שלו עם היהודים מאשר ז'בוטינסקי. מוסוליני נפגש פעמיים עם ויצמן, בשנים 1933 ו-1934.

            בסתיו 1934, חידשו הרוויזיוניסטים את פנייתם לשלטונות איטליה. ד"ר וולפגנג (זאב בנימין) פון וייזל (Wolfgang von Weisl) (1896–1974), מראשי הרוויזיוניסטים בווינה, הגיע באותם ימים לפלשתינה ויצר קשר עם הקונסול האיטלקי בירושלים, מריאנו דה אנג'ליס (Mariano de Angelis). בפגישתם, העלה פון וייזל על נס את פעלה של איטליה הפשיסטית. לדבריו, "לאידיאולוגיה ולארגון הפוליטי והחברתי של איטליה הפאשיסטית השפעה גדולה על התנועה הרוויזיוניסטית". כמו כן, הוא הביע את המשאלה שאיטליה תארח במוסדותיה ארבעה צעירים ציונים למשך תקופה מסוימת, על חשבון התנועה הרוויזיוניסטית, על מנת  שיכירו את מנגנוני הפעולה של הארגון הפשיסטי, ובמטרה להפוך אותם למנהיגים העתידיים של הצעירים הרוויזיוניסטים בפלשתינה.

            תת-מזכיר מחלקת התעמולה, גלאצו צ'יאנו (Galeazzo Ciano), העביר את הבקשה לידי מוסוליני שאישר אותה בכתב ידו.  בתשובתו לדה אנג'ליס, צ'יאנו מסר לו שהצעירים הציונים יתקבלו בשלב ראשון ב-Collegio Mussolini המסופח לבית הספר הגבוה לחינוך בפיזה. בשלב השני, הם ישתתפו בקורסים באקדמיה לחינוך גופני ברומא במטרה שיכירו מקרוב את הארגונים העיקריים של הנוער הפאשיסטי.

במחקרו, הציג אלברטו ביאנקו את השאלה, מה אירע באותן שנתיים שהביא את מוסוליני לשנות את דעתו ?  הוא כתב, "גם אם אנחנו יודעים שארבעת הצעירים הציונים לא נתקבלו בבתי האולפנה שהוזכרו לעיל, אנחנו יודעים שתת-מזכיר מחלקת התעמולה, גלאצו צ'יאנו, דחה בקשה דומה של שלושה סטודנטים פלסטינים. האם הדוצ'ה מתחיל לקחת בחשבון את המלצותיו של מריאנו דה אנג'ליס, או שהוא רוצה לקדם תנועה העשויה להביא תועלת למדיניותו הים-תיכונית ?"

            בעקבות ועידת ההסתדרות הציונית החדשה שהוקמה על ידי הרוויזיוניסטים בווינה בספטמבר 1935, צירות איטליה בבירה האוסטרית דיווחה לרומא, "כי ההסתדרות הציונית החדשה מתנגדת לבריטניה בעלת המנדט בפלשתינה, היא מגלה אהדה לאיטליה הפאשיסטית והיא מקווה לזכות באהדתה המוסרית של רומא".

            בנובמבר 1935 אישר מוסוליני פתיחת בית הספר להגנה עצמית כבקשתם של הרוויזיוניסטים. איסאקו צ'אקי הציע שבית הספר הזה יקום בטוסקנה, יישא את השם בית הספר המרכזי היהודי להגנה עצמית ויהיה באחריותה של תנועת בית"ר. בתגובה, ניסח ז'בוטינסקי הנחיות מדויקות לגבי הדרכים להפעלת בית הספר. בין השאר הוא קבע שהכשרת מדריכי בית"ר באותו בית ספר צריכה להימשך שנתיים. לבית הספר יירשמו 300 חניכים. תוכנית הלימודים צריכה לכלול, בין השאר, הגנה עצמית ואלמנטים של אסטרטגיה צבאית; מגוון רחב של ענפי ספורט; לימוד עברית, איטלקית ושפה זרה נוספת לפי בחירה; תולדות הציונות; תולדות מפעלי ההתיישבות הקולוניאלית הגדולים; כללי התנהגות ברוח של הדר; נהיגה בכלי רכב וטייס; לימודי אסטרטגיה צבאית שיועברו על-ידי קצינים איטלקים ואו קצינים איטלקים בדימוס.

            בית הספר אמור היה לקום ליד העיר פיזה הסמוכה לחוף ים, הרים, אוניברסיטה בעלת מוניטין וקרובה למפעל בבעלותו של ג'יאורג'יו רויפר (Giorgio Roifer), שעמד בראש  הוועד הרוויזיוניסטי של פיזה ואמור היה לסייע כספית בהקמת בית הספר. במכתב בו הוא הודיע על פתיחת בית הספר, פולוויו סווויץ' (Fulvio Suvich), מראשי משרד החוץ האיטלקי,  הוא הציג את הציונות הרוויזיוניסטית בזו הלשון, "אנטיתזה לציונות הרשמית שהיא בעלת אופי טיפוסי בריטי. [...] בנוסף, התנועה הזו הפגינה מראשית דרכה אהדה גדולה לאיטליה והיא שואפת ליישם במדינה הפלשתינאית מטרות חברתיות ואידיאלים לאומיים השואבים את השראתם מהדוקטרינה הפאשיסטית". בנוסף, סוויץ' הצדיק את הסכמתו של הדוצ'ה מוסוליני להקמת בית הספר "מטעמים  פוליטיים".

            ההיסטוריון אלברטו ביאנקו מציין, כי על פי המסמכים, בית הספר הזה לא הוקם לעולם, אך ראשי הרוויזיוניסטים היו נחושים בדעתם לממש את החלטת ועידת בית"ר שנערכה ב-1931 בדנציג (היום גדנסק): להקים בית ספר ימי. נציבות  בית"ר באיטליה הודיעה כי היא מצאה למטרה זו בית ספר מתאים בצ'יוויטווקיה המוכן לקלוט חניכים מבית"ר. לשאלה, כיצד הצליחו הרוויזיוניסטים באיטליה למצוא בית הספר המוכן לקלוט את חניכים בית"ר – התברר שנציג תנועת בית"ר ברומא, מאוריציו מנדס (Maurizio Mendes) יצר את הקשר הדרוש בין בית"ר למנהל בית הספר, הקברניט ניקולה פוסקו (Nicola Fusco). בעקבות זאת, הוקמה מחלקה מיוחדת לקליטת החניכים היהודים של בית"ר. מרגע זה, לא נותר אלא לקבל את אישור השלטון הפאשיסטי.

באוקטובר 1934, העביר לאונה קארפי בקשה רשמית לנשיא איחוד בתי הספר המקצועיים הימיים של איטליה, אדמירל פאולו תאון די רוול (Paolo Thaon di Revel). בתגובה, ביקש האדמירל האיטלקי את דעתם של משרד החוץ ברומא ושל מוסוליני. מתוך דיווח מישיבת מועצת השרים עולה,  "שבעקבות להסכמת משרד הפנים [...] לצ'יוויטווקיה הגיעו 14 צעירים ציונים, ומצפים לבואם של עוד 20 נוספים. [...] הידיעה הזו נתקבלה בעולם הציוני בהתלהבות גדולה. היתרונות הקשורים ליוזמה זו הם: הפצת השפה האיטלקית, התרבות והציוויליזציה האיטלקיות והפאשיסטיות בקרב הציונים. הפצת הרעיון הפאשיסטי בפלשתינה. מאחר ורבים מהחניכים הם בנים של משפחות עשירות, הם יוכלו בעתיד להפוך לבעלי אוניות של דייג מכני שיפעלו בחופי פלשתינה עם האפשרות להפנות אליהם פועלים-דייגים איטלקים. [...] יסייע לגידול הייצוא לפלשתינה, למשל של כלי דייג, ציוד לבניית ספינות מעץ ומברזל, מנועים, מכונות..."

            הקורסים בצ'יוויטווקיה החלו ב-28 בנובמבר 1934,  עוד טרם שנתקבל האישור הסופי שנמסר בינואר 1935 ללאונה קארפי בשיחה בעל פה בפרפקטורה של מילאנו. בהתחלה, חניכי בית"ר התאמנו על ספינות שהועמדו לרשותם על-ידי בית הספר. בהמשך, פנה זאב ז'בוטינסקי לידיד עשיר בשם הנרי קרישנר (Henry Krichner) וביקש ממנו שיממן רכישת ספינת-בית ספר. ואומנם נרכשה ספינה של 700 טון שנקראה שרה 1 (Sara 1).

המחלוקות הראשונות בין השלטונות האיטלקים והרוויזיוניסטים התגלעו בהפלגה הראשונה של חניכי בית"ר בספינה שרה 1 לאורך חופי הים התיכון ועגינתה בכמה מנמליו. עגינת הספינה בנמל באלג'יר וירידתם של חניכי בית"ר במדים עם סמלים בעברית לחוף עוררה את זעמם של התושבים המקומיים והביכה את שלטונות איטליה שחיפשו לחזק את השפעתם בעולם הערבי.

ראו צילום של הספינה שרה 1:

למרות מחלוקות אלו, ב-29 במארס 1936 נפתחה שנת הלימודים השנייה של חניכי בית"ר בבית הספר הימי בצ'יוויטווקיה. הטכס נערך ברוחם של בית"ר ושל המשטר הפאשיסטי. חניכי בית"ר שרו את ההמנון הרשמי של המפלגה הפאשיסטית האיטלקית  Giovinezza, ואחריו את המנון בית"ר. נמנו 49 חניכים שהגיעו מפולין, רומניה, ליטא, גרמניה, אוסטריה, לטוויה, צ'כוסלובקיה, לוב ורודוס. כמחצית החניכים הגיעו מפולין. ב-20 באוקטובר 1936 אישר הדוצ'ה את הפלגתה השנייה של שרה 1.

בטכס שליווה את יצאת הספינה לים,  נשא איסאקו צ'יאקי נאום שהעיד על אמונתו בציונות ובפאשיזם: "חניכים ! הצדיעו לדגל האיטלקי המתנוסס על הספינה היהודית שלכם. זִכְרוּ תמיד את מה שאיטליה הפאשיסטית העניקה לכם! [...] מימי Mare Judaicum יתערבבו בידידות עם מימי Mare Nostrum של איטליה".

בנובמבר 1936, קונסול איטליה בירושלים נפגש עם אחד מראשי הרוויזיוניסטים. בדיווח שהעביר לאחר הפגישה למשרד החוץ ברומא הוא כתב שלדברי בן-שיחו, "המפלגה הרוויזיוניסטית מונה 100,000 חברים רשומים, שמרביתם לובשים חולצה שחורה ועונדים סמל בדמותו של מוסוליני. [...] לדבריו, מחר, יעמוד גורלה של פלשתינה  להצבעה, ולכן, על איטליה לקחת זאת בחשבון. במקרה כזה,  הרוויזיוניזם יוכל להכשיר את הקרקע לקראת [...]  התפשטות איטלקית [...]. מנגד, הרוויזיוניזם מבקש מאיטליה שתעניק למיליציות של בית"ר מקלט ברודוס במקרה שתפרוץ מלחמה, שתאמן טייסים יהודים, ושתספק סיוע צבאי".

ההפלגה השנייה של שרה 1 עברה ללא מחלוקות. המחזור השלישי של חניכי בית"ר בצ'יוויטווקיה נפתח ב-1 בפברואר 1937 עם 50 חניכים רשומים. [נזכור, באותם ימים ממש התנהלה במלוא עוזה מלחמת האזרחים בספרד; איטליה הפאשיסטית וגרמניה הנאצית העניקו סיוע  צבאי נרחב ל"מורדים" בהנהגתו של הגנרל פרנקו במלחמתם נגד הרפובליקה הספרדית; גם הרוויזיוניסטים בפלשתינה-א"י תמכו אף הם ב"מורדים" של פרנקו – י"א]. לחניכי בית"ר שהשתתפו במחזור השלישי נוספו קורסים שלא נלמדו בשני הקורסים הקודמים. הם למדו גם מקצועות הקשורים לדייג ובהמשך גם עברו קורס של צלילה ואמודאות.

נתיב ההפלגה השלישית של שרה 1 ערער את היחסים בין הרוויזיוניסטים ואיטליה שבאותו זמן ניסתה להתקרב לעולם הערבי. השלטונות האיטלקים התירו לספינה לבקר רק בנמלים איטלקיים ואסרו עליה לבקר בנמלים אחרים. אנשי בית"ר עקפו את האיסור הזה בכך שמכרו את שרה 1 לחברה צרפתית שהתירה לספינה לבקר בנמלים שהשלטונות האיטלקים אסרו עליה לבקר בהם.

המחלוקות לא הפריעו לראשי הרוויזיוניסטים במאמציהם להדק את קשריהם עם איטליה הפאשיסטית. ירמיהו הלפרין הציג בפני הקונסול האיטלקי בירושלים פרויקט להקמת משרד איטלקי-פלשתינאי. הספינה  שרה 1 עגנה בין השאר בנמלים של חיפה, סלוניקי, רודוס, תוניס, מרסיליה. הביקור של שרה 1 בסוף דצמבר 1937 בנמל תוניס נתקבלה הספינה  בקורת רוח על-ידי הנציגות הדיפלומטית האיטלקית. הקונסול האיטלקי בתוניס, שדיווח לממשלתו על קבלת הפנים הנלהבת לדבריו לה זכתה הספינה בקרב הקהילה היהודית בעיר, קבע שהביקור היווה "מכשיר יעיל לתעמולה הפאשיסטית שתואמה עם הלפרין ואנשי צוות הספינה". מנגד, יומון המפלגה הקומוניסטית התוניסאית בשפה הצרפתית, L'Avenir social, הגדיר את שרה 1 "אוניית-בית ספר בשירות הפאשיזם". הנוכחות של שרה 1 בנמל תוניס גרמה להפגנות אנטישמיות שאילצו את משטרת העיר לבטל אסיפה בה עמד ירמיהו הלפרין לנאום, וכן הקרנת סרט על פלשתינה.

ב-31 באוגוסט 1938 שבו חניכי בית"ר לבית הספר לימאות בצ'יוויטווקיה ובכך סיימו את הכשרתם. באוקטובר 1938, בעקבות אישור החוקים נגד היהודים באיטליה, הפכה שהותם של חניכי בית"ר הפכה לבלתי אפשרית.

בסיכום מחקרו, אלברטו בינאנקו כתב, "למרות הרתיעה הראשונית שלו, המשטר הפאשיסטי אישר הקמת סניף של בית"ר באיטליה. בזכות הארגון של ראש בית הספר לימאות בצ'יוויטווקיה, ניקולה פוסקו, ועקשנותם של הרוויזיוניסטים, ולמרות הבעיות שהתעוררו במהלך ההפלגות - עלה בידי כמאה צעירים ציונים לסיים את הכשרתם הימית ולעבוד במקצוע הימאות. [...] אשר למוסוליני, בנקל ניתן להסביר את ההיבט האינסטרומנטלי והאינטרסנטי של עמדתו.  הדוצ'ה התקרב לרוויזיוניסטים בזמן כיבושה של אתיופיה; נוכח עוינותן של בריטניה הגדולה וצרפת, הוא חיפש בכל מקום בני ברית כדי להשיג לגיטימציה למבצע הצבאי שלו. האינטרס שלו הלך ונמוג החל משנת 1936 כאשר הוא סירב  להעניק ראיון לז'בוטינסקי והוא נקט במדיניות לטובתן של הארצות הערביות".

יוסף אלגזי