לזכרה של הקומוניסטית רות לוביץ'

(וארשה, 1906 - תל אביב, 2010)

לונדון, ספטמבר 1968, רות לוביץ' עם חבר

שני קטעים מתוך האוטוביוגרפיה של רות לוביץ' "בחרתי לחיות במאבק" (הוצאת שחר, 1985). בקטע הראשון, היא מספרת כיצד ניסתה המפלגה הקומוניסטית ב-1932 להריץ רשימה "בלתי-מפלגתית" בבחירות ל"וועידת הפועלות" של ההסתדרות, ובקטע השני, האפילוג:

נקישה קלה בדלת חדרי. התעוררתי מייד: המשטרה? לא, המשטרה אינה נוקשת כך. ובכל זאת פתחתי את הדלת תוך חשש. זה היה מרדכי. הכנסתי אותו לחדר והוא לחש באוזני, כדי לא להעיר את השכנים שמעבר לקיר הדק: "ועדת-הבחירות המרכזית פסלה את רשימתנו לוועידת הפועלות (1932). אמרו שזו רשימת "הפרקציה" (פק"פ). מחר בשבע בבוקר תלכי לבן-גוריון ותדרשי ממנו, שיכנס את ישיבת הוועד-הפועל, כדי לבטל את ההחלטה. את מבינה!" הוא נתן לי את הכתובת והלך.

לא יכולתי להירדם. הייתי עדיין "ירוקה" במפלגה. הכל היה לי חדש, לעתים מובן, לעתים בלתי-מובן. למשל, איך הולכים אל אדם זר בשבע בבוקר, מעירים אותו משנתו ואומרים לו: כנס את ישיבת הוועד-הפועל. והאיש הוא לא אחר אלא בן-גוריון בכבודו ובעצמו. עד כה ראיתיו רק פעם מרחוק באסיפה כלשהי, וקראתי עליו. זוהי הוראה, שיננתי לעצמי והוראה יש לבצע.

בבוקר, בשעה שבע בדיוק, נקשתי בדלת דירתו של בן-גוריון.

"מי שם!" נשמע קול מודאג של אשה.

"אני", עניתי. וכי מה יכולתי לענות?

הדלת נפתחה כדי סדק. לפני עמדה פולה, אשתו של בן-גוריון, בכותונת-לילה ובחלוק, רגלה האחת נתונה בתחבושת עבה.

"קרה משהו?" שאלה מופתעת.

"באתי לבן-גוריון בעניין דחוף".

"אבל הוא ישן. אי-אפשר להיכנס. מה הבהלה!" רטנה.

שאלתיה בעניין רב: "מה יש לך ברגל?"

"תארי לך, אתמול נשפכו מים רותחים על רגלי".

נאנחתי, ותוך כדי שיחה על איך וכיצד, דחפתי קלות את הדלת והרחבתי את הסדק. כעבור דקות ספורות הייתי כבר בחדר, בו שכב בן-גוריון במיטתו. תחילה ראיתי זוג עיניים תמהות ומבוהלות. קרבתי ועמדתי על-יד המיטה. בן-גוריון משך את השמיכה על פניו.

בנשימה אחת אמרתי לו בשביל מה באתי. אפילו "שלום" לא אמרתי. נזפתי בעצמי על חוסר-הנימוס שלי.

הרגשתי, האיש כאילו נשם לרווחה. שמעתי את קולו כמו מתחנן מתחת לשמיכה: "אבל חברה, אני לא המזכיר הכללי של ההסתדרות. תפני לחבר רמז".

"אינני מכירה את החבר רמז. אני מכירה רק אותך", עניתי בתקיפות.

עתה חזר בן גוריון על טענתו, בקול שקט יותר. אך הוא תפס, כנראה, כי במצב שנוצר הוא הצד החלש: הוא שוכב במיטה, ואיל ואני עומדת מעליו, כמו תליין.

"פולה, תני לי נייר ועט".

רק אז שמתי לב, שפולה עמדה בפתח עם רגלה החבושה ופניה חיוורות.

היא הביאה נייר ועט. בן-גוריון כתב. עכשיו יכולתי להתבונן בראשו הגדול, בשערותיו הפזורות סביב הקרחת שהחלה לצמוח במרכז ראשו.

כאשר עמד להכניס את המכתב במעטפה, חטפתי אותו מידיו והעפתי בו מבט. נאמר בו בכתב ברור: "ח' רמז, שלום! נא תקרא לשעה 11 לפני-הצהריים ישיבת הוועד-הפועל בעניין דחוף". חתימה.

החזרתי לו את המכתב, לקחתי את המעטפה ויצאתי. לפולה, שעקבה אחרי כל תנועותי, אמרתי "שלום". שוב לא אמרתי "שלום" לבן-גוריון. ושוב נזפתי בעצמי.

המתח הנורא שבו הייתי שרויה פג והיה כלא היה. עשיתי זאת! מילאתי את תפקידי. בשעה אחת-עשרה תהיה ישיבה… פניתי לוועד-הפועל. השעה הייתה עוד מוקדמת. טיילתי. הרהרתי עוד ועוד על כל שעשיתי בבוקר. האומנם אני הייתי זו, שסדרה את הכל בפשטות כזאת? ולא התביישתי? ולא נרתעתי? פרצתי לבית זר, תקפתי בן-אדם במיטתו… העיקר: המכתב בידי. בשעה אחת-עשרה ידונו מחדש ויבטלו את ההחלטה המחפירה, חשבתי מאוששת.

סוף-סוף הגיעה השעה תשע. הייתי המבקרת הראשונה בבניין הוועד-הפועל. הגעתי לפני פקידים רבים. איפה הדרך אל חדרו של רמז? אני מתרוצצת ודופקת בכל דלת בפרוזדור הארוך.

מצאתי. "אתה החבר רמז?" שואלת אני בפתח הדלת ומושיטה לו את המכתב מבן-גוריון. הוא נוטל את המעטפה, פותח אותה לאט, קורא, מביט בי בסקרנות ואומר: "בסדר".

בסדר! אני יוצאת שמחה.

מאוחר יותר נודע לנו, מפי אוהדת, שעבדה בוועד-הפועל של ההסתדרות: הישיבה אומנם התקיימה. עניין ביטול הרשימה נדון. בן-גוריון אמר, לפיה דבריה: "אם היה לי ספק, שהרשימה הנדונה היא של הפרקציה, הרי הטרוריסטית השחורה הקטנה, שהתפרצה הבוקר לחדר-השינה שלי אישרה זאת".

הוועד הפועל אישר את ביטול הרשימה.

* * *

במפלגה אמרו לי: "את תופיעי בוועידת הפועלות".

"כיצד? הרי ביטלו את הרשימה".

"פשוט, תקומי, תתקרבי לבמה ותבקשי את רשות הדיבור".

זה אמור היה להיות נאום-הבכורה שלי כנציגה קומוניסטית. כתבתי את כולו, אף למדתי אותו בעל-פה. וכי מי קרא אז נאום מהכתב? חזרתי ושיננתיו עוד ועוד.

הגיע ערב פתיחת הוועידה.

האולם בבית-הפועל הגדול ברחוב נחמני (תיאטרון נחמני היום) היה מלא מפה לפה, מקושט, מואר חגיגית. במה גדולה, נשיאות מכובדת. גם בן-גוריון היה שם.

ישבתי בקהל, קרוב לבמה, ובצדי מרים, חברה ותיקה, מנוסה.

"תדרשי את רשות-הדיבור בקול רם", לוחשת היא באוזני, "בקול רם!" מצווה היא עלי, "כדי שהכל ישמעו!"
"מתי?" לוחשת אני.

"אני כבר אגיד לך…"

חשתי בחילה מרוב עצבנות.

"עכשיו!" לוחשת מרים.

קמתי, צעדתי כמה צעדים בכיוון הבמה והרימותי את קולי: "אני מבקשת את רשות הדיבור!" הקול נשמע כה חזק, שגם אני הופתעתי. האם זה קולי?

באולם קמה מהומה. ראשית נשמעו צעקות: "תנו לה את רשות-הדיבור!" "תנו לה לדבר!" ולעומתן נשמעו צעקות היסטריות: "קומוניסטית!" "פרקציונרית!" "בוז!" "בוז!"

הספקתי להעיף עין לעבר הבמה. בן-גוריון זיהה אותי. יותר מזה לא ראיתי. מסביבי נדחקו אנשים. הם לחצו עלי מכל צד עד שפשוט חנקו אותי. התחלתי להכות בחזהו של בחור גבוה, שממש נדבק אלי. ואז שמעתי אותו לוחש באוזני: "חברה רות, אני חבר! אני מגן עלייך!…"

לא הבנתי מה קורה. מי מכה אותי, מי מגן עלי. שום דבר לא היה כבר תלוי בי. הפכתי לחפץ קטן, שדחפוהו מכל הצדדים. הצעקות באולם היו מחרישות-אוזניים.

נשאתי להרף-עין את עיני וראיתי פני נשים מעוותות מהיסטריה. היו שניסו לסחוב אותי בשערותי. הקרב בין מגיני למתקיפי נמשך זמן רב, או שכך נדמה לי, והסתיים ב"תהלוכת נצחון": שישה בחורים חסונים, אנשי "הפועל", הרימו אותי בידי וברגלי והשליכו אותי החוצה על מדרכת הרחוב. דלת האולם נטרקה מאחוריהם.

שכבתי רגע מטושטשת לגמרי, אך מייד ניגש אלי החבר שלנו, אברשה. עזר לי לקום על רגלי ואמר: "מהרי, נברח מכאן, תיכף תבוא המשטרה!" היה ידוע, שכל אירוע "חגיגי" מסוג זה הסתיים ב"טיפול" המשטרה, שנהגה לאסוף את "מפירי הסדר".

ניסיתי לסרק את שערותי הפרועות. מעילי היה קרוע. נכנסנו לבית-קפה. אברשה הזמין קפה. ביקש להרגיע אותי.

הייתי המומה. לא כך תיארתי בלבי את הופעת-הבכורה שלי בוועידת הפועלות. טענתי הייתה: למה לא אמרו לי מראש שכך זה יהיה. הרי הותיקים ידעו, מה עלול להתרחש, רק אני לא ידעתי. "מדוע אמרתם שאנאם? מדוע הצטרכתי ללמוד את הנאום בעל-פה ולחיות במתח, שמא אשכח איזו נקודה?" – התרסתי. אברשה צחק: "מה, חשבת באמת, שיתנו לך לשאת נאום? …"

זה היה נאומי הקצר ביותר בכל ימי חיי… הוא כלל ארבע מלים: "אני מבקשת רשות-הדיבור".

למחרת נודע לי, שהמהומה באולם נמשכה. החברות והחברים שלנו הוצאו מהאולם בכוח, ספגו גידופים ומכות. סיפרו, שעל כל הפעולה הזו של פלוגות "הפועל" ניצח אישית מנהיג הפועלים, נטע הרפז.

1980. ועידת נעמ"ת. אני משוחחת בהפסקה עם קבוצת צירות ממפלגות שונות על ההפרעות של נציגות הליכוד בוועידה.
"אני הייתי זורקת אותן מהאולם", אומרת חברת מפ"ם, שעימה ניהלתי שיחה ידידותית לפני דקות מספר.
"זו לא השיטה", מגיבה אישה קטנה ורזה העומדת על ידנו.

"להבדיל אלף אלפי הבדלות", אומרת אני, "פעם, לפני עשרות שנים, זרקו אותי מוועידת הפועלות".

"אני זרקתי אותך", אומרת האישה הקטנה.

"את?!", קופצת אני, ממש כאילו מצאתי מכרה טובה.

"כן, אני, יחד עם חברי מפלוגות 'הפועל'", אומרת היא בסיפוק גלוי.

"מי את?" שואלת אני מופתעת.

"אני אולה קוצ'בוי. אני חברת מפלגת-העבודה ונציגתה בעיריית תל-אביב".

"למה זרקת אותה?", שואלת החברה ממפ"ם.

"הייתי זורקת אותה גם עכשיו", עונה היא, "אני שונאת קומוניסטים. אני ילידת רוסיה ואני מכירה אותם היטב. גם את בתי לימדתי לשנוא קומוניסטים…"

משתררת שתיקה מביכה. נראה שכל העומדות במעגל מרגישות שלא בנוח.

"יבושם לך", אומרת אני קצרות, "לא למדת ולא שכחת כלום…"

* * *

קטע מהאפילוג -

"האם לא טעית, נערה צעירה? האם בחרת נכון, נערה?

עם היד על הלב, בלי ליפות ובלי לשקר – כן! אני בחרתי נכון, לא טעיתי, דרך זו הייתה בתוך תוכי.

האם היו אכזבות?

ודאי שהיו.

האם כך תיארת לך את החיים?

לא כך תיארתי לי אותם. תיארתי לי אותם טובים יותר, יפים יותר.

אך לא התאכזבתי. אמונתי נשארה ביסודה אותה האמונה. רק פעם, בעבר, חשבתי, שאזכה עוד לחיות בסוציאליזם בארץ הזו, עתה אני יודעת שלא.

האם זה כואב?

היו שנים שכאב, עכשיו כבר לא. הבינותי שדרוש לכך זמן רב, מעבר לחייו של דור, מעבר לחיי.

אילו התחלתי הכל מחדש עם הניסיון שרכשתי, הייתי עושה הרבה דברים טוב יותר. זה נכון לגבי אחרים, גם לגבי המפלגה.

אך ביסוד הייתי הולכת באותה הדרך, בדרך המרקסיזם-הלניניזם. אני מאמינה בה כעת לא פחות, אלא יותר מאשר אז...

אל יתרעמו עלי בני, נכדי וידידי הצעירים על שלא בניתי להם עולם כזה שבו רציתי שיחיו. אני אומרת: אגיע לעולם כזה באמצעות הדורות הבאים..."