לזכרו של הקומוניסט סלימאן אלנג'אב

(2001-1934)

סלימאן רשיד אלנג'אב (אָבּוּ פִרָאס), היה חבר הלשכה הפוליטית של מפלגת העם הפלסטינית  וחבר הוועד הפועל של אש"ף. למעלה שמונה שנים מחייו היה כלוא בכלא ירדני בשל פעילותו פוליטית. בעקבות מלחמת יוני 1967 הוא פעל במחתרת. ב-1974 הוא נעצר בידי שלטונות הכיבוש של ישראל; הוא נחקר ועונה, ואחרי-כן והושם במעצר מינהלי. תשעה חודשים לאחר מכן הוא הוגלה ללבנון. בעקבות חתימת הסכם אוסלו, בשנת 1994, חזר למולדתו. להלן קטעים מכתבה שפרסמתי בזו הדרך (12.6.1974)* שעיקרם תיאור העינויים שעבר אלנג'אב בחקירתו כפי שהוא גולל אותם בשיחתו עם עו"ד ואליד אלפהום פרקליטו. יוסף אלגזי

במדור שפות באתר מתפרסם קטע מספרו של מחמוד שקיר, "מראות מימים של היעדרות – יומן של עצב ופוליטיקה" (محمود شقير, "مرايا الغياب - يوميات الحزن والسياسة"), בו תיאר הסופר את האופן בו הסתתר של אלנג'אב מרודפיו עד למעצרו.

כך הם עינו אותו

            ולוּ שוב נדרש המעשה

          הבּדרךְ זו יבחר ?

          קול משיב מן הברזל

          אעשה זאת גם מחר.

לוּאִי אראגון

            בליל ה-22 באפריל 1974 ניתן האות. בטענה של עריכת "מעצרים מונעים" ערב אירועי יום העצמאות, הוחל במסע מקיף של מעצרים ליליים. כל העצורים, כמאה וחמישים, שרובם עצורים על-פי צווים מנהליים (על-פי תקנות ההגנה לשעת חירום, 1945) הם דמויות מוכרות בציבור הפלסטיני: עסקני ציבור, פעילים איגודים מקצועיים, אנשי אינטליגנציה עובדת, פועלים וסטודנטים.

            שלטונות כיבוש מנעו כל מידע אודות גורלם של העצורים; הם לא גילו היכן כלואים ומה עוונם. השלטונות דחו את הפניות של משפחותיהם ושל פרקליטיהם לפגוש את העצורים והטילו קשר שתיקה על גורלם של 150 אנשים.

            בעקבות פניותיהן של המשפחות אל בית המשפט העליון ואחרי פרוצדורה מייגעת, הותר לכמה מהעצורים לפגוש את פרקליטיהם, אך לא את משפחותיהם.

............

            בעקבות פגישה מקרית בכלא רמאללה ב-30.4.1974, נודע שכאן היה עצוּר סלימאן אלנג'אב. על נסיבות פגישתו עם אלנג'אב סיפר לי פרקליטו עו"ד ואליד אלפהום:

"סבורני, שאלמלא הפגישה המקרית הזו בכלא רמאללה, היו השלטונות מסתירים זמן רב את דבר מעצרו, את מקום הימצאו ואלי היו מתאכזרים אליו עוד יותר.

            בעקבות פנייתנו לבית המשפט הגבוה לצדק, קיבלנו מכתב מד:ר מישאל חשין, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, בו הודיענו, כי החל מ-22.5.1974 מסירים השלטונות את ההתנגדות להיפגש עם כמה מהעצורים ובכלל זה עם סלימאן אלנג'אב. במכתב הודגש: 'הפגישה מותרת בשני תנאים אלה: 1) מועד הביקור יתואם מראש עם בית הכלא בו מוחזק; 2) הפגישה תהיה בנוכחות איש מרות', קרי: בלש.

            לאחר כמה וכמה מכתבים וכמה וכמה שיחות טלפוניות ניתנה לי האפשרות לפגוש 16 מבין העצורים. אומר את האמת, מאוד ביקשתי לפגוש אנשים אלה כדי לדעת על גורלם, כדי לעודד אותם, כדי לעזור להם, אך לאחר שפגשתי אותם, מצאתי את עצמי מעוּדד על-ידם; וכי איך אפשר אחרת אחרי שאדם פוגש אישיות מסוגו של סלימאן אלנג'אב ? זהו אדם, כבן 40, שחום פנים ובעל עיניים שחורות; הוא בעל גוף מוצק, קצת יותר מבינוני. אולם אחרי שתכיר אותו, תדבר עימו ותשהה במחיצתו, תראה בו אדם ענק. אתה מוכרח לראותו כענק. לידו איש הבולשת שצותת לשיחתנו היה קטן ומצומק.

            כשפגשתי את סלימאן אלנג'אב זרקה שיבה בשערו וזקנו לא גולח למעלה מחודש ימים. סלימאן אלנג'אב התנצל בפני שלא התגלח, ונראה לי שאף התנצלותו, יש בה כדי להעיד על טיבו. כשהופגשנו, הותרו ידיו מהאזיקים, עשינו הכרה ולחצנו ידיים. הוא הביט בי ובאיש הביטחון לבוש האזרחית שנכח בפגישה. על-פי מבטיו הבנתי את שאלתו ואז אמרתי לו שזהו איש הבולשת וכי לא הרשו לי לראותו בלעדיו.

            אחרי שפג במקצת המתח, קלחה השיחה. סלימאן אלנג'אב, בוגר אוניברסיטה, דיבר בשפה ערבית ספרותית. תחילה הוא סיפר לי על נסיבות מעצרו. הוא הלך בין 'שתי הירושלמות' – כביטויו – בשעה 5 בבוקר של יום שלשי, 30.4.1974, באזור בקעה, שתי מכוניות אזרחיות סגרו עליו, נוסעיה ירדו מהן וגררו אותו בכוח אל תוך אחת המכוניות. עם מעצרו הם קשרו את עיניו, היכו אותו וצעקו כל העת: 'איפה היית ארבע שנים ?!' הם הפגינו טינה של 4 שנים.

            לשאלתי, כמה זמן חקרו אותו, השיב: 'זמן ללא קץ'.

            לשאלתי, מה גילה בחקירה, השיב: 'אין בידי מאומה. אשיב על כל שאלותיהם וחקירותיהם רק בבית-המשפט. כל מה שיש לי לספר להם הוא שמי, מספר תעודת-הזיהוי שלי ומקום הולדתי – כל מה שכתוב בתעודת הלידה שלי'.

            סלימאן אלנג'אב גולל עוד, כי במשך 15 ימים לא ראה כל אור. כל העת היו עיניו מכוסות. רגלו הימנית נכבלה לדלת הברזל של תאו בצינוק בשרשרת באורך של 30 ס"מ; כשנאלץ לעמוד, הוא היה דבוק לדלת וכשהחליט לחטוף תנומה קלה בין עינוי לעינוי, ישן כשהוא צמוד לדלת הברזל של הצינוק. החקירות התנהלו תוך עינויים. הוא הוכה במחזורים. לרוב הוכה כשהוא ערום כביום היוולדו. באופן זה המכות הן מדויקות יותר ויעילות יותר. הוא הוכה במטה עבה וארוך; לפעמים קשרו רגל אחת לרצפה ושנייה הושארה באוויר.

            הוא עבר את עינוי 'הפלקה'. כיצד מתבצע עינוי זה ? מושיבים את האדם על כיסא. קושרים את רגליו ואת ידיו לכיסא, משכיבים את הכיסא על הרצפה כשהרגליים מאוזנות ואז מכים במקל על כפות הרגליים. הראש נמצא סמוך לקיר ואז בכל חבטה ברגליים נחבט גם הראש בקיר. אחרי המכות הנוראות על כפות הרגליים אילצו אותו ללכת ברגל בפרוזדור כשדוחפים אותו כל הזמן. בכלא שכם סוּפר לי שאחרי המכות על כפות הרגליים מאלצים את המעונה לנעול נעליים בהן שפכו מי מלח וזה צורב עד אימה.

            סלימאן אלנג'אב עבר סוג עינוי אחר. קשרו אותו לכיסא כשהוא ערום וידיו כבולות באזיקים מאחור; אחד מצוות המענים היה דורך בכל כובד גופו על האזיקים; זה היה גורם לכך, שהוא יתרומם, כדי להקל את לחץ האזיקים על הידיים ואז המענים האחרים היו מכים על איבר מינו. השיטה הזו של הכאת איבר המין עד זוב דם ומעיכת האשכים הפכה לשיטה שכיחה של עינוי בבתי-הכלא של הכיבוש הישראלי. בכך סבורים המענים, יפגעו בגבריותו של המעונה. כשהמענים התעייפו, היו מחליפים אותם אחרים.

            מכות אגרופים, סטירות לחי, הם בעיני המענים דבר של מה-בכך. בתנאם אלה היה שרוי שבועיים. לשאלתי, איזה מזון קיבל בכלא, השיב: 'למדתי משהו מהמשורר התורכי נאזים חִכְּמֶת והוא להתחיל לאכול מהסוף: אכלתי כדי לעמוד בחקירות ובעינויים. שלא תדע בחייך אוכל כזה מהו. הגישו לי מיכל ובו מין ערבוביה, מין עיסה של דברים שלא יכולתי להפריד ביניהם'.

            ב-15.5.1974 הועבר סלימאן אלנג'אב מכלא רמאללה למרתפי העינויים בבית המעצר בירושלים המערבית. הוא הובל לשם בכלי רכב כשעיניו מכוסות. למרות שלא ראה דבר, הוא ידע שעימו נמצאים עוד שני עצורים מעונים: עאדל ברע'ותי וח'ליל חג'אזי. כל הדרך הם הוכו וראשיהם הוטחו זה בזה. הוא אינו יודע מה אירע לשני האחרים. על עצמו ידע לספר שגם כאן הוא הוכה ועונה ומהעינויים התעלף. כנראה, איבד את ההכרה, שכן התעורר כשמים קרים מותזים על פניו.

            ב-20.5.1974 הופסקו העינויים והחקירות.

            גם כשהוחזר אחרי 3  ימי עינויים מבית המעצר בירושלים לכלא רמאללה, המשיך להיות כבול ברגליו. החל מה-25.5.1974 הוציאו אותו מהצינוק והעבירוהו לפרוזדור באזור הצינוקים. גם כאן נכבלה רגלו הימנית בשרשרת לדלת הברזל.

            לשאלתי, במה מאשימים אותו, השיב: 'הם טוענים שאני מס' 1 במפלגה הקומוניסטית הירדנית**, שאני מס' 2 בחזית הלאומית הפלסטינית בגדה המערבית ומס' 3 בארגון המזוין, שכביכול***, הוקם על-ידי שני הארגונים האלה. אני לא השבתי להם דבר. כל עת העינויים לא פציתי פה'. שמונה שנים בכלא 'אלג'פר' של בית המלכות ההאשמי, בין השנים 1965-1956, חיסנו אותו.

            כשנפרדתי ממנו, ביקש שאמסור דרישות שלום לרעייתו, לילא, ושתי בנותיו, מַהָא ופִרָאס, ולשאר בני משפחתו. כן ביקש שיעבירו לו לבנים וחולצות להחלפה. עד היום טרם התירו השלטונות לבני משפחתו לראותו ולהעביר אליו את מבוקשו, הלבנים והחולצות".

            לסלימאן אלנג'אב בת בגיל 5 בשם מהא. כשדודתה שאלה אותה: היכן אביך ? השיבה: בבית-הסוהר.

            למה ? נשאלה והשיבה: כי הוא אוהב את מולדתו.

            כאמו, אותו פרקליט נפגש בכלא רמאללה עם 16 מבין העצורים והוא נאות לספר על עוד כמה פגישות בקצרה.

            הוא סיפר :

            פגשתי את עאדל ברע'ותי, חקלאי מכפר קוּבר באזור רמאללה. הוא נעצר ב-13.3.1974. זהו איכר הממעט בדיבור וטון דיבורו שקט. וזו לשון השיחה שהתנהלה בינינו:

-        ההודיתָ  במשהו ?

-        לא.

-        האם אתה בטוח ?

-        כן.

-        החתמת על משהו ?

-        לא.

-        אתה בטוח ?

-        כן.

עיניו של עאדל ברע'ותי כחולות ועמוקות; האיכר שעיסוקו האדמה, מזכיר בחיצוניותו את הים הרחב והעמוק. עאדל ברע'ותי סובל ממחלת מעיים קשה. הוא סובל מכאבי בטן, הוא מפריש צואה דמית ועל לשונו בליטות צהובות. הוא נראה לי כחולה מאוד".

ואליד אלפהום, ידע לספר לי עוד על העינויים בכלא שכם ועל עמידת הגבורה של העצורים. בצינוק הצר, על הרצפה, מפוזרים מסמרים. העצור המעונה רכוּן על ארבע כשברכיו וידיו על הרצפה הזרועה מסמרים. על גבו רוכב המענה שמאלצו בבעיטות ובמכות להתקדם על ברכיו וידיו. המענים מתעייפים, אך המעונים מסרבים להודות. עמידת הגבורה של העצורים בכלא שכם נקראת בפי בני עמם בגדה המערבית: אפּוֹס העמידה.

עצם העובדה שהשלטונות לא הגישו שום כתבי-אישום נגד העצורים, אלא הוציאו נגד רובם צווי מער מנהליים (עלפי תקנות ההגנה לשעת חירום, 1945) לתקופות של 3 ו-6 חודשים, היא הודאה עקיפה מצידם, שהמעצרים הם של אנשים פוליטיים, אשר עמדותיהם הפוליטיות ומאבקם אינם רצויים להם. (מאוחר יותר הוגשו נגד כמה מתוכם כתבי-אישום, י"א).

זמן-מה שמרו השלטונות על קשר-שתיקה, אולם אחרי-כן הם פתחו במסע פרסומים בו תוארו כל העצורים כחברי המפלגה הקומוניסטית הירדנית, כחברי החזית הלאומית הפלסטינית בגדה המערבית וכחברי ארגון מזוין, שכביכול, הקימו שני הארגונים.

השלטונות ועיתונות מטעם אינם מספרים לעם בישראל, כי המפלגה הקומוניסטית הירדנית והחזית הלאומית הפלסטינית בגדה המערבית הזוכות לתמיכה עממית נרחבת, מציינות במצעיהן את התנגדותן להמשך הכיבוש הישראלי של השטחים הערביים שנכבשו ב-1967, את תמיכתן בשלום צודק ויציב המבוסס על הכרה בזכויותיו הלאומיות של העם הערבי הפלסטיני, בזכותו להקים מדינה פלסטינית בשטחים שתפנה אותם ישראל, ותובעות את השתתפותם של נציגי העם הערבי הפלסטיני בוועידת השלום בז'נבה.

כל ממשלה ישראלית שהיתה דואגת לעם בישראל היתה צריכה לקדם בברכה מצע כזה של ארגונים פלסטינים המבקשים לכונן שלום צודק ויציב, אך לא כן ממשלת ישראל. בשאיפתה לסיפוחים טריטוריאליים בגדה המערבית, היא מבקשת לפגוע באותה מנהיגות פלסטינית פטריוטית, בתקווה שזה יחליש את התנגדות תושבי השטחים הערביים הכבושים. שלטונות ישראל מעדיפים את ההנהגה המסורתית, הכוללת דמויות מסוגם של השיח'  מוחמד עלי אל-ג'עברי מחברון, המשתפים פעולה עם הכובש כשם שיהיו מוכנים, כבעבר, לשרת את כתר המלוכה ההאשמי. אותם חוגים שליטים בישראל, הממשיכים להתעקש ולא להכיר בקיומו של העם הערבי הפלסטיני ובזכותו להגדרה עצמית, אינם יכולים לשאת את צמיחתה של הנהגה פלסטינית בשטחים הכבושים שתבוא במקום ההנהגה המסורתית ותנהיג בכבוד, באומץ ובאופן ריאליסטי, על קרקע המציאות החדשה והמתפתחת במזרח-התיכון, את עמה. הפגיעות האחרונות באישים פטריוטיים בגדה המערבית באות לשרת את מדיניות הסיפוח ואת מדיניות שיתוף-הפעולה עם משרת אחר של האימפריאליזם האמריקאי באזור, והוא בית המלוכה ההאשמי שמהעבר השני של הירדן ואשר ידיו מגואלות בדם המוני העם הפלסטיני בהם הוא טבח בשנת 1970 ובשנת 1971. במקרה של נסיגה ישראלית מהגדה המערבית, ונסיגה תהיה, מבקש שלטון הכיבוש הישראלי להשאיר את השטח רק למשרתי בית המלוכה ההאשמי.

המעצרים המנהליים והעינויים מחבלים בסיכויי השלום וגורמים נזק בל-ישוער לעתיד היחסים בין העמים הישראלי והפלסטיני. המעצרים המנהליים והעינויים בשטחים הכבושים הם אסון למדינת ישראל, ולכן חובת כל אדם בישראל לעשות להפסקתם ומייד. שומה עלינו לספר על זוועות הכיבוש לכל אדם, שומה עלינו לא לשתוק. היודע ושותק, כמוהו כשותף למעשה הנבלה.      

 ----------

* התפרסמה גם בספרי, אבא, מה עשית כשהרסו את ביתו של נאדר ? 1967-1947, ראיתי, שמעתי בשטחים הכבושים – לקט רפוטז'ות, ציורים, עבד עאבדי, 1974, בהוצאת המחבר, ת"א.  

** בשנת 1982, חברי המפלגה הקומוניסטית הירדנית שפעלו בשטחים הכבושים בידי ישראל שינו את שם ארגונם  למפלגה הקומוניסטית הפלסטינית, ובשנת 1991 למפלגת העם (حزب الشعب الفلسطيني).

*** בשנת 1973, כוננה המפלגה הקומוניסטית בשטחים הכבושים, בשיתוף עם גורמים פוליטיים נוספים, ארגון למאבק מזוין.