140 שנה לקומונה של פאריס /

18.3 – 28.5.1871      

הקומונה של פאריס

מאת קרל מרקס*

            בבוקרו של ה-18 במארס 1871 הקיצה פאריס למשמע קריאות-הרעם: "תחי הקומונה !" וכי מהי הקומונה, אותו ספינקס, שהעמיד במבחן קשה כל כך את השֵׂכֶל הבורגני?

            "הפרולטרים של פאריס" – כך כתב הוועד המרכזי במנשרו מיום 18 במארס – "נוכחו לדעת מתוך תבוסותיהם ובגידתם של המעמדות השליטים, כי הגיעה העת שמחובתם להציל את המצב וליטול בידיהם את הנהגת ענייני הציבור... הם הבינו, כי חובתם העליונה וזכותם המוחלטת היא לעשות עצמם אדונים לגורלם ולאחוז ברסן השלטון".

................

            בשעה שנטלה הקומונה של פאריס בידיה-היא את הנהגת המהפכה; בשעה שהעזו פועלים פשוטים, זו הפעם הראשונה, לשלוח-ידם בזכות-היתר השלטונית של "אדוניהם הטבעיים", בעלי-הרכוש, ועשו את מלאכתם בענווה, באחריות וביעילות, בתנאים קשים מאין כמותם, - והם ביצעו אותה תמורת משכורות שהגיעו בקושי לכדי חמישית מן השכר המינימאלי שמקבל, לפי עדותו בר-סמכא מדעי נכבד (פרופסור האקסליי), מזכיר מועצת בתי-הספר בלונדון, - באותה שעה פרכס העולם הישן בעווית של חימה וזעם למראה הדגל האדום, סמל רפובליקת-העבודה, שהתנוסס על בית-העירייה.

            ואף-על-פי-כן היתה זאת המהפכה הראשונה, בה הוכר בגלוי מעמד הפועלים כמעמד יחידי שעודו מסוגל לגלות יוזמה ציבורית; והכירו בכך אף השכבות הנרחבות של המעמד הבינוני בפאריס – חנוונים זעירים, אומנים וסוחרים – הכל, חוץ מן הקפיטליסטים העשירים. הקומונה הביאה להם גאולה, מאחר שחיסלה בתבונה אותה עילה של מחלוקת החוזרת ומופיעה חדשות-לבקרים בקרב המעמד הבינוני גופו, בעיית הלווים והמלווים. בשנת 1848 השתתף חלק זה של המעמד הבינוני בדיכוי התקוממות-הפועלים מחודש יוני; אך מייד לאחר-מכן השליכה אותו האסיפה הלאומית טרף לשיני נושיו, בלא כל טענות ומענות. ואולם לא זו הסיבה היחידה שהביאו אותו לעשות יד אחת עם הפועלים. הוא הרגיש בהחלט כי רק ברירה אחת לפניו: הקומונה או הקיסרות [של נפוליאון ה-III, י"א], ויהיה שמה אשר יהיה. הקיסרות מוטטה מעמד-בינוני זה מבחינה כלכלית על-ידי הבזבוז שנהגה בעושר הציבורי, על-ידי הטיפוח של ספסרות-הפיננסים, על-ידי הסיוע שסייעה לקידומו המלאכותי של ריכוז ההון, שכתוצאה מכך, נושל מנכסיו חלק גדול מאותו מעמד בינוני. הקיסרות דיכאה מעמד זה מבחינה פוליטית כשעוררה את התרעומת שלו המוסרית בהילולותיה, גרמה עלבון לוולטריאניזם שלו כשמסרה את חינוך ילדיו בידי כלי-קודש, "ה-frères הנבערים", הרגיזה את רגשותיו הלאומיים, רגשות הצרפתי, כשהטילה בחפזון מר ונמהר לתוך מלחמה, אשר תמורת כל האסונות שהמיטה היא הותירה אחריה אך פיצוי אחד – את נפילת הקיסרות. ואכן, לאחר שנסתלקה מפאריס אותה כנופיית מהרסים נכבדה של בונפרטיסטים וקפיטליסטים, הופיעה מפלגת-הסדר האמיתית של המעמד הבינוני היא "Union Républicaine", שהתייצבה מאחורי דגל הקומונה והגנה עליה מפני סילופיו-המזיד של תיאר (Adolphe Thiers, 1797-1877) [ראש המדינה של צרפת ששיתף פעולה עם פרוסיה בדיכוי הקומונה של פאריס ובהשלטת טרור נגד תומכיה, י"א]. האם תעמוד בעינה אותה הכרת-טובה מצד רובו הגדול של המעמד הבינוני במבחני-השעה הקשים – נמתין ונראה.

            הקומונה היתה רשאית בהחלט לקרוא אל האיכרים: "בניצחוננו תקוותכם!" שקרים רבים נולדו בוורסאי [מקום מושבה של ממשלת תיאר, י"א] וניתנו להם מהלכים ברחבי העולם על-ידי שכירי-העט המפוארים של העיתונות האירופית; אך אחר השקרים המתועבים-ביותר היה, ש"היונקרים העם-ארציים" [הכוונה למדינאים הצרפתים שתמכו במעורבותה של פרוסיה בדיכוי הקומונה, י"א] באסיפה הלאומית הם נציגי האיכרים הצרפתיים. שוו בנפשכם את האהבה שרוחש האיכר הצרפתי לאנשים שהיה אנוס לשלם להם אחרי 1815 [תבוסת צרפת וקץ משטרו של נפוליאון ה-I, י"א] פיצויים בסך מיליארד שלם ! הרי עצם קיומו של בעל-אחוזה גדול הוא כצנינים בעיני האיכר הצרפתי, כפגיעה בהישגיו מ-1789 [המהפכה הצרפתית, י"א]. בשנת 1848 העמיס הבורגני על חלקת-שדהו של האיכר מס ערך מוסף בסך 45 סנטים לכל פרנק, אלא שעשה זאת בשם המהפכה; עתה הצית הבורגני את אש מלחמת-האזרחים נגד המהפכה, כדי להעמיס על האיכרים את עיקר הנטל של חמשת המיליארדים אשר הובטחו לפרוסים כפיצויי-מלחמה. לעומת זאת הכריזה הקומונה מייד, באחת מהכרזותיה הראשונות, כי מחוללי המלחמה האמיתיים חייבים גם לשאת בהוצאותיה. הקומונה יכלה לשחרר את מעמד האיכרים ממס-הדמים, יכלה להעניק לו ממשלה זולה, להרחיק את כל מוצצי-דמו, הנוטריון, הפרקליט, המוציא-לפועל של בית-הדין ושאר עלוקות מטעם החוק ולהחליפם בפקידים קומונָליים שכירים, הנבחרים על-ידו והאחראים לפניו. היא היתה גואלת אותו משלטונו השרירותי של נוטר השדות, של השוטר וקצין המחוז;  היא היתה מגישה לו במקום ההשכלה המגמתית באמצעות כוהן הכנסייה את ההשכלה שבידי מורה בית-הספר. והאיכר הצרפתי הוא קודם-כל בעל חשבון. מוצא היה מן התבונה בתקנה, שהתשלום לכמרים לא ייגבה על-ידי גובה המסים, אלא יהא תלוי בהתעוררותה החופשית של נטיית הדתיות בקרב קהילתו. אלה היו הברכות הגדולות והישירות אותן הבטיח שלטון הקומונה – ורק הוא בלבד – לאיכרים הצרפתים. מן הראוי אפוא להרחיב כאן את הדיבור על שאלות-החיים הממשיות המסובכות-יותר שהקומונה לבדה מסוגלת היתה לפתור אותן ואף אנוסה היתה לפתור אותן לטובת האיכר, כגון חוב המשכנתא שהעיק כסיוט על חלקת הקרקע שלו, הפרולטריון הכפרי שגדל ונתרבה כאן מיום ליום, ונישול האיכר עצמו מחלקתו זו, נישול שנתרגש עליו במהירות גוברת-והולכת מחמת התקדמותה של החקלאות המודרנית וההתחרות מצד המשק החקלאי הקפיטליסטי.

---------

* קטע מתוך חיבורו של קרל מרקס, מלחמת-האזרחים בצרפת.