לזכרו של ישראל שחק (2001-1933)

חלפו עשר שנים בקירוב מאז מת ישראל שחק. משך כל עשר השנים שתקתי. סירבתי להתראיין וסירבתי לדבר. אסביר:

את פרופסור ישראל שחק הכרתי לראשונה ערב הבחירות לרשויות המקומיות בשנת 1969. ערב אותן בחירות, הפצירו בכירים מטעם ממשלת ישראל בחברי הסיעה הקומוניסטית בכנסת  בהצעה שהמפלגה תשתתף בבחירות לעיריית ירושלים. כדי לשכנעם לקבל החלטה זו, הם ציינו בפניהם שבלי ספק רשימתם תצא נשכרת מאוד שהרי רבים מהתושבים הפלסטינים ב"עיר המאוחדת" יתנו לה את קולם וכך תזכה לנציגים במועצת העירייה.

באותם ימים שימשתי מזכיר הסיעה הקומוניסטית בכנסת ופעלתי בסניף המפלגה בירושלים. הנהגת המפלגה הקומוניסטית דאז לא הלכה שולל אחרי מלכודת הדבש, שטמן לה הממסד שביקש לנצל את הבחירות לעיריית ירושלים כדי להכשיר את כיבושו וסיפוחו של החלק הערבי  של העיר למדינת ישראל על-ידי שיתופם של התושבים הפלסטינים בבחירות אלו. המפלגה הקומוניסטית דחתה את ההצעה "המפתה" ודגלה בהחרמת הבחירות לעיריית ירושלים על-ידי התושבים הפלסטינים בשטח שנכבש על-ידי ישראל במלחמת יוני 1967 ובהמשך גם סופח על-ידה בניגוד לרצונם של התושבים הפלסטינים ובסתירה לחוק הבינלאומי.

לעמדת ההחרמה היו שותפים קבוצות ויחידים מקרב מתנגדי הכיבוש. בכוחות משותפים התארגנה רשימה מקומית שכן השתתפה בבחירות, כשהסעיף העיקרי במצעה היה קריאה לתושבים הפלסטינים בחלקה הכבוש של העיר להחרים את הבחירות. במערכה הפוליטית הזו הכרתי את שחק שתמך בתוקף בהחרמה.

בבחירות, כצפוי, הרשימה הזו לא עברה את אחוז החסימה. אך על בסיסה הפוליטי קמה קבוצת פעילים ששמה לעצמה כמטרה להתנגד למדיניות הריסת הבתים של פלסטינים בירושלים בידי שלטונות הכיבוש. הפעילות הזו קירבה את שחק לליגה לזכויות האדם והאזרח, ועל-פי הצעתו של נשיא הליגה דאז, הסופר מרדכי אבי-שאול, נבחר שחק ליו"ר הליגה, ובהמשך נבחרתי אני להיות מזכיר הליגה.

הפעילות המשותפת הזו הצמיחה ידידות עמוקה בין שחק לביני שהחזיקה מעמד כמעט שלושים שנה. במהלכן של אותן שנים, באופן קבוע, מִדֵי כל שבת, בדיוק בשעה 9 בבוקר, ישראל  שחק נהג להתקשר אלי בטלפון ואז היינו משוחחים שעה ארוכה, לעתים אף למעלה מזה. ואולם, הידידות הזו, שארכה כאמור כשלושים שנה, נסדקה בעקבות שני אירועים: האחד, כאשר הוא הסתיר מפני שבבחירות לכנסת ולראשות הממשלה במאי 1996 הוא הצביע בעד הליכוד ונתניהו - (הוא עשה כן יותר משנאת המן מאשר אהבת מרדכי, דהיינו משנאתו לעבודה); והשני, כאשר באותה שנה פרסם את ספרו ("היסטוריה יהודית, דת יהודית") בהוצאה שנודעה כמכחישת השואה. בשני המקרים, כאשר שוחחנו על כך, שחק הודה שהוא הסתיר מפני את שני הדברים כי  ביקש לא להכאיב לי. וכשסיפרתי לו שדחיתי בקשות לבקר אותו בכתב בעניין הספר שלו, הוא הגיב בפסקנות: "אם זה היה קורה להיפך,  אני כן הייתי כותב. אני לא אדם חלש כמוך". למיטב זכרוני זו היתה השיחה הרצינית האחרונה בינינו.

ואחרי מותו, כל אימת שפנו אלי להשתתף בערב לזכרו או לכתוב משהו בספר לזכרו – סירבתי. העדפתי לשתוק. לצד השבחים שהייתי מכביר עליו לא הייתי מסוגל להסתיר את הביקורת ואת הכעס שלי עליו בשני העניינים שהזכרתי לעיל. על כך שחק היה בוודאי מגיב תוך הטחה שוב בפני שאני חלש. השנה החלטתי להפר את השתיקה שלי. ליד הקדמה זו, שלא קל היה לי לכתוב אותה, אני מפרסם בהמשך כתבה שכתבתי על אודות שחק ערב יום השואה בשנת 1992 על השנים הקשות שעברו עליו במלחמת העולם השנייה. לרשימה מצורפים שני צילומים מימי ילדותו אותם הוא הפקיד בידי כדי לשמור עליהם. י.אלגזי

זיכרונות מהשואה

מאת יוסף אלגזי*

האקציה הראשונה בגטו וארשה שמה קץ לילדותו של פרופסור ישראל שחק. מאוחר יותר, בארץ, אימץ דעות מעוררות מחלוקת בענייני זכויות האדם ולאומנות.

"החוויות הקבועות והכאובות ביותר שהיו לי במחנה ברגן-בלזן היו הרעב והפחד. כל הזמן סבלנו מהרעב ופחדנו מהמוות ומהלא נודע. לא ידענו אילו סכנות צופנים בחובם יום המחרת ואפילו הדקה הקרובה. מי שסבל פעם מרעב אינו יכול להיפרד ממנו עד סוף ימיו. לרוב אכלנו סלק בהמות. בפעמים המעטות שקיבלנו לחם, נהגנו לבשל אותו עם מים, כמרק. כך סתמנו את הקיבה. כולם במחנה דיברו בצורה אובססיווית על אוכל. החלום של כולנו היה שאחרי השחרור נאכל מרק לחם כמה שנרצה", נזכר פרופסור ישראל שחק.

שחק נולד באפריל 1933 בווארשה, חודשים אחדים אחרי שהשלטון בגרמניה עבר לידי הנאצים. הוריו באו מרקע חרדי, אך "בניגוד לקרובים, שהיו חרדים לא ציוניים ואף אנטי ציוניים, הורי היו דתיים, משכילים וציוניים", הוא מספר. "לכן, בבית למדתי פולנית ועברית, אך לא יידיש". שם המשפחה היה הימלשטאוב, שפירושו בגרמנית אבק שמים. לימים, כשעִברת את שמו, בחר בשם שחק, שפירושו גם שמים וגם אבק. המשפחה היתה אמידה למדי.

"המלחמה פרצה ביום שישי, שעה שטיילתי עם האומנת שלי ברחוב", מספר שחק, "אנשים שראו המון מטוסים בשמי העיר סברו תחילה שמדובר במטוסים פולניים, אך כשהחלו ליפול פצצות, פרצה בהלה עצומה. בהפצצות נהרגו חלק מבני משפחתו של אבי. הבתים שבערו מהפצצות האירו את הסביבה והפכו את הלילה ליום". תחת אחת ההפצצות נפגש כילד בפעם הראשונה עם המוות. "על הארץ שכב חייל פולני. שאלתי את אמי, מדוע הוא לא קם ונמלט. היא אמרה לי: 'הוא מת'".

בגטו שוכנה משפחת הימלשטאוב בבית קטן. "בגטו לא היו גינות, אבל ביקרתי בבית ספר", מספר שחק. "על אף שאבי לא עבד, לא סבלנו ממחסור בזכות השותף הפולני הלא יהודי. הוא דאג לכל מחסורנו. זה גם אִפשר להורי לתת צדקה לנזקקים". אולם לא עבר זמן רב ובגטו החל רעב. "כשראיתי ברחוב אדם שפניו מכוסים בעיתון, ידעתי שמדובר באדם שמת מרעב או ממחלה".

התפנית הנוראה בחייו של שחק התרחשה בתשעה באב 1942, כשהחלו האקציות, שבהן פגש לראשונה פנים אל פנים חיילים גרמנים במדים. כדי להינצל מהאקציות בחרו אמו ואביו לעבוד בבית חרושת לייצור מדים, שהיה בבעלותו של גרמני. "מלבד השוטרים היהודים, היחידים שהיו פטורים מהאקציות היו אלה שעבדו בשביל הצבא הגרמני. בשעת סכנה נהגתי להסתתר מתחת לערימות הבדים, סמוך למכונת התפירה שלידה עבדה אמא שלי", הוא מספר. "אז נאלצתי להפסיק ללכת לבית הספר. מחלון המפעל ראיתי חיילים גרמנים וכן שוטרים יהודים מובילים יהודים שתפסו בזמן האקציות".

האקציה הראשונה שמה קץ לילדותו. רק אחרי המלחמה, בארץ, כשהיה בן 14, בין נערות ונערים בגימנסיה הרצליה בתל אביב ובתנועת הצופים, חי באיחור את הילדות שלו.

האקציה הגדולה ביותר, הוא זוכר, התרחשה ברחוב מילה הנודע. בשלב הראשון נעצרו כל אלה שהיו בסביבה, בכלל זה שחק והוריו. מי שהציגו רישיון עבודה שוחררו, ובכלל זה אביו ואמו. "אני עצמי ניצלתי יחד עם 22 ילדים אחרים. בעזרת שוחד, הגיעה למקום שבו התחבאנו במשאית גדולה נהוגה בידי חייל גרמני; אליו נלוו אבי ואדם אחר, והם כיסו אותנו ביריעת ברזנט ובאופניים. כשהתלוננתי בגרמנית שהאופניים מכבידים עלי, אמרו לי: 'זה אמנם מכביד, אבל כך תישאר בחיים'".

על העובדה שהגרמנים משמידים יהודים ידעו בווארשה אחרי שחוסל גטו לובלין. "אפילו הילדים דיברו על זה. לי זה נודע כשהקשבתי מאחורי הדלת לשיחות בין אבי לאמי, שלא היו מכוונות לאוזני. כבר אז ידענו על קיומם של מיידנק וטרבלינקה. על אושוויץ שמענו מאוחר יותר.

"באחת האקציות שערכו הנאצים בבתים, באוקטובר או בנובמבר 1942, נתפסתי יחד עם חברי הנריק מרוס", מספר שחק. שני הילדים הועברו לאומשלאגפלץ, שם רוכזו האנשים לפני ששולחו למחנות. ביוזמתו של הנריק, שהיה מבוגר מישראל בשלוש שנים, החליטו השניים לברוח. "היינו מוקפים חיילים. בחרנו חייל שעמד לבד, ניגשנו אליו ובפשטות אמרנו לו בגרמנית, 'מה אכפת לך להעביר אותנו?' החייל הסתכל ימינה ושמאלה ואמר: 'אבר מכט דס שנל!' - 'אבל תעשו זאת מהר!' - וכך ברחנו".

התחנה הבאה היתה מחנה הריכוז פוניאטובו שמדרום לווארשה. לפני כן, בפסח 1943, פרץ מרד גטו ווארשה. באקציה הבאה נעצרו שחק והוריו. "לפוניאטובו העבירו אותנו בקרונות של בהמות, בקבוצות של 60 איש. הועמדנו בשורות. אני עמדתי בין אמי לאבי, ואת אמא הפרידו מאיתנו. לידינו התהלך איש אס אס, אחד הטיפוסים הנוראים ביותר שראיתי במלחמה. דקה לפני כן הצליף בשוט באדם שלדעתו לא עמד בסדר. בייאושה פנתה אליו אמי בבקשה שלא יפרידו בינינו. הגרמנית הרהוטה שבפיה החניפה לו והוא נעתר לבקשתה. לדקות אחדות הפך פרצופו אנושי, אולם מיד שב להיות שטני, כשהכה יהודי אחר וצעק לעברו: 'פרפלוכטה יודה' ('יהודי מקולל')".

היהודים שרוכזו באפריל 1943 בפוניאטובו הוצאו להורג באוקטובר באותה שנה. האם הצליחה להימלט עם ישראל לווארשה ואילו האב נשאר בפוניאטובו ושם כנראה מצא את מותו. בווארשה הסתתרו שחק, אמו ויהודים אחרים אצל משפחה קתולית אדוקה. "אם המשפחה סיפרה שמריה הקדושה באה אליה בחלום וציוותה עליה להציל יהודים; באישור הכומר המוודה שלה החליטה, למרות הסכנה שהיתה כרוכה בכך, לתת מחסה ליהודים".

שחק ואמו נשארו במחבואם שבעה שבועות. כשנעצרו שוב, הם הועברו למחנה ברגן-בלזן. "הגענו לשם ביוני 1943. באפריל 1945 לקחו אותנו הגרמנים ברכבות מזרחה. ב-13 באפריל השיג אותנו הצבא האמריקאי ליד מגדבורג. השומרים הגרמנים ברחו ואז יצאנו לחופשי".

לשחק זיכרונות רבים מברגן-בלזן, שם חי וסבל עם אמו שנתיים בקירוב. שיעור התמותה במחנה היה גדול מאוד, בעיקר בעקבות רעב ומחלות. במחנה אמנם לא היו תאי גזים, אך היה קרמטוריום, שממנו עלה עשן סמיך בלא הרף. מקיץ 1944 חיו שחק ואמו סמוך לשביל שהוביל לכבשנים. "בכל יום ראיתי פלטפורמות

עמוסות גופות של אנשים שלדים, מוּזוּלְמָנִים, שהובלו לכבשנים. במשך שנתיים כמעט רצופות חייתי בחברת המוות. מהמחנה שלנו היינו שומעים את הזעקות שעלו ממחנה המוזולמנים, שהורעבו יותר מאיתנו והוכו באלות עד מוות. מדוע התעללו בהם כך, אינני יודע". עד היום שומר שחק על קשרים עם אנשים שפגש בברגן-בלזן.

בברגן-בלזן ניסה שחק לחיות כילד. הוא השתדל ללמוד חשבון, פולנית ועברית. נהג לכתוב על פיסות קרש שתלש מהמיטות בעיפרון קופי. הוא גם שמר עמו שלושה ספרים: סידור תפילה, הנמצא ברשותו גם היום; נביאים וכתובים; וכן תרגום ה"איליאדה" בפולנית. בכל בוקר התפלל שחרית וגם בשבת השתתף בתפילות. יהודים רבים השתדלו לקיים בסתר חלק ממצוות חגי ישראל. מובן שהוראות הנאצים מנעו מיהודים דתיים למלא אחר מצוות דת רבות. מיד עם האקציה הראשונה בגטו ווארשה ויתר אביו, שהיה שומר מצוות, על שמירת כשרות בגלל פיקוח נפש.

אחרי השחרור, בדרכם לארץ, עברו שחק ואמו דרך בריסל שבבלגיה וטוּלוֹן שבצרפת. "על מות אבי ואחי נודע לאמי ולי בבריסל. אמי נשברה מן הידיעה ולא התאוששה עד שמתה בתחילת 1968 בארץ, ממחלה. אני, שטרם מלאו לי 13, הפכתי בן לילה לראש המשפחה". אל ארץ ישראל הגיעו בסתיו 1945.

ישראל שחק יהיה בן 60 בקרוב. לפני שנים אחדות יצא לגמלאות מעבודתו באוניברסיטה העברית בירושלים, שבה שימש פרופסור לכימיה אורגנית. בין היתר, השתתף בניסויים המדעיים של ד"ר דוד רובין בחיפוש אחר תרופה נגד מחלת הסרטן. בפעילות פוליטית החל בגיל מאוחר יחסית, שנים אחדות אחרי מלחמת ששת הימים. היום מתבטאת מעורבות זאת בכתיבת מאמרים ותגובות בנושאים שונים בעיתונים בארץ ובחו"ל.

חוויות המלחמה והשואה שחווה בילדותו עודן משפיעות עליו. הוא קורא בקביעות מסמכים ומחקרים הקשורים בשני נושאים אלה ומתעניין בתנועות טוטליטריות למיניהן. "אני, למשל, מבחין בין נאציזם לפאשיזם", הוא אומר. "זה אינו קשור דווקא באופי המשטר, אלא בהשקפה ובפרקטיקה הנאציות, המוציאות קבוצות אנשים אל מחוץ תחומי החוק, בין שהם מועמדים לגירוש ובין שהם מועמדים להשמדה. אני סולד מהנאציזם בעיקר בגלל גישתו הדרוויניסטית, שלפיה פוגעים חסידיו קודם כל באנשים החלשים; חולים, נכים, ילדים, זקנים וחסרי ההגנה אחרים", הוא מסביר.

"בספרים רבים המתארים את השואה נוהגים לטשטש בין סתם גרמנים לנאצים", מוסיף שחק. "בזמן המלחמה והשואה ראיתי נאצים שהפכו לחיות רעות ופגשתי גרמנים שהצליחו לא לאבד צלם אנוש. מהניסיון שלי בשואה הסקתי שני דברים: זכויות אדם אינדיווידואליות הן הדבר החשוב ביותר בעולם; והחובה לפעול כדי שייגרם כמה שפחות סבל. איש לא יחשוד בי שאני אדיש לשוויון בין בני אדם, אולם להפחית את הסבל חשוב, לדעתי, מזכות האדם לשוויון".

דעותיו אלה ומעורבותו של שחק בענייני זכויות האדם עוררו מחלוקות, וחוסר נכונותו להתפשר עם לאומנות כלשהי זכה לעיתים להתנגדות של ישראלים ופלשתינאים כאחד. למרות גיל המבוגר ממשיך שחק להיות הילד הנורא של הפוליטיקה החוץ-פרלמנטארית בישראל, ומי שמכיר אותו ואת דעותיו חש שלשואה חלק מכריע בעיצוב דמותו והשקפותיו.

--------------

* הראיון התפרסם ב"הארץ" (30.4.1992) תחת  הכותרת, "בדיוק טיילתי עם האומנת".

על-פי דרישת מו"ל "הארץ": "ההעתקה אסורה ללא אישור מראש: כל הזכויות שמורות ל"'הארץ'.