יוּסֶף חֵלְמִי – שוחר שלום מארץ היאור

שביקש לכונן עוד בשנת 1955 שלום בין מצרים וישראל (ב')

בחודש נובמבר 1955 שיגר הקומוניסט המצרי יוסף חלמי (يوسف حلمي) ממקום גלותו בצרפת, אגרת לראש ממשלת מצרים דאז, בִּכְּבָאשִי גמאל עבד אלנאצר; בעקבותיה הוא פרסם קול-קורא לעם בישראל. בשתי הפניות, יוסף חלמי קרא לעבד אלנאצר ולעם בישראל לכונן שלום בין מצרים וישראל על בסיס ההכרה בזכותו של העם הערבי הפלסטיני למדינה עצמאית ודמוקרטית ובזכותו של העם בישראל למדינה עצמאית ודמוקרטית. דבר שתי הפניות פורסם בישראל במהלך חודש דצמבר 1955 בעיתונים "קול העם", "על המשמר", "למרחב" בעברית, וב"אלאִתִחָאד" בערבית. שתי הפניות תורגמו על-ידי מערבית לעברית.

האיגרת שהופנתה  לגמאל עבד אלנאצר התפרסמה באתר בשבוע שעבר:

 http://www.defeatist-diary.com/index.asp?p=memories_new10566&period=8/6/2010-7/5/2011

ואילו קול-הקורא שהופנה לעם בישראל מתפרסם להלן; במדור שפות מתפרסם שיר שחיבר המשורר צלאח גאהין אותו הקדיש ליוסף חלמי. י.אלגזי

קול-קורא לעם ישראל

בנסיבות הנוכחיות ולאור התנאים שנוצרו – והעיקרי שבהם חימושה של מצרים, על הגבול המצרי-ישראלי מתבצעות פרובוקציות המגיעות לעתים לממדים של טבח. באותה העת, כל שופרות התעמולה האפשריים מופעלים כדי לשכנע את העם הישראלי בנחיצותה של מלחמה הקרויה "מלחמת-מנע", זאת, בטרם יספיקו מצרים והמדינות הערביות להשלים את חימושן במטרה להשמיד את ישראל ולהשליכה לים...

המצב עתה מסוכן מאוד. קיימת סכנה כי תפרוץ מלחמה הרסנית, שהפעם תחרוג מתחומי החזית אל הערים ושכונות המגורים, תהפוך אותן לעיי-מפלת ותשמיד אלפים ואלפים של אזרחים. זהו הדבר שהניעני להפנות את דברי לעם ישראל בראש וראשונה.

ותחילה רוצה הייתי שתדעו דבר מה על אודות האיש הפונה אליכם.

אני אזרח מצרי, נאמן למולדתי. עוד בנעורי נאבקתי בשורות התנועה הלאומית המצרית. לקחי ניסיון המאבק הלאומי בארצי ובארצות נוספות, הביאו אותי לידי אמונה כי ייצובו של השלום העולמי הוא באינטרס של האומות והעמים המדוכאים לשחרורם, לקידומם ולרווחתם. היה לי הכבוד ליטול חלק בייסודו  של הוועד הארצי המצרי של שוחרי השלום והנהגתו מאז שנת 1950. בשרות תנועת השלום הוצאתי לאור את כתב-העת "אלכּאתב". שעה שאמצעי התעמולה במצרים ובישראל היו מרוכזים במלאכת ליבוי השנאה ואי-האמון בין הערבים וישראל, כתבתי, לא פעם אחת, לדעת-הקהל בארצי כי השאיפה של עם ישראל לשלום וכי השנאה שלו למלחמה אינן פחותות מאלה של העם המצרי או כל עם אחר. זאת ועוד: מכלול של נסיבות שהצטברו בדברי-ימיו של העם הישראלי חיזקו את דבקותו בשלום ושנאתו למלחמה. וראיה לכך, הזכרתי את המספר העצום של האנשים בישראל, כשליש האוכלוסייה,  שחתמו על העצומה למען השלום. אמרתי: ליבוי האיבה והשנאה הנם משיטותיו של האימפריאליזם המכוונים להטות את התנועה הלאומית מדרכה, ולהסיטה מהמלחמה באויבה האמיתי השוכן בלב ליבה של הארץ.

עד כמה שידיעתי מגעת, עיתונים של מפ"ם פרסמו קטעים ממאמרי. אחדים מעיתוניכם פרסמו לאחרונה דברים מתוך חוברת שמועצת השלום העולמית הוציאה לאור על כינוס הלסינקי ש.ז. החוברת כוללת קטעים הנוגעים לבעיית פלסטין בנאום שלי. מתוך קטעים אלה יכולתם להיווכח כי קראתי לשלום צודק בין ארצנו וארצכם וקראתי לקיים ועידת עמים שתניח את יסודותיו של שלום זה, למען יאמצו אותם העמים ויכפו אותם על הממשלות.

אינני חי בארצי, כי-אם בגלות, על כי הסתכסכתי עם ממשלת גמאל עבד אלנאצר, ונאבקתי בעקשנות נגד מדיניות הפנים והחוץ "הישנה" שלה. נאסרתי בימיה שלוש פעמים. ואחרון אחרון, הייתי – ועודני – נתבע למשפט בפני בתי-דין צבאיים. על-כן נאלצתי להסתתר, וממחבואי המשכתי במאבק עד שהצלחתי לצאת את הארץ.

מספר אני לכם בקיצור את קורותי על-מנת שתדעו היטב כי חופשי אני מכל נטיות שוביניות או דתיות. כפי שנשאתי בעבר באמונה לוהטת את סיסמאות השלום, כך אני נושא אותן היום, באותה אמונה, וביתר להט. אינני בא להגן על הממשלה המצרית שתובעת את ראשי, או לפחות, את חירותי.

אומר אני לעם הישראלי – בקול רם ונישא, ובביטחון מלא - כי הממשלה המצרית הנוכחית אינה רוצה במלחמה עם ישראל, אינה מתכוונת לה, ואין לה כל אינטרס בה.

אומר אני לעם ישראל כי עסקת הנשק המצרית-צ'כוסלובקית איננה, ואינה יכולה להיות, מכוונת נגד ישראל.

אחת מהסיבות היסודיות להפיכה הצבאית אותה ביצעו קולונל גמאל עבד אלנאצר וחבריו היתה המלחמה "המזוהמת" שארגן המלך הבוגד (המלך פרוק, י"א) וכנופייתו יד-ביד עם האימפריאליזם בשנת 1948, ושבה שילם הצבא המצרי מחיר יקר ביותר.

תמורה חשובה במדיניותן של הארצות הערביות כלפי ישראל הסתמנה בוועידת בנדונג אשר קראה לפתרון בעיית פלסטין בדרכי שלום.

קורא אני לעם ישראל שלא יישמע לתעמולה האימפריאליסטית הארסית הקוראת לערוך מלחמת-מנע.

נשוב נא מעט אחורנית...

התנועה הלאומית המצרית לשחרור מן הכיבוש הבריטי התחזקה בעקבות מלחמת העולם השנייה. העם המצרי תבע בעקשנות את ביטול חוזה 1936 ופינוי הצבאות הבריטיים ממצרים ללא תנאי או סייג. האנגלים ניסו, באמצעותן של ממשלות-מיעוט, לכפות על הארץ חוזה חדש בטרם יפנו את מצרים. אולם המאבק של העם סיכל את כל ניסיונותיהם. על-כן הם תכננו, בשיתוף סוכניהם ושכיריהם, בין היתר, את מלחמת פלסטין כדי שעמי הארצות הללו, והעם המצרי בפרט, יעסקו בה ויזנחו את תנועותיהם הלאומיות התובעות שחרור מלא מהשליטה האימפריאליסטית.

האם לא תמוה הדבר שצבא כלשהו יעזוב את גבולות ארצו כדי להילחם בגורם שלא עולל לו דבר, בהשאירו מאחוריו צבאות זרים הכובשים את אדמת ארצו, ומגִנִים על האינטרסים של מנצליהם הזרים ?...

ואכן, היתה זו קנוניה מחוכמת שנרקמה בדייקנות רבה.

חובה היסטורית היא להצביע על גילוי מסוים הראוי לציון. הדמוקרטים המצריים שהתייצבו אחרי מלחמת העולם (השנייה, י"א) בראש המאבק הלאומי, הצהירו ללא מורא וללא הִסוּס על זכות הקיום של מדינת ישראל דמוקרטית ועצמאית לצידה של מדינה פלסטינית ערבית דמוקרטית ועצמאית. כמו כן הם הצהירו כי מדובר במלחמה (1948, י"א) מזוהמת, אשר מטרתה להסיט את התנועה הלאומית מדרכה ולהתקין תקנות חירום לדיכויה. בימים ההם, המלך הבוגד והמשטרה הפוליטית שלו, כשהם נהנים מסיועם של שרותי ביון זרים, פעלו נגד דמוקרטים אלה, והובילו אותם באלפיהם לבתי-כלא ולמחנות מעצר. מאוחר יותר, הובלו בעקבותיהם אלפים נוספים מקרב [תנועת] האחים המוסלמים, אותם אחים מוסלמים שהלכו שולל אחרי תעמולת המלחמה ושילחו את גדודיהם אל תוכה.

כך מבין העם המצרי את מלחמת פלסטין, כך הבינו אותה אותם קצינים שחוללו את ההפיכה הצבאית, הדיחו את המלך, שמו קץ לשלטונה של שושלת מוחמד עלי (1769-1849, המשנה למלך מצרים ומייסד השושלת, י"א) והכריזו על הקמת הרפובליקה. 

אין בדעתי להתחקות אחר התפתחות העניינים צעד אחר צעד, אלא אני מתכוון לדון במדיניות החוץ החדשה אותה מנהלת עתה ממשלת עבד אלנאצר ואשר גולת הכותרת שלה היא התנגדותה הנמרצת והעקבית לברית אנקרה-בגדאד. ברית זו היא תחבולה חדשה של האימפריאליזם כדי לכפות ברית צבאית מזרח-תיכונית. העם הישראלי מודע לכך כי מלבד היותה חוליה בשרשרת ההכנות למלחמת עולם, מטרתה של ברית זו היא ביצור והעמקת השפעת האימפריאליזם המנצל באזור הזה. התנגדות זו לברית הזו נתקבלה בחיוב ובעידוד על-ידי העולם הדמוקרטי והעמים שוחרי השלום.

ההישג של ועידת בנדונג התבטא בעובדה שהיא ייצגה יותר ממחצית המין האנושי. בין ההחלטות שנתקבלו בוועידה היתה החלטה מיוחדת בעניין שאלת פלסטין בה הביעה הוועידה את דעתה כי שאלה זו חייבת למצוא את פתרונה בדרכי שלום על בסיס החלטות ארגון האומות המאוחדות.

את הצעת-ההחלטה הגיש גמאל עבד אלנאצר בשם המשלחת המצרית ובהסכמת המשלחות הערביות. עובדה זו מוסיפה משנה חשיבות להחלטה. זו הפעם הראשונה ששומעים אנו, באופן רשמי, על רצונן של הממשלות הערביות להגיע לפתרון בדרכי שלום לבעיה הזו*.

זהו צעד אמיץ קדימה. זהו ביטוי נאמן לשאיפתם של העמים שהשתתפו בוועידה, ובמיוחד של העמים הערבים, בשלום ובעצמאות לכל העמים.

עם שובו מבנדונג, העניק גמאל עבד אלנאצר ראיון למגזין האמריקאי "ניוז וויק". הראיון התפרסם גם בעיתון החצי-רשמי המצרי "אלגמהוריה" ב-23 במאי האחרון. עיתונים אחדים בארצכם פרסמו קטעים מתוך הראיון. קטעים אלו היו כלולים בדין-וחשבון שהגשתי בכינוס הלסינקי. קטעים אלו מהראיון מהווים הוכחה לרצונה של ממשלת מצרים בשלום ולרצונה בדו-קיום בשלום עם ישראל.

מטרות מדיניותה של הממשלה המצרית בחודשים האחרונים הן: השגת עצמאות לאומית ושלום עולמי. הכרזותיה אינן מכוונות נגד ישראל. הן מבטאות בנאמנות סלידה מפני מלחמה.

כיצד מקדמת ממשלת ישראל את המדיניות הזו ?

עתה, ברור לעולם, ומעל לכל ספק, כי צבאה של ישראל משמש כיום אמצעי לחץ כלפי מצרים ויתר הארצות הערביות כדי לאלץ אותן להיכנע לתביעות של האימפריאליזם, ובראשן התביעה להצטרף לברית הצבאית המזרח-תיכונית האימפריאליסטית. לברית הזו מתנגדות בכל תוקף מצרים, סוריה והממלכה הערב-סעודית. זו ברית הנוגדת את האינטרסים של עמי המזרח התיכון ואף של עמי העולם כולו.

פעולות הטבח על הגבול אינן פרי יד המקרה או תולדה של ביש-מזל. הן פעולות מתוכננות להגברת הלחץ האימפריאליסטי על מצרים. הן קורות על-פי רוב לאחר ביקוריהם של "משקיפי ועדות שביתת-הנשק"  (!) או כל אימת שנכשלות שיטות הלחץ האחרות.

לכן, חימושה של מצרים הוא הכרחי כדי להפסיק את הלחץ הזה, או לפחות כדי להחליש את השפעתו, כדי ליצור מאזן כוחות שיבטיח את התנאים לשלום באזור הזה, וכדי לאלץ את ההרפתקנים לחשוב היטב טרם יפתחו בהרפתקה שלהם.

ואולם, האימפריאליסטים, הפרובוקאטורים ומחרחרי המלחמה בישראל מנהלים כיום מסע תעמולה נרחב כדי לשכנע את העם הישראלי כאילו נשק זה מכוון נגד ישראל, ועל כן, לגרסתם, אין מנוס אלא לפתוח במלחמת מנע!

תעמולה זו תואמת את התעמולה של גורמים רבים המסיתים למלחמת עולם שלישית.

העם בישראל מודע לכך שקיימת בעיה, וכי את הבעיה הזו יש לפתור. אך הבעיה הזו לא תמצא את פתרונה באמצעות מלחמה, נהפוך הוא: מלחמה רק תחמיר את המצב, תחליש את הסיכויים להשגת פתרון בדרכי שלום, תעכב אותם, תגרום הרס, חורבן, דמעות וצער, תאיים על שלום העולם ותסכן אותו.

כישלונן של מצרים ושל הארצות הערביות במלחמה הקודמת היה בלתי-נמנע, שכן העמים הובלו אליה שלא מרצונן, בעיניים עצומות, ומבלי שיהיו למלחמה זו מניעים לאומיים מוצדקים. אך הפעם, כל מלחמה שתוכרז נגדם תיתקל בהתקוממותם של ארבעים מיליון (בני אדם, י"א) שיגנו על עצמאות ארצם, כשהם נהנים מאהדתם של מיליונים רבים מקרב עמי תבל המודעים היום לכך שידיים אימפריאליסטיות מזוהמות הן שרוקמות את המלחמה הזו.

אנו רוצים בשלום. אף אתם בני עם ישראל רוצים בו. לכן, הרימו אל מול פני מחרחרי המלחמה את סיסמאות השלום. הרימו כמונו אל על את סיסמאות ועידת בנדונג. עמי תבל כולה, ולא רק עמי אסיה ואפריקה, מאמצים סיסמאות אלו. הבה ניאבק יחדיו כדי להגשים אותן. לדעתי, הצעד הראשון שיש לנקוט הוא מימוש הקריאה לכינוס ועידה בינלאומית שתכלול את המדינות הערביות, מדינת ישראל ומדינות נוספות מן המזרח ומן המערב כאחת למציאת פתרון של שלום לבעיה, פתרון שיכיר בזכותו של עם ישראל למדינה עצמאית ודמוקרטית ובאותה הזכות לעם הערבי, למען יחיו שני עמים אלה יחד עם שאר עמי האזור בביטחון, בידידות, ברווחה ובשלום.

-----------

* שתי פסקאות אלו בקול-הקורא הודגשו על-ידי.